ארכיון תגיות: צ'מפיונס

יאללה שחטאר דונייצק

ליגת האלופות חזרה, ואני מרגיש כאילו אני אמור להתלהב מזה, אבל אני לא. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי פחות ופחות מתרגש משלבי שמינית-רבע-חצי הגמר, שבהם ליגת האלופות הופכת מ"ליגה" ל"סתם" טורניר גביע. הסיבה הראשונה לכך היא שנראה כי התקבע לו בשלב הזה פורום קבוע למדי של קבוצות, שמתעדכן רק בשוליים (טוטנהאם, קופנהאגן, שאלקה, כאלה) ועם כל הרצון הטוב, ואפילו לאחר הניצחון המשמח של טוטנהאם על מילאן, אני מתקשה כל שנה להתלהב מחדש מעוד מפגש בין ברצלונה לארסנל (תנו לי להמר: בשלב הבא – ברסה נגד צ'לסי! וו-הו!), או בין ריאל מדריד לליון.

שנית, זה הפורמט. נהוג לכנות את השלב הזה "שלב הנוק אאוט", כדי להבחין בינו לבין "שלב הבתים", אבל האמת היא שזה אינו שלב נוק-אאוט כלל וכלל. "נוק-אאוט" בענפי הכדור, פירושו משחק אחד שלאחריו המפסיד עף מהטורניר. כידוע, זה ממש לא המקרה בשיטת הבית-וחוץ, שבה אפשר לעלות בלי לנצח, ולעוף בלי להפסיד. השיטה זאת, גם היא, מונעת ממני להתרגש מהמפגש ארסנל-ברצלונה הערב או מבאיירן-אינטר בשבוע הבא – הרי ההתמודדות לא תוכרע הערב, ואנחנו צריכים להתאפק שבועיים עד ל"מחצית השנייה". ואם אחת הקבוצות מנצחת 0:4 במשחק הראשון, הרי שהמשחק השני הוא כבר לפרוטוקול בלבד ולא מעניין אפילו את אמא של מסי.

אם זה היה אפשרי, הייתי מעדיף לראות סדרות של שלושה משחקים (זו שסיימה גבוה יותר בשלב הבתים תקבל את יתרון הביתיות). אבל זו אפשרות לא-סבירה, לנוכח העומס המוטל ממילא על השחקנים. לפיכך, עדיף ללכת על נוק-אאוט אמיתי – משחק אחד, המפסידה הולכת הביתה. כך נרוויח גם הפחתה בעומס הנ"ל, ובעיקר קרבות מרתקים ומותחים, שלא מצריכים חישובים מתמטיים של יחס שערי חוץ/בית.

אז בעד מי אני?

קוראיי הוותיקים כבר יודעים שיש לי שיטה מורכבת (ומופרעת) להחליט "בעד איזו קבוצה אני". פירטתי אותה בהרחבה לקראת משחקי גביע העולם בדרום אפריקה. בתמצית, השיטה מחייבת בחירת צד במשחק. כדי לעשות זאת, אני מחלק את הקבוצות המשתתפות בטורניר, לגושים של "טובות", "רעות" ו"בלתי מזדהות", ועל ידי כך אני בוחר בעד מי אני היום.

אז להלן החלק הראשון של מפת 16 הגדולות של ליגת האלופות 2011 (משחקי אתמול והיום):

מילאן – טוטנהאם (1:0)
מילאן
: היריבה המושבעת של אינטר אהובתי ובאופן כללי מועדון מתועב, הנמצא בבעלותו של אדם מחריד. גזר הדין:  גוש הרעות, ללא אפשרות לחנינה.
טוטנהאם: קבוצה יהודית חמה. סינדרלה אמיתית. תמיד היתה בין חביבותיי, וההישגים שלה העונה משמחים אותי במיוחד. גזר הדין: גוש הטובות.

ולנסיה – שאלקה (1:1)
ולנסיה:  אין לי יחס מיוחד לוולנסיה. באופן כללי אני לא משתגע על הליגה הספרדית. מה שכן, אני חייב להגיע פעם לאיצטדיון המפורסם שלה. ואין לי ספק שזה יקרה. גזר הדין: בלתי מזדהות.
שאלקה: מהחביבות עלי בבונדסליגה, וביתו של יקיר הבלוג – יאן קלאס הונטלאר. טובות, בטח שטובות.

ארסנל – ברצלונה
ארסנל: פעם לא כל כך אהבתי את ארסנל. היא תמיד נתפסה אצלי כגירסה לונדונית מעצבנת של הפועל ת"א (למרות שרבים מאוהדי הפועל נוטים דווקא למנצ'סטר יונייטד, אני דווקא חושב שהרבה יותר טבעי מבחינתם להזדהות עם האדומים מלונדון. אבל מה אני מבין). אבל בשנים האחרונות, השילוב הכובש של כדורגל מסעיר ולוזריות בלתי נתפסת, הפך את התותחנים לחביבים עלי במיוחד. הנה לכם אנדרדוג שכיף להזדהות איתו. טובות, ברור.

ברצלונה: לאבא שלי, שיחיה, אין קבוצות מועדפות, אבל יש לו פרינציפ: הוא תמיד הולך נגד הפרשנים, ותמיד יעדיף את הקבוצה שנחשבת לפחות-פייבוריטית. העיקרון הזה גורם לו לרטון במיוחד לנוכח השתפכויות הפרשנים בתוכניות הספורט, המתלוות באורח בלתי נמנע לכל דיון שעניינו ברצלונה. המקרה שלי קצת שונה, כיוון שאני אוהד ותיק של ברסה, אבל ההצלחה שלה בשנים האחרונות גרמה גם לי להתחיל לרטון קצת, ואף הרשיתי לעצמי לצאת נגדה פה בבלוג וקצת לשמוח לאידה בכל פעם שהיא מפשלת (וזה בסדר, כי זה לא קורה הרבה). בקיצור, ברצלונה שייכת בהחלט לגוש הטובות, אבל בהתמודדות הזאת אני עם ארסנל. חבל שאין לה סיכוי.

רומא – שחטאר דונייצק
ספק אם אפילו האוהדים שלהן יצפו במשחק הזה, אבל בכל זאת:
רומא: יחסיי עם רומא מורכבים. בגדול, תמיד הייתי בעדה והעדפתי אותה על פני רוב הבכירות של הסריה A. אבל הנוכחות הבלתי נגמרת ובלתי נסבלת של פרנצ'סקו טוטי בסגל שלה, מעצבנת אותי. אז באופן זמני: רעות.

דונייצק: אוקראינית חביבה ובלתי מזיקה. ניצחון שלה יהיה סיפור גדול. בלתי מזדהות.

נקודה למחשבה

ממש לא התחשק לי לכתוב שוב על "הפערים", אבל אמש, בסיום ה-0:0 בין הפועל ת"א לשאלקה שסידר לאדומים נקודה ראשונה בצ'מפיונס, הכריז הפרשן שלמה שרף כי "אין שום פערים בין הכדורגל הישראלי לאירופי" והוסיף כי המשחק הזה הוא "ההוכחה". כיוון ששלמה מאתגר לי את התזה עם ההוכחות החותכות שלו (אני מקווה שאתם מזהים סרקאזם כשאתם נתקלים בו), ראיתי לנכון לרענן אותה.

ובכן, לא מובן לי מדוע משחק אחד מצוין של הפועל ת"א מהווה הוכחה כל כך ברורה ל"סגירת הפערים", בעוד עשרות משחקי נפל אחרים – של מכבי חיפה, הפועל ת"א, מכבי ת"א, נבחרת ישראל ועוד – אינם עומדים לפחות כטיעון-נגד. אז לידיעת הפרשן המכובד, המשחקים הללו עדיין מוכיחים את ההפך – אם לא באופן איכותי, אז בטוח שבאופן כמותי.

אם לחזור לפוסט הקודם שלי בנושא, גם הפעם עולה נושא הקילומטרים החסרים: למרות העליונות הברורה של הפועל במגרש, שחקניה עדיין כיסו פחות מרחק מיריביהם, כלומר, רצו פחות (במובן של ריצה, לא במובן של רצון). עם זאת, מן הראוי לציין כי לפחות פה היה "צמצום פערים" מסוים: ההפרש עמד הפעם רק על חצי קילומטר בממוצע לשחקן (לטובת שחקני שאלקה), לעומת קילומטר שלם במשחק הקודם.

וצריך לציין עוד פרמטרים: שאלקה הגיעה לראשונה בתולדותיה למשחק ליגת אלופות במזרח התיכון, תוך שהיא מנצלת את הזמן גם לטיול בירושלים (אני לא רוצה אפילו לחשוב אילו צווחות על "חוסר מקצועיות" היו עולות מהתקשורת שלנו, אם קבוצה ישראלית היתה מגיעה למשחק חוץ, ויוצאת יום לפני המשחק לטיול בעיר אחרת). בנוסף, לגרמנים הספיק תיקו כדי לשמור על המקום השני בבית, והם כנראה הגיעו כדי להתגונן ולנסות להוציא 0:1 קטן.

ולא נשכח עוד נקודה: למרות העליונות הברורה והמצבים הקורצים, הפועל לא הצליחה לנצח. והרי זו בדיוק הטענה הקבועה שלנו לנציגותינו בחו"ל (כולל הנבחרת) – ש"חסר לנו גרוש ללירה", שאנחנו לא מסוגלים לתרגם עדיפות במגרש לניצחון. היה חסר רק גול מקרי של שאלקה כדי לשים חותמת ברורה יותר על התזה הזאת.

ובכל זאת, מגיעות גם מחמאות להפועל ת"א, שהגיעה בהרכב חסר ובלי שחקני מפתח (וגם איבדה את דה-סילבה במהלך המשחק), ושיחקה בסך הכול טוב מאוד (חוץ מהחלוצים, שעשו הכל בסדר חוץ מאשר את התפקיד שלהם, שהוא לשים את הכדור מאחורי השוער). כנראה שזה כבר לא יספיק להמשך ולמקום השלישי בבית, אבל זה לא יזיק לקופת המועדון, שכבר אמש התעשרה בכ-400 אלף יורו.

מה שכן צריך להדאיג את הפועל, זה חוסר היציבות עד כה. בעונה שעברה היתה היציבות והעקביות ביכולת, הגורם העיקרי לזכייה בדאבל. בינתיים, מגע הקסם של גוטמן עוד לא ניכר: הקבוצה משחקת טוב בלי שחקני מפתח; משחקת רע עם ההרכב הראשון המלא. בקיצור, משהו לא עובד שם. ועדיין, ההימור שלי הוא שהפועל תרוץ חזק מאוד בצמרת, בדיוק כמו בעונה שעברה, אולי בתוספת של סוס שלישי במירוץ האליפות. וזה לא יהיה בהכרח בזכות היכולת שלה, אלא כי הליגה שלנו מחורבנת – אפרופו הפערים מאירופה…

והעיקר ששלב הבתים מסתיים עוד שני מחזורים, ונוכל סוף סוף לצפות קצת במשחקים של קבוצות אחרות.

איזה יופי

מאז שהייתי ילד ועד עצם היום הזה, אני מאוד נהנה לצפות באבא שלי בעבודתו. אבא שלי הוא חשמלאי במשלח ידו, אבל זה אפילו לא מתחיל לתאר את הכישורים הטכניים ואת ידי הזהב שלו. לא רק בחשמל, בכלל. בין אם הוא מרכיב מדף, מתקן אופניים או סתם מחליף נורה, אני תמיד מוצא את עצמי מתבונן בהתפעלות ובהנאה בידיים היציבות, בתנועות המדוייקות ובביצוע האסתטי והמושלם. התפעלות משום שאני, לצערי, לא ירשתי את הכישרון, והנאה משום שיש משהו מכשף בלצפות באדם המבצע את עבודתו במקצוענות מושלמת.

משום כך, ושיקפצו כולם, כל כך נהניתי הערב מהניצחון של אינטר על באיירן מינכן בגמר הצ'מפיונס. לא רק משום שאני אוהד של אינטר, אלא בשל המשחק המושלם של הבחורים בכחול-שחור, והפגנת העליונות והעוצמה של הקבוצה של מוריניו. זה היה בית ספר לכדורגל – סגירה מושלמת בהגנה (אפס הזדמנויות לבאיירן), וניצול מקסימלי של הזדמנויות בהתקפה. יעיל, נקי, מדויק – כמו אבא שלי בעבודתו. בלי מהלכי סרק, בלי פוזות, בלי הצגות, אפילו בלי כסאח. למרות מה שמכונה "הבונקריניו", אינטר לא גנבה ניצחון ולא שדדה את הגביע – אין בכלל ויכוח מי היתה הקבוצה הטובה יותר במגרש. זה היה נוק אאוט מושלם

אה, זה לא היה יפה? ראינו מה קורה למלכות היופי. בערב הנשף הן דורכות על השמלה שלהן ומועדות. כל היפהפיות של באיירן דפקו נפקדות: שווינשטייגר יכול היה להישאר בחדר ההלבשה, כי זה היינו הך אם הוא היה או לא היה על המגרש; רובן תיזז את עצמו למוות על הקו הימני; אלטינטופ נכנס שוב ושוב עם הראש בקיר, ולאם? נעלם. וחוץ מזה, זה דווקא כן היה יפה בעיניי. כפי שציינתי, זה פשוט מכשף לצפות בעבודה המבוצעת בצורה כה מושלמת ומדויקת.

אז ה"רומנטיקנים" (א. ארבל, שם) שוב יקשקשו את עצמם לעייפה על "כדורגל יפה" ועל ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד וכמה חבל על כל מיליוני האוהדים שרצו הצגה וקיבלו בונקר. בלה בלה בלה. תנסו להסתכל קצת מעבר לקלישאות הרגילות שאתם יורים באוטומט: מתי בפעם האחרונה ראיתם הצגה במשחק גמר כלשהו? מתי היה לנו, לא משנה איפה, גמר מלהיב? מסעיר? הרפתקני? זה אופיו של המעמד הזה, בלי קשר לזהותן של המתמודדות. משחקים זהיר, משתדלים לא לאבד את הצפון, ומקווים לתפוס גול במתפרצת. העיקר להניף את הגביע בסיום. זה לא מקום ליפי נפש ענוגים ורומנטיקנים – פה מנצח מי שקשוח ומאורגן יותר. במעמדים האלה נבדלים ספורטאי ענק מסתם ספורטאים גדולים. אינטר עברה את המבחן הזה בציון 100.

בחצי הגמר, יחד עם השמחה על ההישג של אינטר, גם אני התעצבתי על ברצלונה. אבל בניגוד למה שחושבים ואומרים רבים, אני לא נבהל מה"בונקריזם" של מוריניו, ולא חושש מהאפשרות ש"הכדורגל המכוער" ישתלט על אירופה. תמיד אומרים את זה, וזה מעולם לא קרה. וכשמשהו כזה קרה (איטליה 90'), עולם הכדורגל התעשת ולקח את עצמו בידיים.

ואי אפשר בלי מילה על מיליטו. אני לא יכול להעריך עד כמה גדולה השפעתו האמיתית של מוריניו על אינטר, ומה חלקו האמיתי של "המיוחד" בעונה המופלאה הזאת, אבל מהלך אחד שהוא ביצע העונה אי אפשר לקחת ממנו: הרכישה של מיליטו. לא ברור איך הבחור הזה התבזבז בשנים האחרונות בשוליים האפרפרים של הצמרת האירופית, בגנואה ובסראגוסה, תוך שהוא חולף מתחת לרדאר של כולם, עד שמוריניו נחת באיטליה. וכמה נפלא שהוא, בעונה חלומית מבחינתו, חתום על הגביע של אינטר. איזה יופי של משחק: שתי בעיטות לשער, שני גולים. מעופף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה. נוק אאוט, כבר אמרתי?

ברוך שהביאנו לזמן הזה. בערך חצי מאה מחכים במילאנו לגביע הזה. עבורי, בתור אוהד ותיק של אינטר, גביע האלופות תמיד היה משהו שאפילו לא מפנטזים עליו. מילדות נצרבה בי ההכרה שזה לא המגרש של הכחולים-שחורים. ועכשיו, כשזה הגיע, זה בלתי נתפס. דווקא בעונה הזאת, כשכולם סימנו את ברסה ויונייטד, כשאפילו לפני הגמר כל המאוכזבים נאחזו בבאיירן כמי שתציל את "הכדורגל האטרקטיבי", באה אינטר ואספה את התואר המשולש בצורה אלגנטית. ביכולת עקבית, בלי טובות מאחרים, בלי דרמות ובלי התקפי לב של השניות האחרונות. איזה יופי.