ארכיון תגיות: שופטים

שיפורים פה

רגע לפני שצוללים חזרה לשלולית הכדורגל המקומית, ורגע לפני אליפות העולם בכדורסל, החלטתי לא להרפות עדיין מגביע העולם בכדורגל. הימים השחונים האלה הם זמן טוב לשאול "הכדורגל לאן?". אל תיבהלו, זה יהיה יותר מעשי ופחות פילוסופי.

הכדורגל הוא ענף שמרני, או ליתר דיוק, הגוף שמנהל אותו לא בדיוק ממהר לאמץ חידושים. הבעיה היא שגם כאשר הוא עושה את זה, אלה לאו דווקא חידושים מוצלחים, וכולנו זוכרים היטב את פארסת "שער הזהב", "שער הכסף" וכל אלה. מצד שני, בעשורים האחרונים נכנסו גם שינויים ראויים ביותר (כמו למשל האיסור על החזרת כדור לשוער) שבהחלט תורמים להנאה מהמשחק. לכן, לא צריך להיבהל מחידושים – הם יכולים רק להוסיף למשחק, ואם לא – תמיד אפשר לבטל אותם ולחזור אחורה.

אז הנה ההצעות שלי לשיפור. רק אל תשכחו איפה שמעתם עליהן לראשונה:

אצלנו בכפר – טורניר מוקדמות גלובלי

אחת הבעיות בגביע העולמי, היא הנוכחות של נבחרות… איך לומר? לא בהכרח ראויות. אין לי בעיה עם העובדה שכמה נמושות אקזוטיות צובעות בנוכחותן את הטורניר. הבעיה היא שקיים פער איכותי משמעותי בין התאחדויות הכדורגל האיזוריות (אופ"א, קומנבו"ל, קא"פ וכל אלה). הדבר מביא לכך שיש נבחרות חלשות יחסית שמגיעות די בקלות לגביע העולמי, בעוד לנבחרות אחרות באותה רמה (ואף גבוהה יותר) אין שום סיכוי להגיע לשם אי פעם, משום שהן משחקות בהתאחדות חזקה. וכן, נו, אני מתכוון גם לנבחרת ישראל.

שימו לב להצעה שלי: כל נבחרות העולם (208 בסך הכול) ירוכזו בפול אחד, ממנו יוגרלו בתי המוקדמות (את תכנון הפורמט המדויק אני משאיר לחברים בפיפ"א). כך עשויים להיווצר בתים שיכילו נבחרות מיבשות שונות, דבר שגם יוסיף מאוד לעניין, וגם יעמיד את כל נבחרות העולם על נקודת זינוק אחידה יחסית. בעידן הגלובלי שלנו, ובהתחשב בעובדה שמדובר במשחקים שמתקיימים פעם בחודש-חודשיים, אין שום בעיה שברזיל וסין, נניח, יהיו באותו בית. זה רק יהיה מעניין יותר, כיוון שזה יאפשר מפגשים בין נבחרות שמעולם לא יוצא להן להתמודד זו מול זו במשחקים רשמיים.

המכשול היחידי שעומד בפני ההצעה הזאת הוא פוליטי – האפשרות שנבחרות ממדינות עוינות יוגרלו לאותו בית, וכולנו יודעים למי הכוונה. אבל תיאורטית, זה יכול לקרות גם בטורניר הגמר. לכן, פיפ"א צריכה פשוט לדבוק במדיניות הרגילה שלה: להשעות נבחרות שיסרבו לשחק מול נבחרות אחרות.

המהפך – לשבור את שובר השוויון

קשה למצוא מישהו שחושב שהשיטה הנוכחית להכרעת משחקים בשלבי נוקאאוט, הארכה ופנדלים, היא שיטה טובה. לכל היותר זה נחשב "הרע במיעוטו". טיעוני הנגד ידועים: זה יותר מזל מכישרון; זה לא כדורגל אלא קרב של עצבים; זה יוצר עומס נפשי כבד על השחקנים וכו' וכו'.

כל הטיעונים האלה נכונים, אבל לדעתי הם לא מספיקים כדי להביא לשינוי השיטה. אין לי למשל בעיה עם "קרב עצבים" – גם אם זה לא בדיוק כדורגל, זו עדיין הכרעה ספורטיבית. גם "המתח הנפשי" של השחקנים מעניין את סבתי המנוחה – אם אתה לא יכול לסבול את החום אל תיכנס למטבח וכו'. לדעתי, הבעיה העיקרית עם בעיטות ההכרעה היא לא הבעיטות עצמן, אלא ההשפעה שלהן על מהלך ההארכה שקודמת להן. ואני מסביר: השיטה הנוכחית גורמת לקבוצות לסגור את המשחק בהארכה ולחכות לפנדלים. בהרבה מקרים אפשר כמעט להבחין ב"הסכמה שקטה" בין הקבוצות להעביר את הזמן ולהגיע לבעיטות ההכרעה. אני מתקשה לזכור מתי ראיתי בשנים האחרונות קבוצה שעלתה להארכה בהתלהבות כדי לנצח, ו/או הארכות שהובקע בהן יותר משער או שניים.

הפיתרון לכך הוא גאוני בפשטותו: הפיכת הסדר בין הפנדלים להארכה קודם בעיטות הכרעה, אחר כך 30 דקות של הארכה. כך זה יעבוד: אם 90 הדקות יסתיימו בשוויון, ייגשו הקבוצות לבעיטות הכרעה מ-11 מטר, במתכונת הנוכחית. לאחר מכן תחל הארכה של 30 דקות (אפשר לקצר אותה ל-20, כדי להוריד קצת עומס מהשחקנים). מי שתנצח בהארכה, תהיה המנצחת במשחק. במידה וההארכה תסתיים בתיקו, המנצחת במשחק תהיה זו שניצחה קודם לכן בבעיטות ההכרעה! תודו שזה גאוני. היתרון של השיטה ברור: הקבוצה שתפסיד בפנדלים תעלה להארכה בטירוף, בידיעה שיש לה עדיין הזדמנות לנצח, ואז עשוי להתפתח משחק פתוח ומעניין. זה גם מוריד מאותו עומס נפשי שרובץ על השחקנים בעת בעיטות ההכרעה – הם יעלו לבצע אותן בידיעה שהחמצה היא לא סוף העולם ואפשר עוד לתקן. ובנוסף, ההכרעה לא תהיה עניין של מזל ועצבים, אלא תושג במשחק אמיתי על הדשא, ולא בבעיטות מהנקודה הלבנה.

פנדלים אאוט – שתי חלופות לבעיטות הכרעה

אחרי שהחלפנו בין ההארכה לפנדלים, זה הזמן לדבר גם על אופן בעיטות ההכרעה. באופן אישי, אני לא אוהב פנדלים. נכון, זה מותח, אבל זה גם קצת משעמם. חד גוני משהו. אני מציע שתי חלופות:

  1. בעיטות 16: במקום בעיטות מ-11 מטר כמקובל, הכדור ייבעט לשער מקו ה-16. זה מצריך מהשחקנים יותר תחכום בבעיטה (השחקן גם יוכל לבחור אם להניח את הכדור בדיוק מול השער, או קצת באלכסון), וגם מאפשר לשוער להפגין את כישורי הזינוק שלו, ולא רק להמר על הפינה הנכונה.
  2. אחד-על-אחד: בדרום אמריקה ובארה"ב, היה נהוג פעם להכריע משחקי כדורגל באחד-על-אחד מול השוער, במקום בפנדלים: השחקן מניח את הכדור 30 מטר מהשער, ויש לו זמן קצוב להכניע את השוער באחד-על-אחד. השיטה הזאת נהוגה בהוקי קרח (גם לצרכי הכרעת משחקים וגם כ"בעיטת" עונשין), ובעיניי זה הרבה יותר מעניין ויפה לעין בהשוואה למונוטוניות של בעיטות 11.

להחליף את החילופים

אני מציע שתי רפורמות בתחום החילופים, האחת מתבקשת, את השנייה צריך לבחון קצת יותר בזהירות:

  1. אם מחליפים לא עוצרים: אף פעם לא הבנתי למה צריך לעצור את המשחק בשביל לערוך חילוף, ובשביל מה בדיוק נחוץ הטקס הדבילי של הנפת השלט, המחליף שקופץ כמו אידיוט על הקו, והמוחלף שמואיל בטובו לזחול החוצה. בכדוריד, למשל, השחקנים יוצאים ונכנסים באופן חופשי כמעט, בפיקוח של המזכירות ובלי לעצור את המשחק. אין סיבה שזה לא יהיה כך גם בכדורגל. השופט הרביעי יכול לנהל את החילופים בזמן שהמשחק ממשיך לרוץ. והכי חשוב: זה ימנע את התופעה המגונה של שימוש בחילופים לצורך בזבוז זמן בדקות הסיום.
  2. חילופים בלי הגבלה: זה כבר שינוי שיכול להפוך את המשחק על פניו, ולכן צריך לבחון אותו ביתר זהירות. אם כך נהוג ברוב ענפי הכדור, למה לא בכדורגל? לדעתי יש בזה הרבה יתרונות: משחק קצבי יותר (בזכות דקות המנוחה שיקבלו השחקנים); יותר דקות משחק לשחקני הספסל (פחות התבכיינות והתמרמרות בחדר ההלבשה); טיפול רציני יותר בשחקן פצוע ובלי שקבוצתו תיאלץ לשחק בינתיים ב-10 שחקנים; ואולי אפילו יותר שערים (תארו לעצמכם שחקן שנכנס רק בשביל לבעוט בעיטות עונשין, נניח). זה גם יהפוך את המאמן לגורם יותר דומיננטי בניהול המשחק, ויפתח לו עולם חדש של טקטיקות ואסטרטגיות. אין צורך לציין שחילופים בלי הגבלה אפשריים רק בתנאי שמקבלים גם את ההצעה הקודמת, ולא עוצרים את המשחק בשביל כל חילוף. ואם "בלי הגבלה" נשמע קצת מוגזם, אפשר להתפשר על הגבלת החילופים ל-10 במשחק, או משהו כזה.

הלו, זה כדורגל? – הוצאות חוץ ברגל

אף פעם לא הבנתי למה בכדורגל מוציאים חוץ ביד (ואני גם לא מבין למה זה נקרא "הוצאת חוץ" כשבעצם מכניסים את הכדור למגרש. זה צריך להיות "הכנסת חוץ", לא?). מה, בכדוריד מכניסים את הכדור עם הרגל? בקיצור, אין סיבה לא לעבור להוצאות חוץ ברגל: זה יהפוך כל הוצאת חוץ שגרתית במחצית המגרש של היריבה, להרמת כדור מסוכנת לתוך הרחבה. בנוסף, ייחסך מאיתנו המחזה המטופש של שחקן שרץ בטירוף אחר כדור אבוד בפינת המגרש, רק כדי לדחוק אותו לחוץ ולמנוע ממנו לצאת לקרן.

החטא ועונשו – הרחקה זמנית

בקרוב במגרשים? כרטיס סגול

זו לא הצעה שלי, אלא של חבר, שחש אי נוחות מסוימת כאשר שחקן מורחק באדום. אם חושבים על זה, בשיטה הנוכחית יש בעצם שלוש דרגות חומרה לעבירות: לא חמורה (ללא כרטיס), חמורה (צהוב) וחמורה מאוד (הרחקה באדום). אי הנוחות של ידידי נובעת מהתחושה שיש פער גדול מדי בין הדרגה השנייה לשלישית, ומכך שכרטיס אדום הוא עונש חמור מדי לפעמים.

לכן, הוא מציע סנקציה חדשה: הרחקה זמנית ל-15 דקות (כרטיס סגול? נניח), במהלכן תשחק קבוצתו של המורחק ב-10 שחקנים. צורת ענישה דומה קיימת למשל בכדוריד (הרחקה ל-2 דקות) וגם בהוקי קרח (2 או 5 דקות, תלוי בחומרת העבירה). ההיגיון הוא שמדובר בעונש אישי יותר, שמכוון לשחקן, ופוגע פחות בקבוצה כולה.

בנוסף, השינוי הזה טוב במיוחד לשופטים – הוא ייתן להם יותר מרחב תמרון בפסיקות שלהם, ויאפשר להם, בין היתר, לשלוח שחקנים עצבניים או תוקפניים "להתקרר" בצד, בלי להרחיק אותם מהמשחק. כמובן שיהיה צורך להגדיר מחדש גם את סולם העבירות (איזו עבירה "זכאית" לאיזה כרטיס) וגם את חוקי צבירת הכרטיסים, וכמובן להדריך את השופטים בהתאם, אבל זה כבר קטן עלינו.

שופטים באופסייד

בהצטרפות מקרים אומללה למדי, קיבלנו הערב בגביע העולמי שתי טעויות שיפוט כמעט בלתי נתפסות בחומרתן. למזלה של פיפ"א, המשחקים הערב לא הוכרעו בגלל טעויות השיפוט, מה שלפחות יחסוך מאיתנו הרבה מאוד יללות בימים הקרובים (עברתי במהירות על אתרי הצהובונים האנגלים – הם מתמקדים ביכולת הדלה של אנגליה ופחות בטעות של השופט).

נכון, אנגליה ומקסיקו רשאיות לטעון כי אלמלא הטעות, המשחק היה מתפתח אחרת, וכי העוול שנגרם להן פגע מנטלית בשחקנים. גם אם זה נכון עובדתית, מדובר בטיעון לוזרי: מי ש"קורס מנטלית" בעקבות טעות שיפוט בשלב מוקדם יחסית במשחק, יכול לבוא בטענות רק לעצמו, על שאין לו את החוסן המנטלי להתגבר על זה ולחזור למשחק. למרות הפאשלות של השופטים, גם אנגליה וגם מקסיקו עוד היו לגמרי בחיים במשחקים שלהן, ופיגרו בשער אחד בלבד. אבל שתיהן הספיקו לחטוף עוד שני שערים כל אחת אחרי טעות השיפוט, מה שמלמד בעיקר על חוסר יכולת, מנטלית ומקצועית, להתמודד עם מצבים כאלה. במילים אחרות: שיפסיקו ליילל וילמדו מארה"ב.

חוץ מזה, לפחות באשר לאנגליה, גם אם טעות השופט גרמה להם עוול, הרי שהיא עשתה צדק עם המשחק – אנגליה לא היתה ראויה אפילו לשער אחד במשחק הזה, קל וחומר שניים. השערים שכבשה (כולל זה שלא אושר, כמובן) היו מקריים למדי, וחוץ מהם "האריות" לא הגיעו למצבים מיוחדים. אם השער של למפארד היה מאושר, אנגליה עוד היתה עלולה לגנוב ניצחון של מגיע לה. מה שמשמח אותי בכל הסיפור, חוץ מזה שאני יכול לחגוג ולהגיד "אמרתי לכם", היא שסוף סוף נגמר הבלוף שנקרא "נבחרת אנגליה". שוב נלמד הלקח: אתה יכול לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל לא על כולם כל הזמן. מה שעבד (בערך) נגד נבחרות שנתנו לה כבוד והתמקדו בהגנה, לא עבד מול נבחרת שלא עשתה לה חשבון והעזה לתקוף אותה.

אלה שרוצים

שיא שלילי נשבר בגביע העולמי: רק שלוש נבחרות אירופאיות יהיו ברבע הגמר – שפל של כל הזמנים. זה מה שקורה כאשר שתי אירופאיות בכירות (?), איטליה וצרפת, פוטרות אותנו מעונשן כבר אחרי שלב הבתים. מה ניתן להסיק מכך? שהדרום-אמריקאיות טובות יותר? אני לא חושב שזה העניין. לדעתי, הטורניר הזה מבחין בין הנבחרות והשחקנים שרוצים ורצים, לבין אלה שעשו טובה שבכלל טרחו לעלות על המטוס לדרום אפריקה. ההבדל הוא בין נבחרות ושחקנים שעבורם זו זכות גדולה לשחק בגביע העולמי, ושרוצים להאריך ככל הניתן את החוויה, לבין אלה שרואים בזה מטרד-קיץ (או חורף, במקרה הזה) מעיק, ומתים לצאת לחופשה שלהם.

תסתכלו על 16 הגדולות: אין שם אחת שלא הרוויחה ביושר את מקומה (כן, אפילו אנגליה, שהיתה קצת פחות עלובה מיריבותיה בשלב הבתים). שני דברים מאפיינים את נבחרות השמינית: או שהן נבחרות שנהנות מכל רגע בטורניר (נניח גרמניה), או עקשניות שמאוד רוצות (נניח יפן, פראגוואי, אורוגוואי, סלובקיה), או כאלה שמרגישות שיש להן מה להוכיח (ארגנטינה), או שהן מספיק מוכשרות כדי להתקדם גם בלי להבריק (ברזיל, הולנד, גם ארגנטינה).

אז מהו הלקח? יש שניים. קודם כל לפיפ"א, שחייבת לפעול להורדת מספר המשחקים בעונה הסדירה, ולהביא את השחקנים הבכירים קצת יותר רעננים ויותר רעבים. הלקח השני הוא למאמנים: רוצים להצליח? פשוט מאוד: אל תתרשמו משמות ומ"כוכבים" – בשביל טורניר כזה צריך שחקנים שרוצים לשחק בגביע העולמי, שיש להם מה להוכיח, ושישחקו עבור המאמן שהביא אותם לנבחרת.

ראו לדוגמה את יואכים לאב מגרמניה, שהתעלם מהביקורת וזימן לנבחרת את מירוסלאב קלוזה ולוקאס פודולסקי – שניים שבקושי שיחקו או הבקיעו העונה. אז נכון שהחלודה ניכרת (ההחמצות, אוי, ההחמצות), אבל ההשקעה של שניהם, הרצון שלהם להוכיח לכולם שהזימון היה מוצדק, והשאיפה לחזור לעניינים לקראת העונה הבאה, הניבה עד כה תשואה של 4 שערים (שניים לכל אחד). הגול הנחוש של קלוזה הערב מול אנגליה, שניצח בקרב עיקש מול הבלם, הוא דוגמה מאלפת.

גשם בא

עוד תופעה מעניינת: אחרי שלב מוקדם עקר למדי (בערך 2.1 שערים למשחק, פחות אפילו מהגביע העולמי המחריד של 90'), קיבלנו מבול בשמינית – אתמול 6 שערים בשני משחקים, והערב כבר נסקנו ל-9 – ממוצע של כמעט 4 שערים למשחק עד כה בשמינית הגמר. כנראה שדרומית לקו המשווה, העולם באמת הפוך: בדרך כלל אלו שלבי הנוקאאוט שמספקים משחקים זהירים ומשמימים. אז אולי הסטטיסטיקה עוד תתיישר ביומיים הבאים, אבל אם לא, יש לי הסבר: ראשית, נפטרנו מכל הנבחרות המעצבנות שסוגרות משחקים, או אלה שלא הגיעו מוכנות לטורניר. שנית, וזה מתחבר לעניין ה"אלה שרוצים", אולי כשהנבחרות האלה מתקדמות בטורניר, הן צוברות יותר ביטחון ופחות מהססות לתקוף, וגם, אולי, הן מרגישות שכל דבר מעבר לשמינית הגמר יהיה בונוס, מה שמוליד משחק משוחרר וחופשי יותר. או שזו פשוט הנוכחות המאסיבית יחסית של הנבחרות הדרום אמריקאיות בשלב הזה. והנה, חזרנו לנקודה שבה התחלנו.

שופטים במדבר

אחרי סיבוב ראשון נקי למדי בגביע העולמי, טעויות השופטים הגיעו בגדול לסיבוב השני. במקביל, קיבלנו גם משחקים טובים יותר. האם יש קשר בין הדברים? כנראה שכן: משחק טוב, מהיר ועשיר באירועים, מציב אתגר גדול יותר לשופט. למרבה הצער, לא כולם עומדים בו.

הנשדדת הגדולה ביותר, ללא מתחרים בינתיים, היא ארה"ב. כל כך התאכזבתי בשביל הנבחרת הלוחמת הזאת, שעמדה לפני המהפך הגדול של הטורניר. לא יודע למה מנקרת בי התחושה שלא מדובר בטעות תמימה. אולי השופט ממאלי (הכותרת המצוינת במעריב: "מאלי ולכדורגל") התלהב מהאפשרות לדפוק את אמריקה הגדולה. בכל אופן, זה היה המשחק הראשון והאחרון שלו בטורניר. אגב, האירוע הזה עבר בשקט יחסי בתקשורת. אין ספק שאם היה מדובר בנבחרת מתוקשרת ופופולארית יותר, העיסוק התקשורתי היה אינטנסיבי יותר.

אמש, במשחק בין ברזיל לחוף השנהב, ראינו עוד תצוגת שיפוט עלובה למדי. הפעם קשה לדבר על גזל (במובן של שוד, לא במובן של השחקן הבינוני ההוא), כיוון שברזיל לא ממש היתה זקוקה לעזרת השופט כדי לנצח, וחוף השנהב יכולה לבוא בטענות רק לעצמה. כך או כך, אני חש אי-נוחות מסוימת כאשר טעויות השיפוט הולכות עם הנבחרת החזקה והפופולרית יותר. חוץ מזה, היה חבל מאוד אם השער הנפלא של פביאנו (הכי יפה בטורניר עד כה) היה נפסל. פביאנו, אגב, הודה כי נגע ביד בדרך לשער ונתלה באילנות גבוהים (בעצם, נמוכים) כשייחס זאת ל"יד אלוהים". צדיק.

לפחות השופט לא עשה חשבון לקאקה על המרפק ששלח לחזה של קייטה, והעיף אותו מהמשחק. בחיים לא אצליח להבין מה עובר לשחקנים בראש ברגעים האלה. גם אם קאקה, שנחשב לשחקן אינטליגנטי וקר רוח בדרך כלל, חשב שיצליח לחמוק מעיני השופטים, הוא היה צריך לדעת שאין לו שמץ של סיכוי להימלט ממצלמות הטלויזיה (אני לא מפסיק להתפעל מהכיסוי הטלויזיוני. מדהים). מה, הוא לא ראה משחקים בטלויזיה בטורניר הזה?

כוכבים נופלים

לא הופתעתי מהחולשה של נבחרת חוף השנהב, כפי שלא הופתעתי מההפסדים של קמרון ליפן ודנמרק. כבר בסקירה המקדימה שלי לקראת המשחקים, הבעתי ספק רב באשר ליכולת שלהן להגיע רחוק בטורניר הזה. גם ההתבזויות של צרפת, אנגליה ואיטליה ממש לא שמטו את לסתותיי. הכשלונות האלה נובעים לדעתי מכמה סיבות עיקריות:

  • מחויבות: יש בי סקפטיות רבה (עוד באירופה הייתי סקפטי) לגבי המוטיבציה ומידת המחויבות של רבים מהשחקנים לנבחרות הלאומיות שלהם. אומר זאת כך: זה דומה למחויבות שלי לשירות המילואים – אני תמיד מתייצב ועושה את העבודה כמיטב יכולתי, אבל לא מגיע "עם סכין בין השיניים", וגם לא הייתי פורץ בבכי אם צה"ל היה מחליט לוותר על שירותיי. נכון, זה אינדבידואלי, ולא חסרים שחקנים שנותנים את הנשמה בכל משחק, אבל לפעמים מספיקים 2-3 "משתמטים" כדי להרוס לכולם. ככל שהנבחרת עמוסה בכוכבים, כך עולה הסיכוי למצוא בה כאלה שאינם מחויבים ב-100 אחוז למטרה. מהצד השני, בנבחרות עם שחקנים אלמוניים יחסית, או עם כוכבים דועכים שמנסים לשקם את הקריירה שלהם, תמצאו יותר מחויבות ומוטיבציה, ומכאן התוצאות ה"מפתיעות". שנזכיר עוד פעם את הזכייה של יוון ביורו 2004?
  • עייפות: כבר דובר רבות על כך שרבים מהשחקנים מגיעים לגביע העולמי כשהם עייפים, סוחבים פציעות ומשתוקקים כבר לצאת לחופשת הקיץ שלהם. יתכן מאוד כי באיזשהו מקום אפלולי במעמקי התודעה שלהם, הם היו רוצים לגמור עם הניג'וס הזה וללכת הביתה. גם פה יש יתרון לנבחרות בינוניות וקטנות עם שחקנים אלמוניים – הם משחקים הרבה פחות משחקים בעונה ומגיעים הרבה יותר רעננים, וכאמור, עם יותר מוטיבציה – שילוב מנצח (או לפחות שילוב שמשיג תיקו).
  • אגו: טוב, גם זו בעיה מוכרת, ורואים אותה במלוא כיעורה בנבחרת הפאתטית והמגוחכת של צרפת. בעיית האגו קיימת גם בקמרון ובחוף השנהב – התלות בכוכבים הגדולים, אטו ודרוגבה, והשליטה שלהם בנעשה בנבחרות הללו, אינן בריאות. גם השחקנים האחרים בנבחרות האלה, כוכבים בפני עצמם, לא בורכו בצניעות יתר. זה ניכר גם בצורת המשחק שלהם.

אז למה התופעות האלה פוסחות בינתיים על ארגנטינה, ברזיל והולנד? ולמה בסופו של דבר סביר להניח ש"החשודות הרגילות" יגיעו לשלבים האחרונים? (למרבה הצער, איטליה ואנגליה עדיין תלויות בעצמן, ואפילו לצרפת יש עוד סיכוי תיאורטי לא-בלתי-סביר להעפיל לשלב הבא). כנראה משום שלמרות האגו והעייפות, יש בשחקנים האלה עדיין רצון להוכיח, להצליח, וכמובן – לזכות בגביע. אולי זו העובדה כי יש שם מספיק כישרון גולמי כדי להתגבר על בעיות האגו, העייפות והמוטיבציה הירודה של חלק מהשחקנים.

אבל הכי חשוב, יש שם המון ניסיון ומסורת בשביל לשרוד את הטורניר עד לשלביו האחרונים. אחד היתרונות של הנבחרות הגדולות, גם אלה שאינן שייכות ל"מועדון הפיינאליסטיות", הוא שבזיכרון הארגוני שלהן טמון ידע עצום. נבחרות שלא היו במעמדים האלה (וזה אומר למעשה רוב הנבחרות שמשחקות בגביע העולמי), פשוט לא יודעות כיצד להתנהל כשהן מגיעות לשם. ניהול קבוצת כדורגל מצריך התעסקות בהמון פרטים קטנים: על מה לשים דגש באימונים? כמה שעות מנוחה לתת לשחקנים? האם לאפשר להם לצאת מהמלון? להיפגש עם המשפחות? איזו תזונה מתאימה לשלבי שמינית הגמר ומעלה? וכו'. מי שכבר היה שם יודע מה לעשות, ומי שלא – לא. זה בדיוק המכשול שניצב בפני האפריקאיות (טוב, אחד המכשולים) ושאר מפתיעות-פוטנציאליות.