צוללים קדימה
כנראה שצריך לנשום עמוק ולפתוח עוד עונה: למה קרית שמונה צריכה להיות מאוכזבת מאי-ההעפלה לצ’מפיונס; מה הסיפור עם הקיר של ההתאחדות; ואיזה מסכנים האוהדים של ריאל
ויהי אור
אולי אנרכיה מולידה סדר, ואולי העונה הזאת היא התוהו ובוהו וחושך על פני תהום שמגיע לפני ה”ויהי אור”. למרות הכול, פוסט אופטימי לסיכום עונת הכדורגל.
שלום לגליל
מעולם לא היתה אלופה שזכתה בתואר בפער כה גדול, ובשלב כל כך מוקדם, ועדיין הצליחה לרגש רבבות. וגם: האלופה הטרייה לא מעצבנת ולא מקוממת איש, גורפת פרגון מכולם, ומעניקה עוד מכת חשמל לגווייתו של הכדורגל הישראלי. הרי אם האליפות היתה נשארת שוב בתל אביב או בחיפה, היינו יכולים להכריז על העונה הזאת כמשעממת ביותר אי פעם.
אין דברים כאלה
עם כל הכיף שמספקת לנו קריית שמונה, חייבים להודות שזו תופעה בלתי סבירה: קבוצה בלי מסורת, בלי אוהדים, מעיירת פריפריה קטנטנה, חורכת את הליגה בדרך לאליפות היסטורית. תעברו על כל הליגות באירופה ותגלו שאין דברים כאלה.
לפעמים חלומות מתגשמים
אפשר לייחס את השקט התקשורתי סביב עירוני קריית שמונה להתעלמות הרגילה של התקשורת מקבוצות קטנות ופריפריאליות, אבל אפשר לראות את זה בצורה יותר חיובית: קריית שמונה לא מייצרת כותרות שערורייתיות פשוט משום שהיא מתנהלת בשקט ובמקצועיות.
חצי עבודה
יש משהו מאוד אנטי-קליימקסי במעמד חצי גמר גביע המדינה. לכאורה זהו אחד מרגעי השיא של עונת הכדורגל – משתווה בערכו כמעט לגמר עצמו, ויש אומרים אפילו עולה עליו. עברו כמה וכמה שנים מאז פקדתי את המעמד הזה, וגם אתמול בערב, ממרומי שער 3, אני נאלץ לקבוע שזה לא זה. ואל דאגה, אני לא הולך לקטר […]