ארכיון תגיות: שערוריות שיפוט

קץ הילדות

מאז הפוסט הקודם שלי, אני שואל את עצמי, מדוע אני לא מתרגש קצת יותר מגביע העולם. מה לא בסדר איתי? אם נשים רגע בצד את מקבץ טעויות השיפוט המהמם שקיבלנו במשחקי הפתיחה (תכף נגיע אליהן), בסך הכול המשחקים מהנים, יש גולים, יש דרמות, יש קונצרט ענק של הולנד ותבוסה משפילה (אך גם משובבת נפש, תלוי בעיני המתבונן) של אלופת העולם.

ובכל זאת, חמיצות-מה.

בימים האחרונים התחילה להתגבש אצלי ההבנה, למה אני כבר לא מתרגש כמו פעם – לא רק מגביע העולם, אלא מספורט בכלל. על חלק מהסיבות כתבתי בפוסט הקודם, וגם בפוסט שלפניו, אבל יש עוד סיבה, לא פחות מהותית. אני קורא לזה "אובדן התמימות" או "קץ הילדות", אם להתלות באילנות ספרותיים גבוהים יותר. נכון, אני כבר מזמן לא ילד, אבל יש משהו בספורט שמצליח לשמר את הילד הפנימי שלך גם כשאתה כבר מתקרב ל-40. כשמתחיל המשחק, פתאום שום דבר לא חשוב יותר, חוץ מ-22 הבחורים והכדור שמתרוצצים על המסך שלך. ואתה צועק מהתרגשות או מתסכול, וקופץ, ותופס את הראש, מזדהה עם המפסידים או לועג להם, ומזדהה עם המנצחים או בז להם.

כתבתי פעם, שכדורגל עבורי הוא בריחה מהמציאות, או ליתר דיוק – הוא מציאות חלופית. מקום שאליו אפשר להימלט מצרות היום-יום. אבל כשמתקרבים ל-40 הפרספקטיבה משתנה, וכבר קשה מאוד שלא להבחין בתפרים הגסים של המציאות הווירטואלית הזאת. ומבעד לתפרים ולטלאים מציצה האמת, נחשף המנגנון הרקוב והמסריח, אך היעיל, שמפעיל ומתחזק את הזיית ההמונים הזאת. ואז מגלים, שהכדורגל הוא בעצם המטריקס מהסרט "מטריקס", הוא אולפן הטלויזיה הנוצץ מ"המופע של טרומן", הוא ה"ניו-ספיק" והאח הגדול מ-"1984", ופיפ"א היא השטן (אופס, ספוילר קטן) מ"קץ הילדות". ועם קילומטראז' מכובד של נסיון חיים (ויצירות ספרותיות וסינמטיות כאלה) אי אפשר יותר לברוח מהמציאות. מרוב שצרכתי ממנו, סם הכדורגל כבר לא משפיע עלי יותר, כנראה.

בשר ושעשועים

הבלוגר ערן לוי כתב על כך אתמול במילים בוטות יותר וסיפק הקבלה מפתיעה אך מאלפת: "פיפ"א הוא תעשיית הבשר החדשה, שדורסת והורסת ומפרקת ומהפנטת, רק כדי שאנחנו נמשיך לבלוס את חלבוני הכדורגל שהיא מייצרת, רק כדי שלא נחשוב על מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו (…) לא יכול להיות שארגון מסריח מסנוור עיני מאות מיליוני איש בעולם, מספק שעשועים ומסתיר את כוחות הרשע שעומדים מאחור, שמפעילים את העסק כמו בובות מריונטה". (לפוסט המלא >>)

ואני, במיוחד בתור טבעוני, לא יכול שלא להנהן במרץ בהסכמה. בתור אדם עם טיפה, רק טיפה, של מודעות חברתית וסביבתית, אני כבר לא יכול להתעלם מהשחיתות, מהריקבון, מהמסחור הציני ותאוות הבצע, מהעוול הנורא שבקיום טורניר של מיליארדים במדינה שנאנקת תחת עוני מנוול ומערכות חינוך, בריאות ורווחה קורסות, או מפועלי הכפייה שמתים – במובן הכי מילולי של הביטוי – בעבודות ההקמה לקראת גביע העולם 2022 בקטאר.

לפעמים נושבת קצת רוח ומרימה את שוליו של אוהל הקרקס הצבעוני שאנחנו ישובים בתוכו, וחושפת את המציאות העגומה והאכזרית שמאחורי הקלעים. פעם ידעתי להסתכל הצידה, אבל לא עוד. ובמקום להזדהות עם "גיבורי" הכדורגל, אני מוצא את עצמי מזדהה דווקא עם העשרות הבודדות של ברזילאים אמיצים, שיוצאים לרחובות להפגין וחוטפים מכות וגז מדמיע מהשוטרים.

אין לי יותר פריבילגיה להיות ילד קטן ותמים, שמאמין לכל מה שמספרים לו. לצערי או לשמחתי הימים האלה חלפו. יש אנשים רבי-כוח, ולא רק בפיפ"א, שיש להם אינטרס מובהק לשמר אותנו במצב של ילדותיות: שלא נשאל יותר מדי שאלות, וגם אם נשאל (ילדים הרי שואלים הרבה שאלות) נאמין מיד לתשובות שייתנו לנו המבוגרים; שנאכל יפה ונגמור מהצלחת בלי לדעת באיזה רעל האביסו אותנו עכשיו; ושנלך לישון שקטים בידיעת-שווא שיש מי ששומר עלינו.

שמישהו יבדוק את הספריי

ומה באשר לשערוריות השיפוט, שהבטחתי להתייחס אליהן בהתחלה?
ובכן, זה "בסך הכול" המשך ישיר למה שנכתב כאן למעלה. רמת השיפוט בגביע העולמי (לא רק הנוכחי, גם אלה שקדמו לו) היא פרי ביאושים ישיר של הפוליטיקה המסריחה של פיפ"א וסבך המחוייבויות והחישובים הלא-ענייניים שלה, שזורקת לקדמת הבמה לאו-דווקא את השופטים הטובים ביותר. וגם: המשחק הופך מהיר יותר ומאתגר יותר עבור השופטים, והפתרונות של פיפ"א הם צעצועים מטופשים כגון מכשירי קשר, רשת מצלמות לתיעוד קו השער וספריי מגוחך לסימון קו החומה בבעיטות החופשיות. אגב, שמישהו יבדוק את התכולה של הספריי הזה – יתכן והוא משחרר גז רעיל כלשהו, שפוגע בראייה ו/או בשיקול הדעת. אולי זה ההסבר.

אני אמשיך לצפות באדיקות בכל משחקי גביע העולם, כי הכדורגל היה ונותר עבורי הבידור האולטימטיבי. אבל לחזור ולהיות ילד תמים ומתלהב אני כבר לא אצליח.

ואני גם לא רוצה.

Brazil no foul play from fewla on Vimeo.