ארכיון תגיות: צ'לסי

מי לוזר?

האירוע שהכי ריגש אותי בגמר ליגת האלופות שהתקיים אמש, התרחש למעשה כמה שבועות לפני הגמר, כאשר נקבע שהמתמודדות בו יהיו באיירן מינכן וצ'לסי. לא משום שאני חסיד גדול של מי מהקבוצות האלה, אלא משום שאני תמיד נהנה כאשר המציאות הטורנירית מסרבת להתיישר לפי תחזיות וציפיות האוהדים והפרשנים – כמו שהיה לפני שנתיים, כשאינטר ובאיירן עלו לגמר, וכפי שלא ארע בעונה שעברה, כשקיבלנו את הגמר המשעמם מכולם בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד.

במילים אחרות: אני תמיד נהנה הנאה גדולה מנפילתן של חביבות הקהל. ואם נקרא לילדות בשמותיהן: ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד (שהדחתה המוקדמת עינגה אותי במיוחד) – איפה אתן וכוכביכן, ואיפה באיירן וצ'לסי. המשחק אמש הפגיש לא רק שתי קבוצות "אנדרדוגיות" (נניח), אלא גם שתיים שבנו לעצמן שם של לוזריות גדולות במעמדים האלה. לכן, הנאתי מהמשחק אמש ומהתוצאה שלו היתה מובטחת עוד בטרם שריקת הפתיחה. הדרמה הגדולה בסיום היתה רק בונוס. שתי הלוזריות הגדולות של ליגת האלופות מנסות לנער את הקוף מהגב – בעיניי זה הרבה יותר מרגש ומעניין מעוד "סופר קלאסיקו", או איך שאתם לא קוראים לזה.

לפני שנגיע לאלופה הטרייה, בואו נדבר על המפסידה. אחרי ההפסד אמש, באיירן מינכן "ניצחה" במאבק על תואר הלוזרית הכי גדולה של ליגת האלופות: ב-20 שנותיו של הטורניר במתכונתו הנוכחית, העפילו הבווארים לארבעה גמרים, והפסידו בשלושה. שניים מהם באופן כואב במיוחד – אחד בתוספת הזמן ואחד בפנדלים ובאיצטדיון הביתי. הגרמנים תמיד מנצחים? ובכן, הכלל הזה כנראה אינו תקף כאשר "נותנים להולנדי לבעוט פנדל בהארכה", כפי שסימס לי אחי אמש. כנראה שהכלל "הגרמנים תמיד מנצחים" נכנע הפעם לכלל "ההולנדים תמיד מפסידים בפנדלים".

וההולנדי הזה הוא הדמות הטראגית של הערב הזה. הוא כל כך רצה, אריאן רובן, וכל כך השתדל והתאמץ, ושוב מצא את עצמו יושב על הדשא בפנים עגומות, כשהמדליה הכסופה המבאסת תלויה על צווארו. אני יודע שאין "מגיע" בכדורגל, אבל קיבינימאט, הגיע לרובן ולבאיירן, ששיחקה פשוט נהדר, ונכנעה לחוסר המזל.

בכל מה שנוגע לאטרקטיביות, באיירן עומדת היום בשורה אחת עם ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד. הכדורגל שלה יפהפה. היא רק לא מקבלת כאן את הכותרות ואת זמן האוויר שמקבלות הגדולות של ספרד ואנגליה. עונה אחר עונה מתברר שהבונדסליגה היא הליגה הטובה, המעניינת, המלהיבה והשוויונית בתבל. אולי כדאי להתחיל לכוונן מחדש את הצלחות.

אם כלל "הגרמנים תמיד מנצחים" לא הוכיח את עצמו אמש, הרי שקלישאת "לב ונשמה חשובים מכסף" עדיין בתוקף. במשך שנים שפך רומן אברמוביץ' בצ'לסי סכומי כסף, שיכלו להכניס כמה מדינות עולם שלישי ישירות ל-OECD. זה בקושי הביא לו את אליפות אנגליה. והנה, בזמן שנחשולי כסף שוב זורמים בפרמיירליג ולא לכיוון של צ'לסי, ודווקא כשהכחולים בנסיגה, והכוכבים הגדולים מזדקנים, והמאמן הוא סוג של ברירת מחדל, היא מביאה לו פתאום את הגביע מול קבוצה עדיפה. צ'לסי לא התפתתה למשחק המהיר וההתקפי של באיירן. היא הכירה בנחיתותה, נלחמה בהגנה, חיכתה מאחור ועקצה ברגע הנכון. גם המזל (ופטר צ'ך הענק) עזר.

מה שמעניין זה שהבוקר כמעט לא שמעתי או קראתי טרוניות כנגד המשחק ההגנתי של צ'לסי אמש. תארו לעצמכם שז'וזה מוריניו היה עדיין המאמן של הכחולים – כולם היו בוכים הבוקר שהוא "גנב" את הגביע. כנראה שבונקריזם הוא עניין של פרסונליזם. או מה.

קשה לומר על צ'לסי שהיא אלופה ראויה. אבל כבר הבנו מזמן שבטורנירים האלה לא זוכה הטובה ביותר לאורך זמן, אלא מי שהיתה הכי טובה ברגע הנכון. ובכלל, למרות שיחס ההימורים לפני המשחק נטה נגד צ'לסי, הזכייה הזאת לא היתה בבחינת הפתעה גדולה. יש קבוצה קטנה מאוד של מועדונים שיכולים לראות בעצמם ראויים לתואר "אלופי אירופה", וצ'לסי היא אחד מהם. מתישהו היה צריך להגיע התור שלה.

היידה אינטר

בשבוע שעבר הצגתי פה את החלק הראשון של מפת ליגת האלופות הפרטית שלי. בלי שהיות מיותרות, לקראת החצי השני של שמינית הגמר, הנה החלק השני.

פ.צ. קופנהאגן – צ'לסי

קופנהאגן: נו, איך אפשר לא להיות בעד דנים באשר הם? אני לא מכיר את קופנהאגן ולא ראיתי את המשחקים שלה, אבל יש לי פינה חמה בלב לדנים. וכשהם נגד צ'לסי השנואה, יש לי שם אפילו כמה פינות כאלה. הכרעת הדין: טובות. ברור.

צ'לסי: לפעמים אני עומד נדהם מול זכרונם הקצר של אנשים. מישהו בכלל זוכר מי היתה צ'לסי לפני שהגיע לשם רומן אברמוביץ'? ובכן, אני זוכר. את צ'לסי אני מתעב מאז ומתמיד, ובתודעה שלי היא קבוצה עם אוהדים חוליגניים ואנטישמים (וזה בדיוק מה שהיא היתה עד שהגיע לשם אברמוביץ'). הזמנים האלה עברו, אולי, אבל את מה שנצרב בנו בילדותנו ובנעורינו, קשה למחות. לכן, אני די נפעם מהפופולריות הגואה של צ'לסי בישראל. מילא ילדים ונערים שלא הכירו  את העידן ההוא, אבל אנשים בני גילי? מה לכם ולצ'לסי? זה רק מראה שמצליחנות ממגנטת אנשים אולי יותר מכל דבר אחר. וזו בפני עצמה סיבה טובה מאוד מבחינתי לשטום את הכחולים. גזר הדין: רעות, אלא מה.

ליון – ריאל מדריד

ליון: אני מחבב את ליון, אבל די איבדתי בה עניין מאז לכתו של ז'וניניו. היות ואני לא ממש עוקב אחרי הליגה הצרפתית (ליתר דיוק: ממש לא עוקב), הדבר הטוב היחידי שאני יכול להגיד על ליון העונה, זה שהיא אחראית להדחתה של הפועל ת"א מהמסגרות האירופיות. היפ היפ, הוריי. הפסיקה: טובות, בכיף.

ריאל מדריד: איכס. רעות.
איכשהו, קשה לי להאמין שליון שוב תדיח את ריאל, אבל אם זה יקרה, לא יהיה מאושר ממני.

מארסיי – מנצ'סטר יונייטד

מארסיי: עוד צרפתייה שלא מעוררת אצלי כלום. כמובן שאחזיק לה אצבעות נגד היונייטד, אבל מעבר לכך אני אדיש לחלוטין לגורלה. גזר הדין: בלתי מזדהות.

מנצ'סטר יונייטד: היריבה המושבעת של ליברפול שלי, ומועדון שממש מעורר בי רגשות אלימים כמעט. למרות ההערכה הכללית מההתנהלות של המועדון והיכולת שלו להישאר בטופ לאורך כל כך הרבה שנים, הם גם מצליחים להרגיז אותי לפעמים ברמות קשות (כמו במקרה של החוזה של וויין רוני). אני תמיד מייחל ואייחל לעוד נפילה של האימפריה. רעות, מה חשבתם.

אינטר – באיירן מינכן
(השארתי את הטוב לסוף).

באיירן: יחסיי עם באיירן מורכבים. בשנים שבהם התעצבה תודעת הכדורגל שלי, באיירן היתה קבוצת הייצוג מספר אחת של גרמניה. בעיני הילד שלי היא נתפסה כגירסה גרמנית למכבי ת"א כדורסל. וזה לא מפתיע: בשנות חיי (34 בסך הכול) היא זכתה ב-17 אליפויות. כשנולדתי היו לה רק 5. איך אני יכול לאהוב קבוצה כזאת? את הקבוצה שלי בגרמניה לא נזכיר פה כי זה מביך, אבל בואו נאמר שאני מעדיף הרבה קבוצות אחרות לפני באיירן. מצד שני, בתור הנציגה הרצינית היחידה של גרמניה במפעלים האירופיים, תמיד העדפתי אותה על פני הרבה אחרות מהיבשת. למשל בגמר הבלתי נשכח של 99', נגד מנצ'סטר, או ברבע הגמר בעונה שעברה, נגד מנצ'סטר. אבל זו כבר עונה שנייה ברציפות שבאיירן פוגשת את אינטר, ועל כן גם העונה היא לא תקבל ממני עוד סימפטיה. אלא אם כן היא תעבור לשלב הבא, אבל את זה אני לא מעז אפילו לדמיין. באופן זמני: פסק הדין: בלתי מזדהות.

אינטר: יאללה סאנטי נשמה. פורצה אינטר. הכחולים-שחורים סוף סוף נכנסים לעניינים בליגה האיטלקית, ולמרות שאני עדיין לא מבין את המינוי של לאונרדו כמאמן, אין ויכוח על התוצאות. אני לא חושב שיש מישהו שמאמין שאינטר יכולה באמת להגן על התואר, אבל גם אף אחד לא ספר אותה בעונה שעברה כמועמדת לתואר. דווקא טוב לנו ככה. טובות. הכי טובות.

ענייני צ'מפיונס

המיוחדים
כולם הימרו הבוקר נגד אינטר. יחס ההימורים בווינר (בעלי יחסי ההימור השמרניים בדרך כלל) לניצחון של הנראזורי עמד על 5 ל-1. שים 100 דולר קבל 500. ההימור האישי שלי (לא שמתי כסף. אידיוט) נע בין תיקו לניצחון של אינטר. כי אם יש מישהו שיכול לצ'לסי, זה מוריניו. תפר אותם פעמיים. כבוד.
כאוהד אינטר, אני מתחיל להשלים עם המינוי של "המיוחד", וזה לא רק בזכות ההישג היפה הערב. משהו בו השתנה, קצת התמתן, התבגר. הגלות באיטליה וההתרחקות מאור הזרקורים (יחסית) קצת הרגיעה אותו, נראה לי (למרות דיווחים על עימותים עם התקשורת האיטלקית). אני חייב להודות שהוא כנראה המאמן הכי מתאים לאינטר. ואם הוא יביא גם גביע, אפילו אני אסיר את הכובע.

מגרש הרוסים
צסק"א הדיחה את סביליה. לא ראיתי את המשחק ואין לי מה לכתוב על כך, חוץ מזה שלדעתי זו לא ממש הפתעה. הקבוצות הרוסיות מגיעות מאוד רעננות לשלב הזה של העונה, שנמצאת שם רק בתחילתה. קבוצה רוסית שמצליחה לצלוח את החורף ולהגיע בשלום למשחקי האביב, נהנית לדעתי מיתרון מסוים על יריבתה. ביום טוב (והגרלה נוחה) צסק"א יכולה עוד למצוא את עצמה בחצי הגמר.

אגדה שתהיה באמת?
מחר ברצלונה אמורה להיפטר מהמטרד הזה שנקרא שטוטגרט. מטרד לעצמה (1:1 במשחק הראשון), אבל גם לאופ"א, שאחרי ההדחות של ריאל מדריד וצ'לסי, חסר להם רק לאבד גם את בארסה, ועוד בשביל קבוצה שבקושי מעניינת את האוהדים שלה. צפו לשיפוט ביתי.

אני אוהב את ברצלונה, אבל משהו קטן ומרושע בתוכי מייחל קצת להדחתה. ברור שליגת האלופות רק תפסיד מכך, אבל הפסטיבל שמתנהל סביב ברצלונה בשנתיים האחרונות מתחיל קצת להעיק עלי. אין כמו התרסקות מהדהדת (ואוהו איך שזה יהדהד, אם וכאשר) בליגת האלופות, כדי להחזיר לשם קצת את הצניעות. וגם כדי להזכיר לנו שאנחנו כל כך אוהבים כדורגל לא רק בזכות יופיו של המשחק או הווירטואוזיות של השחקנים, אלא גם בזכות אגדות הסינדרלה שביכולתו לרקום: זה אחד מענפי הספורט היחידים שבהם גם פייבוריטית כל כך ברורה יכולה, במשחק נתון, לעוף מול קבוצה נחותה. אח, איזה סיפור זה יהיה!