ארכיון תגיות: פפ גווארדיולה

היופי בכדורגל

כל מי שקורא פה בקביעות, יכול היה בוודאי לנחש שגמר ליגת האלופות אמש, לא בדיוק הגעיש את המיצים שלי. אני לא נוטה במיוחד להתלהב ממה שקרוי "גמר קלאסי" – מבחינתי זו דרך אחרת לומר "גמר מצ'עמם". אז נכון שהמשחק אמש לא היה ממש-ממש משעמם (אם כי אני מודה שבשלב מסוים עברתי להשתעשע עם האייפד שלי) וגם קיבלנו (עוד) הצגה נהדרת של ברצלונה, אבל לא קיבלנו מהמשחק הזה שום דבר ממה שנהוג לומר עליו "זה היופי בכדורגל". הוא לא סיפק איזו דרמה גדולה, או הפתעה מיוחדת. נו, זו בדיוק הבעיה של "גמרים קלאסיים". הכול אמש גם היה מהוקצע ומלוטש (בעיקר מצד ברצלונה), ספורטיבי ונקי, בלי אמוציות, בלי כרטיסים אדומים (כמעט בלי עבירות, למעשה. ובהקשר הזה, גם תודה לשופט שנתן למשחק לזרום), בלי מכות, אפילו בלי התחזויות של דני אלבס. כמעט התחשק לי שייכנס איזה מטראצי ויתחיל לקלל את האם-אמא של מסי, או משהו.

הגמר הזה היה "קלאסי", גם משום שהוא הפגיש את שני המועדונים הכי שיטתיים ומאורגנים בכדורגל העולמי: מועדונים שהם לא רק מותגים חזקים, אלא ממש "מפעלים" לכדורגל ויצרנים של כדורגלנים. מועדונים עם דרך, עם שיטה, עם עקביות. מנצ'סטר יונייטד אולי נכנעה אמש בלי תנאי, אבל סיימה במקום שלו היא ראויה, שהוא גם המקום הכי גבוה שמועדון כדורגל יכול לשאוף אליו היום – אחד אחרי ברצלונה. וזה בדיוק מה שקצת משעמם, ולא רק בגמר: בסיכומו של דבר, כל העונה הזאת של ליגת האלופות נראתה כמו הגמר שלה, והיא מסתיימת בלי הפתעות או דרמות יוצאות דופן או סינדרלות מסעירות (חוץ משאלקה החביבה).

אבל לפני שאחשד (שוב) כמעכיר שמחות, אומר מיד: ברצלונה היא אלופה ראויה ביותר. אולי האלופה הכי ראויה שהיתה למפעל הזה מאז היווסדו. גדולתה בכך שהיא נמצאת מעל הוויכוח הנצחי בין חסידי "הדרך" לחסידי "התוצאה" – היא גם משיגה תוצאות, וגם עושה זאת בדרך מענגת ויפה לעין. זה מה שהופך אותה לקבוצה כה גדולה ולאלופה כה ראויה.

יוהאן קרויף, שהוביל את קבוצת החלומות הקודמת של ברסה בשנות ה-90, אמר פעם ש"לא אכפת לי לחטוף שלושה שערים בכל משחק, בתנאי שאבקיע ארבעה". זו, בתמצית, הרוח של המועדון הזה. ברצלונה של פפ גווארדיולה, תלמידו של קרויף, שכללה את התורה הזאת: היא גם מבקיעה שלישיות ורביעיות (וחמישיות ושישיות) וגם סופגת פחות מהקבוצה ההיא של קרויף, וזאת בזכות הגנה וקישור אחורי ברמה הגבוהה ביותר. לתשומת לבם של כל הרומנטיקנים השוטים, חסידי הכדורגל ה"שמח", הטוטאלי, האטרקטיבי: גם הכדורגל הכי התקפי ויפה לעין, מתחיל בהגנה חזקה ובלתי מתפשרת.

לסיכום, על האלופה הנכנסת אני יכול למחזר, בשינויים מתבקשים, את מה שכתבתי בשנה שעברה על אינטר: איזה יופי. זה תמיד מהנה לצפות במקצוענים המבצעים את עבודתם בשלמות ובדייקנות. כזו היתה אינטר של מוריניו וכזו היא ברצלונה של פפ – כל אחת בסגנון שלה. וגם זה, אני מודה בחריקת שיניים, "היופי בכדורגל".