הטיול הספורטיבי שלי בארה״ב נמשך, ושלשום ביקרתי בעוד אחד מהמקדשים של הספורט האמריקני – היונייטד סנטר בשיקגו. המקום שבו במהלך כמעט עשור שלם, עצר הקהל את נשימתו מדי ערב לנוכח ביצועיו של אחד מגדולי האתלטים שידעה האנושות – מייקל (״אלוהים״) ג׳ורדן, שהצעיד את אחת מקבוצות הכדורסל הטובות בהיסטוריה לשש אליפויות בלתי נשכחות (אם לדייק בפרטים, אז שלוש מהאליפויות האלה הושגו באולם הישן של הבולס, ה״שיקגו סטדיום״, שעמד בערך באותו מקום ונראה בערך אותו דבר כמו היונייטד סנטר שהחליף אותו). מעולם לא הייתי חסיד גדול של הבולס, וגם בשנות ה-90 קצת סלדתי מההצלחה שלה, אבל אין חובב ספורט שיכול היה להישאר אדיש לשלישייה ג׳ורדן-פיפן-קוקוץ׳.
סליחה שאני סוטה, אבל אחד הדברים שחשבתי עליהם ברכבת בדרך ליונייטד סנטר, הוא עד כמה העיר הזאת מדהימה. אין לי מילה אחרת. זה נכון מה שכותבים עליה: כל מהותה של העיר הזאת הוא שואו-אוף. במשך שנים שלטו בשיקגו פוליטיקאים תאבי כוח ומאפיונרים ראוותניים (לפעמים זה היינו הך), ועשו כל מאמץ כדי לבנות אותה גדולה יותר, מרשימה יותר, מנקרת עיניים יותר. כך צמחה עיר שכולה התרסה וקריאת תיגר – על הטבע, על ערים אחרות, על מוסכמות ארכיטקטוניות. כנראה שזה לא מקרה שמייקל ג׳ורדן, האיש שהוא בעצמו קריאת תיגר על הטבע, נחת דווקא בשיקגו.
עד כאן פילוסופיה ותיאולוגיה.
למרבה הצער, רוח הקודש כבר לא שורה על היונייטד סנטר, ואני בכלל באתי לשם כדי לראות הוקי קרח. וליתר דיוק: את המשחק בין שיקגו בלקהוקס ללוס אנג׳לס קינגס.
השביתה ב-NBA קצת קלקלה לי את התוכניות, ולמרות שהליגה כבר יצא לדרך, הבולס משחקים השבוע בחוץ. לא שיש משהו רע בהוקי קרח, בדיוק להפך. בוודאי כשהקבוצה המקומית היא גם בעלת המאזן הטוב בליגה.
היתה תקופה בחיי שהייתי קם באמצע הלילה כדי לצפות במשחקי NHL. גם היום, אם אני נופל במקרה על משחק בשידור חי בשעה סבירה, אני מתקשה להתנתק ממנו. אבל החיים שלי בורגניים מדי בשביל לעקוב באדיקות אחר ספורט שמשודר בטלויזיה בשעות שבהן אני בדרך כלל מתהפך לצד השני וגונב לזוגתי את השמיכה.
אז משחק הוקי קרח זו מבחינתי בחירה שקודמת לכדורסל. מה גם שמשחקי כדורסל כבר ראיתי מקרוב, והוקי זו חוויה חדשה. אחד הדברים שסקרנו אותי במיוחד, זה האם קל יותר לעקוב אחר המשחק באיצטדיון, בהשוואה לטלויזיה. אני מודה: בטלויזיה קשה לי מאוד לעקוב אחר הדיסקית. אז התשובה ברורה: באיצטדיון זה סיפור אחר לגמרי – לא רק שאין בעיה לעקוב אחר הדיסקית, גם ממרומי המפלס השלישי, פתאום מסתבר שהמשחק הזה, שנחשב לאחד האלימים והקשוחים שיש, הוא פשוט מופת של דיוק ותזמון ותיאום.
טוב, מהתחלה.
מבחוץ, היונייטד סנטר אינו מרשים במיוחד. בוודאי שאין לו את המימדים והעוצמה של למבאו פילד בגרין ביי, או של Soldier Field – האיצטדיון של השיקגו ברס (שבו ביקרתי, רק בחוץ לצערי, בבוקר של אותו יום). מדובר בקובייה אפורה של בטון, בלי איזה ייחוד ארכיטקטוני. אבל מפה העסק מתחיל להמריא: קודם כל מופיע הפסל המפורסם של מייקל ג׳ורדן. אחר כך, כשמקיפים את הבניין, מגלים עוד פסל שמנציח את אגדות ההוקי של העיר. אווירת המקדש מתחזקת. אבל ההלם הגדול הוא בכניסה להיכל עצמו: כ-20 אלף מושבים בשלושה מפלסים, לוח תוצאות (שכולל מסכי וידאו) עצום בגודלו תלוי מהתקרה. על הגג תלויים דגלים שמייצגים את הזכיות באליפות של שתי הקבוצות, ודגלים לכבודם של חברי היכל התהילה המקומי. מהצד של הכדורסל, ארבעה שחקנים זכו לכבוד הזה: מייקל ג׳ורדן, סקוטי פיפן, ג׳רי סלואן ובוב לאב, וכן שניים נוספים: המאמן פיל ג׳קסון והג׳נרל-מנג׳ר ג׳רי קראוס. כל מי שגדל על השמות האלה או על חלקם, לא יכול שלא להתרגש כשהוא נכנס לראשונה למקום הזה.
כיף גדול לבלות ערב ביונייטד סנטר. עוד לפני המשחק עצמו, סיירתי באיזור המזנונים. כמובן שיש מבחר עצום, כולל ברים מלאים עם כל סוגי האלכוהול, והכול מאוד נעים ונינוח, מסודר ונקי, בעיקר אם מתחשבים בכמויות המזון שנצרכות שם במהלך הערב. זו ההוכחה שלי לכך שאוהדים מכבדים מקום שמכבד אותם: אף אחד לא ישליך זבל על הרצפה במתקן כזה.
המושב שלי היה בשורה האחרונה במפלס העליון ביותר, בערך מול אמצע הזירה. לא שמישהו בודק כרטיסים, אגב. אם יש מקום פנוי ביציע אחר, אפשר ללכת ולשבת שם (זה לא רק הראש הישראלי שלי שחושב כך – זה מה שעושים שם כולם). ואמנם, בהמשך המשחק עברתי למקומות אחרים, כדי לבחון את זויות הצפייה השונות. המסקנה היא, כפי שכבר ציינתי היא שהראות מעולה מכל זוית, ושאין שום בעיה לעקוב אחרי המשחק גם ממרומי המפלס השלישי.
המשחק עצמו היה בינוני למדי, מה גם שהקבוצה המקומית הפסידה 2:0.
אבל לראשונה התאפשר לי לעקוב באופן מלא אחר המשחק, וכפי שכתבתי, מדובר במופת של תיאום ודיוק. מדהים לראות כיצד חמשת שחקני ה״שדה״ של הקבוצה נעים בתיאום, מחליפים מקומות, מניעים את הדיסקית בתזמון מרשים. לא תמיד אפשר להבחין בדברים האלה בטלויזיה. כיף.
כמו בכל ספורט אמריקאי, גם פה המשחק לא זורם, ויש המון עצירות (חוץ מעבירות ופסקי זמן, המשחק נעצר כל כמה דקות כדי לגרף את הקרח), ומשחק שנמשך נטו שעה, נמרח על פני למעלה משעתיים וחצי. חבל, כי כל עוד המשחק רץ, הוא מלהיב בטירוף.
הקהל, עם זאת, לא ממש שותף לטירוף. יש רגעים במהלך המשחק שבהם הקהל פשוט דומם, כמו בתיאטרון. הם מתעוררים רק כשהדיסקית מתקרבת לשער. היונייטד סנטר מכונה The Madhouse on Madison, אבל נאמר זאת כך: במשחק של בני השרון באולם העירוני בהרצליה, רועש יותר. כנראה שגם קשה להחזיק עידוד במשך שעתיים וחצי, בטח כשאתה דוחס לקרבך כמויות לא אנושיות של ג׳אנק פוד ובירה.
אז הבלקהוקס הפסידו, והקהל התפזר בשקט, אבל אין זמן להתאבל: הערב מגיעה לעיר דטרויט רד-ווינגס אני אמנם לא אהיה שם, אבל אשא תפילה קטנה לאלוהי ההיכל, שיחזיר את הקבוצה המקומית למסלול הנצחונות.