התבוסה של נבחרת ישראל הצעירה (4:0) לאיטליה, אינה הדבר המביך ביותר שארע לה ביורו הצעירות. מביכה יותר היא ההתנהלות הכללית מסביב למשחק האומלל הזה: תגובתו התמוהה של המאמן ("הנבחרת נראתה מצוין"), התירוצים של השחקנים ("לא באנו מוכנים, לא ידענו שאלה הבדלי הרמות"; "הכרטיס האדום לגולסה גמר לנו את המשחק") והוצאת העצבים על הקהל והתקשורת ("איזה קהל מגעיל… כל המדינה מחכה לנבחרת בפינה ורוצה להשפיל אותה"). אולי תלמדו כבר להפסיד כמו ספורטאים אמיתיים? בתור נבחרת כדורגל די בינונית, אפשר היה לחשוב שנלמד כבר לקבל מפלות בצורה יותר ספורטיבית.

אני יודע שזה קטנוני, אבל קשה לי שלא לשמוח לאיד. לא לאידם של השחקנים או הנבחרת, אלא רק לאידה של משפחת לוזון. אני יודע שיו"ר ההתאחדות ואחיינו שמים את האות-האמצעית-בשם-לוזון על דעתי ועל דעתם של בעלי-טורים אחרים, אבל אני אגיד אותה בכל זאת. לפני שלוש שנים בערך חטפתי כאן עצבים על מינוי אחיינו של היו"ר לתפקיד המאמן. גם היום אני חושב שזה היה מהלך מגונה ופסול, מצחין מנפוטיזם וקומבינה, שאין לו מקום בשום מערכת מנהלית תקינה. למרבה הצער, המהלך הזה עבר, וגם קטף פירות בדמות המינוי היוקרתי של גיא לוזון למאמן סטנדרד ליאז', אבל נתנחם בכך שרשעים ויהירים לא תמיד יעלוזו. גיא אמנם ייסע לבלגיה וישדרג את רמת החיים שלו לאין שיעור, והדוד ימשיך להתרווח על כורסת יו"ר ההתאחדות ולקשור לעצמו קשרים על "הארגון המוצלח של היורו" (ללא ספק, מגיעות מחמאות מקיר לקיר על היכולת הפנומנלית להרים 15 משחקי כדורגל ב-4 איצטדיונים קטנים, ולשמן את בכירי אופ"א בארוחות טובות ועוד פינוקים), אבל בכל זאת – חטפו הלוזונים סטירה קטנה ומחממת-לב. גם זו נחמה.

נעבור לכדורגל.
לפרקים, מצאתי את עצמי נהנה מהביצועים של הנבחרת הצעירה בשני משחקיה עד כה, שסיפקה, בחלק הקדמי בעיקר, כמה מהלכים יפים. אבל העובדה שזה הספיק לנקודה אחת וליחס שערים שלילי של 6:2, היא לא מקרה, לא מזל רע, וגם לא תוצאה של שיפוט גרוע (תכף נדבר על ההרחקה של גולסה), אלא התוצר הרגיל של יסודות לקויים ושחקנים שאינם מאומנים מספיק. ההחמצות מול איטליה, כשהמשחק עוד היה פתוח, הן לא "השפיץ של הנעל" ולא סתם מזל מחורבן – כשחלוץ לא מצליח לתחוב רגל מדוייקת לכדור ממש מול השער, זו עדות למגבלה טכנית, לא סתם פספוס. למה החלוצים האיטלקים לא פספסו כך? כי הם יותר מיומנים ומאומנים. מאוד פשוט.

גם השערים שכבשה איטליה מקורם בסגירה רעה בהגנה (השער הטפשי ביותר היה זה שספגה הנבחרת מכדור חופשי – אין שום תירוץ מניח את הדעת לחומה שאינה עומדת במקום הנכון). כך גם שער השוויון המעצבן מול נורבגיה. שוב, לא חוסר מזל, אלא מחסור באוויר ובכושר גופני.
אגב, האם גם נבחרת נורבגיה באה בטענות לשופט על הכרטיס האדום שספגה? האם תלתה את הפיגור בחסרון המספרי שלה והשתמשה בו כתירוץ להים ידיים? כמובן שלא, היא התארגנה מחדש והמשיכה לשחק ולנסות, עד שהשיגה את השוויון (שבדיעבד גם סידר לה כנראה כרטיס לחצי הגמר). צפו ולמדו.

כך גם לגבי ההרחקה של גולסה. הכרטיס האדום אולי גבולי, אבל כל מי שעוקב אחרי משחקי מכבי חיפה, יודע שמדובר בכסחן סדרתי, שמרבה לשלוח את הפקקים שלו לכיוון רגלי היריבים. הירידות של גולסה לגליצ'ים לא מעידות רק על התלהבות או על תשוקה או על "לחימה", אלא בעיקר על מגבלה טכנית. שחקן טוב ומאומן לא צריך לרדת לגליצ'ים – כושר גופני, מהירות, מיקום טוב וראיית משחק, אמורים לתת מענה ל-99 אחוזים מהמקרים. ירידה לגליץ' אמורה להיות פתרון-ייאוש אחרון, לא ברירת המחדל. נכון שהיא יכולה להסתיים לעתים בחילוץ-כדור הירואי, אבל ביותר מדי מקרים היא מסתיימת בעבירה וכרטיס (במקרה הטוב), או בפציעת אחד משני השחקנים – המכסח או המכוסח.
כששחקן מרבה לגלוש, זה סימן שאין לו פתרונות אחרים, ושכול היסודות שנמנו לעיל (כושר, מהירות, מיקום, ראיית משחק), לקויים. וגולסה בהחלט מרבה לגלוש. כך שהאדום אולי-אולי אינו מוצדק (לדעתי כן), אבל שוב – הוא גם לא מקרי.