ארכיון תגיות: פיפ"א

קץ הילדות

מאז הפוסט הקודם שלי, אני שואל את עצמי, מדוע אני לא מתרגש קצת יותר מגביע העולם. מה לא בסדר איתי? אם נשים רגע בצד את מקבץ טעויות השיפוט המהמם שקיבלנו במשחקי הפתיחה (תכף נגיע אליהן), בסך הכול המשחקים מהנים, יש גולים, יש דרמות, יש קונצרט ענק של הולנד ותבוסה משפילה (אך גם משובבת נפש, תלוי בעיני המתבונן) של אלופת העולם.

ובכל זאת, חמיצות-מה.

בימים האחרונים התחילה להתגבש אצלי ההבנה, למה אני כבר לא מתרגש כמו פעם – לא רק מגביע העולם, אלא מספורט בכלל. על חלק מהסיבות כתבתי בפוסט הקודם, וגם בפוסט שלפניו, אבל יש עוד סיבה, לא פחות מהותית. אני קורא לזה "אובדן התמימות" או "קץ הילדות", אם להתלות באילנות ספרותיים גבוהים יותר. נכון, אני כבר מזמן לא ילד, אבל יש משהו בספורט שמצליח לשמר את הילד הפנימי שלך גם כשאתה כבר מתקרב ל-40. כשמתחיל המשחק, פתאום שום דבר לא חשוב יותר, חוץ מ-22 הבחורים והכדור שמתרוצצים על המסך שלך. ואתה צועק מהתרגשות או מתסכול, וקופץ, ותופס את הראש, מזדהה עם המפסידים או לועג להם, ומזדהה עם המנצחים או בז להם.

כתבתי פעם, שכדורגל עבורי הוא בריחה מהמציאות, או ליתר דיוק – הוא מציאות חלופית. מקום שאליו אפשר להימלט מצרות היום-יום. אבל כשמתקרבים ל-40 הפרספקטיבה משתנה, וכבר קשה מאוד שלא להבחין בתפרים הגסים של המציאות הווירטואלית הזאת. ומבעד לתפרים ולטלאים מציצה האמת, נחשף המנגנון הרקוב והמסריח, אך היעיל, שמפעיל ומתחזק את הזיית ההמונים הזאת. ואז מגלים, שהכדורגל הוא בעצם המטריקס מהסרט "מטריקס", הוא אולפן הטלויזיה הנוצץ מ"המופע של טרומן", הוא ה"ניו-ספיק" והאח הגדול מ-"1984", ופיפ"א היא השטן (אופס, ספוילר קטן) מ"קץ הילדות". ועם קילומטראז' מכובד של נסיון חיים (ויצירות ספרותיות וסינמטיות כאלה) אי אפשר יותר לברוח מהמציאות. מרוב שצרכתי ממנו, סם הכדורגל כבר לא משפיע עלי יותר, כנראה.

בשר ושעשועים

הבלוגר ערן לוי כתב על כך אתמול במילים בוטות יותר וסיפק הקבלה מפתיעה אך מאלפת: "פיפ"א הוא תעשיית הבשר החדשה, שדורסת והורסת ומפרקת ומהפנטת, רק כדי שאנחנו נמשיך לבלוס את חלבוני הכדורגל שהיא מייצרת, רק כדי שלא נחשוב על מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו (…) לא יכול להיות שארגון מסריח מסנוור עיני מאות מיליוני איש בעולם, מספק שעשועים ומסתיר את כוחות הרשע שעומדים מאחור, שמפעילים את העסק כמו בובות מריונטה". (לפוסט המלא >>)

ואני, במיוחד בתור טבעוני, לא יכול שלא להנהן במרץ בהסכמה. בתור אדם עם טיפה, רק טיפה, של מודעות חברתית וסביבתית, אני כבר לא יכול להתעלם מהשחיתות, מהריקבון, מהמסחור הציני ותאוות הבצע, מהעוול הנורא שבקיום טורניר של מיליארדים במדינה שנאנקת תחת עוני מנוול ומערכות חינוך, בריאות ורווחה קורסות, או מפועלי הכפייה שמתים – במובן הכי מילולי של הביטוי – בעבודות ההקמה לקראת גביע העולם 2022 בקטאר.

לפעמים נושבת קצת רוח ומרימה את שוליו של אוהל הקרקס הצבעוני שאנחנו ישובים בתוכו, וחושפת את המציאות העגומה והאכזרית שמאחורי הקלעים. פעם ידעתי להסתכל הצידה, אבל לא עוד. ובמקום להזדהות עם "גיבורי" הכדורגל, אני מוצא את עצמי מזדהה דווקא עם העשרות הבודדות של ברזילאים אמיצים, שיוצאים לרחובות להפגין וחוטפים מכות וגז מדמיע מהשוטרים.

אין לי יותר פריבילגיה להיות ילד קטן ותמים, שמאמין לכל מה שמספרים לו. לצערי או לשמחתי הימים האלה חלפו. יש אנשים רבי-כוח, ולא רק בפיפ"א, שיש להם אינטרס מובהק לשמר אותנו במצב של ילדותיות: שלא נשאל יותר מדי שאלות, וגם אם נשאל (ילדים הרי שואלים הרבה שאלות) נאמין מיד לתשובות שייתנו לנו המבוגרים; שנאכל יפה ונגמור מהצלחת בלי לדעת באיזה רעל האביסו אותנו עכשיו; ושנלך לישון שקטים בידיעת-שווא שיש מי ששומר עלינו.

שמישהו יבדוק את הספריי

ומה באשר לשערוריות השיפוט, שהבטחתי להתייחס אליהן בהתחלה?
ובכן, זה "בסך הכול" המשך ישיר למה שנכתב כאן למעלה. רמת השיפוט בגביע העולמי (לא רק הנוכחי, גם אלה שקדמו לו) היא פרי ביאושים ישיר של הפוליטיקה המסריחה של פיפ"א וסבך המחוייבויות והחישובים הלא-ענייניים שלה, שזורקת לקדמת הבמה לאו-דווקא את השופטים הטובים ביותר. וגם: המשחק הופך מהיר יותר ומאתגר יותר עבור השופטים, והפתרונות של פיפ"א הם צעצועים מטופשים כגון מכשירי קשר, רשת מצלמות לתיעוד קו השער וספריי מגוחך לסימון קו החומה בבעיטות החופשיות. אגב, שמישהו יבדוק את התכולה של הספריי הזה – יתכן והוא משחרר גז רעיל כלשהו, שפוגע בראייה ו/או בשיקול הדעת. אולי זה ההסבר.

אני אמשיך לצפות באדיקות בכל משחקי גביע העולם, כי הכדורגל היה ונותר עבורי הבידור האולטימטיבי. אבל לחזור ולהיות ילד תמים ומתלהב אני כבר לא אצליח.

ואני גם לא רוצה.

Brazil no foul play from fewla on Vimeo.

שיפורים פה

רגע לפני שצוללים חזרה לשלולית הכדורגל המקומית, ורגע לפני אליפות העולם בכדורסל, החלטתי לא להרפות עדיין מגביע העולם בכדורגל. הימים השחונים האלה הם זמן טוב לשאול "הכדורגל לאן?". אל תיבהלו, זה יהיה יותר מעשי ופחות פילוסופי.

הכדורגל הוא ענף שמרני, או ליתר דיוק, הגוף שמנהל אותו לא בדיוק ממהר לאמץ חידושים. הבעיה היא שגם כאשר הוא עושה את זה, אלה לאו דווקא חידושים מוצלחים, וכולנו זוכרים היטב את פארסת "שער הזהב", "שער הכסף" וכל אלה. מצד שני, בעשורים האחרונים נכנסו גם שינויים ראויים ביותר (כמו למשל האיסור על החזרת כדור לשוער) שבהחלט תורמים להנאה מהמשחק. לכן, לא צריך להיבהל מחידושים – הם יכולים רק להוסיף למשחק, ואם לא – תמיד אפשר לבטל אותם ולחזור אחורה.

אז הנה ההצעות שלי לשיפור. רק אל תשכחו איפה שמעתם עליהן לראשונה:

אצלנו בכפר – טורניר מוקדמות גלובלי

אחת הבעיות בגביע העולמי, היא הנוכחות של נבחרות… איך לומר? לא בהכרח ראויות. אין לי בעיה עם העובדה שכמה נמושות אקזוטיות צובעות בנוכחותן את הטורניר. הבעיה היא שקיים פער איכותי משמעותי בין התאחדויות הכדורגל האיזוריות (אופ"א, קומנבו"ל, קא"פ וכל אלה). הדבר מביא לכך שיש נבחרות חלשות יחסית שמגיעות די בקלות לגביע העולמי, בעוד לנבחרות אחרות באותה רמה (ואף גבוהה יותר) אין שום סיכוי להגיע לשם אי פעם, משום שהן משחקות בהתאחדות חזקה. וכן, נו, אני מתכוון גם לנבחרת ישראל.

שימו לב להצעה שלי: כל נבחרות העולם (208 בסך הכול) ירוכזו בפול אחד, ממנו יוגרלו בתי המוקדמות (את תכנון הפורמט המדויק אני משאיר לחברים בפיפ"א). כך עשויים להיווצר בתים שיכילו נבחרות מיבשות שונות, דבר שגם יוסיף מאוד לעניין, וגם יעמיד את כל נבחרות העולם על נקודת זינוק אחידה יחסית. בעידן הגלובלי שלנו, ובהתחשב בעובדה שמדובר במשחקים שמתקיימים פעם בחודש-חודשיים, אין שום בעיה שברזיל וסין, נניח, יהיו באותו בית. זה רק יהיה מעניין יותר, כיוון שזה יאפשר מפגשים בין נבחרות שמעולם לא יוצא להן להתמודד זו מול זו במשחקים רשמיים.

המכשול היחידי שעומד בפני ההצעה הזאת הוא פוליטי – האפשרות שנבחרות ממדינות עוינות יוגרלו לאותו בית, וכולנו יודעים למי הכוונה. אבל תיאורטית, זה יכול לקרות גם בטורניר הגמר. לכן, פיפ"א צריכה פשוט לדבוק במדיניות הרגילה שלה: להשעות נבחרות שיסרבו לשחק מול נבחרות אחרות.

המהפך – לשבור את שובר השוויון

קשה למצוא מישהו שחושב שהשיטה הנוכחית להכרעת משחקים בשלבי נוקאאוט, הארכה ופנדלים, היא שיטה טובה. לכל היותר זה נחשב "הרע במיעוטו". טיעוני הנגד ידועים: זה יותר מזל מכישרון; זה לא כדורגל אלא קרב של עצבים; זה יוצר עומס נפשי כבד על השחקנים וכו' וכו'.

כל הטיעונים האלה נכונים, אבל לדעתי הם לא מספיקים כדי להביא לשינוי השיטה. אין לי למשל בעיה עם "קרב עצבים" – גם אם זה לא בדיוק כדורגל, זו עדיין הכרעה ספורטיבית. גם "המתח הנפשי" של השחקנים מעניין את סבתי המנוחה – אם אתה לא יכול לסבול את החום אל תיכנס למטבח וכו'. לדעתי, הבעיה העיקרית עם בעיטות ההכרעה היא לא הבעיטות עצמן, אלא ההשפעה שלהן על מהלך ההארכה שקודמת להן. ואני מסביר: השיטה הנוכחית גורמת לקבוצות לסגור את המשחק בהארכה ולחכות לפנדלים. בהרבה מקרים אפשר כמעט להבחין ב"הסכמה שקטה" בין הקבוצות להעביר את הזמן ולהגיע לבעיטות ההכרעה. אני מתקשה לזכור מתי ראיתי בשנים האחרונות קבוצה שעלתה להארכה בהתלהבות כדי לנצח, ו/או הארכות שהובקע בהן יותר משער או שניים.

הפיתרון לכך הוא גאוני בפשטותו: הפיכת הסדר בין הפנדלים להארכה קודם בעיטות הכרעה, אחר כך 30 דקות של הארכה. כך זה יעבוד: אם 90 הדקות יסתיימו בשוויון, ייגשו הקבוצות לבעיטות הכרעה מ-11 מטר, במתכונת הנוכחית. לאחר מכן תחל הארכה של 30 דקות (אפשר לקצר אותה ל-20, כדי להוריד קצת עומס מהשחקנים). מי שתנצח בהארכה, תהיה המנצחת במשחק. במידה וההארכה תסתיים בתיקו, המנצחת במשחק תהיה זו שניצחה קודם לכן בבעיטות ההכרעה! תודו שזה גאוני. היתרון של השיטה ברור: הקבוצה שתפסיד בפנדלים תעלה להארכה בטירוף, בידיעה שיש לה עדיין הזדמנות לנצח, ואז עשוי להתפתח משחק פתוח ומעניין. זה גם מוריד מאותו עומס נפשי שרובץ על השחקנים בעת בעיטות ההכרעה – הם יעלו לבצע אותן בידיעה שהחמצה היא לא סוף העולם ואפשר עוד לתקן. ובנוסף, ההכרעה לא תהיה עניין של מזל ועצבים, אלא תושג במשחק אמיתי על הדשא, ולא בבעיטות מהנקודה הלבנה.

פנדלים אאוט – שתי חלופות לבעיטות הכרעה

אחרי שהחלפנו בין ההארכה לפנדלים, זה הזמן לדבר גם על אופן בעיטות ההכרעה. באופן אישי, אני לא אוהב פנדלים. נכון, זה מותח, אבל זה גם קצת משעמם. חד גוני משהו. אני מציע שתי חלופות:

  1. בעיטות 16: במקום בעיטות מ-11 מטר כמקובל, הכדור ייבעט לשער מקו ה-16. זה מצריך מהשחקנים יותר תחכום בבעיטה (השחקן גם יוכל לבחור אם להניח את הכדור בדיוק מול השער, או קצת באלכסון), וגם מאפשר לשוער להפגין את כישורי הזינוק שלו, ולא רק להמר על הפינה הנכונה.
  2. אחד-על-אחד: בדרום אמריקה ובארה"ב, היה נהוג פעם להכריע משחקי כדורגל באחד-על-אחד מול השוער, במקום בפנדלים: השחקן מניח את הכדור 30 מטר מהשער, ויש לו זמן קצוב להכניע את השוער באחד-על-אחד. השיטה הזאת נהוגה בהוקי קרח (גם לצרכי הכרעת משחקים וגם כ"בעיטת" עונשין), ובעיניי זה הרבה יותר מעניין ויפה לעין בהשוואה למונוטוניות של בעיטות 11.

להחליף את החילופים

אני מציע שתי רפורמות בתחום החילופים, האחת מתבקשת, את השנייה צריך לבחון קצת יותר בזהירות:

  1. אם מחליפים לא עוצרים: אף פעם לא הבנתי למה צריך לעצור את המשחק בשביל לערוך חילוף, ובשביל מה בדיוק נחוץ הטקס הדבילי של הנפת השלט, המחליף שקופץ כמו אידיוט על הקו, והמוחלף שמואיל בטובו לזחול החוצה. בכדוריד, למשל, השחקנים יוצאים ונכנסים באופן חופשי כמעט, בפיקוח של המזכירות ובלי לעצור את המשחק. אין סיבה שזה לא יהיה כך גם בכדורגל. השופט הרביעי יכול לנהל את החילופים בזמן שהמשחק ממשיך לרוץ. והכי חשוב: זה ימנע את התופעה המגונה של שימוש בחילופים לצורך בזבוז זמן בדקות הסיום.
  2. חילופים בלי הגבלה: זה כבר שינוי שיכול להפוך את המשחק על פניו, ולכן צריך לבחון אותו ביתר זהירות. אם כך נהוג ברוב ענפי הכדור, למה לא בכדורגל? לדעתי יש בזה הרבה יתרונות: משחק קצבי יותר (בזכות דקות המנוחה שיקבלו השחקנים); יותר דקות משחק לשחקני הספסל (פחות התבכיינות והתמרמרות בחדר ההלבשה); טיפול רציני יותר בשחקן פצוע ובלי שקבוצתו תיאלץ לשחק בינתיים ב-10 שחקנים; ואולי אפילו יותר שערים (תארו לעצמכם שחקן שנכנס רק בשביל לבעוט בעיטות עונשין, נניח). זה גם יהפוך את המאמן לגורם יותר דומיננטי בניהול המשחק, ויפתח לו עולם חדש של טקטיקות ואסטרטגיות. אין צורך לציין שחילופים בלי הגבלה אפשריים רק בתנאי שמקבלים גם את ההצעה הקודמת, ולא עוצרים את המשחק בשביל כל חילוף. ואם "בלי הגבלה" נשמע קצת מוגזם, אפשר להתפשר על הגבלת החילופים ל-10 במשחק, או משהו כזה.

הלו, זה כדורגל? – הוצאות חוץ ברגל

אף פעם לא הבנתי למה בכדורגל מוציאים חוץ ביד (ואני גם לא מבין למה זה נקרא "הוצאת חוץ" כשבעצם מכניסים את הכדור למגרש. זה צריך להיות "הכנסת חוץ", לא?). מה, בכדוריד מכניסים את הכדור עם הרגל? בקיצור, אין סיבה לא לעבור להוצאות חוץ ברגל: זה יהפוך כל הוצאת חוץ שגרתית במחצית המגרש של היריבה, להרמת כדור מסוכנת לתוך הרחבה. בנוסף, ייחסך מאיתנו המחזה המטופש של שחקן שרץ בטירוף אחר כדור אבוד בפינת המגרש, רק כדי לדחוק אותו לחוץ ולמנוע ממנו לצאת לקרן.

החטא ועונשו – הרחקה זמנית

בקרוב במגרשים? כרטיס סגול

זו לא הצעה שלי, אלא של חבר, שחש אי נוחות מסוימת כאשר שחקן מורחק באדום. אם חושבים על זה, בשיטה הנוכחית יש בעצם שלוש דרגות חומרה לעבירות: לא חמורה (ללא כרטיס), חמורה (צהוב) וחמורה מאוד (הרחקה באדום). אי הנוחות של ידידי נובעת מהתחושה שיש פער גדול מדי בין הדרגה השנייה לשלישית, ומכך שכרטיס אדום הוא עונש חמור מדי לפעמים.

לכן, הוא מציע סנקציה חדשה: הרחקה זמנית ל-15 דקות (כרטיס סגול? נניח), במהלכן תשחק קבוצתו של המורחק ב-10 שחקנים. צורת ענישה דומה קיימת למשל בכדוריד (הרחקה ל-2 דקות) וגם בהוקי קרח (2 או 5 דקות, תלוי בחומרת העבירה). ההיגיון הוא שמדובר בעונש אישי יותר, שמכוון לשחקן, ופוגע פחות בקבוצה כולה.

בנוסף, השינוי הזה טוב במיוחד לשופטים – הוא ייתן להם יותר מרחב תמרון בפסיקות שלהם, ויאפשר להם, בין היתר, לשלוח שחקנים עצבניים או תוקפניים "להתקרר" בצד, בלי להרחיק אותם מהמשחק. כמובן שיהיה צורך להגדיר מחדש גם את סולם העבירות (איזו עבירה "זכאית" לאיזה כרטיס) וגם את חוקי צבירת הכרטיסים, וכמובן להדריך את השופטים בהתאם, אבל זה כבר קטן עלינו.

המלחמה הקרה חוזרת

סקירת המועמדות לאירוח גביע העולם בכדורגל 2018 ו-2022 נמשכת, והפעם היא מתמקדת בשתי מעצמות (אם כי לאו דווקא מעצמות כדורגל), שתמיד מוצאות הזדמנות לריב אחת עם השניה – רוסיה וארה"ב.
לפוסטים הקודמים: חלק א': קטאר, אוסטרליה וספרד-פורטוגל | חלק ב': יפן ודרום קוריאה

מדינה: רוסיה
סלוגן: Ready to Inspire
פרזנטור: אנדריי ארשבין
אתר אינטרנט: www.russia2018-2022.com

מפי הסוס: הרוסים בחרו לשים בראש האתר שלהם את הבחור הכי לוהט היום בכדורגל הרוסי – אנדריי ארשבין. לא ברור איפה הוא יהיה ב-2018-22 (האיש יליד 81'), אבל כרגע לפחות זה מה שיש לרוסים למכור. באתר, הם מאתגרים את ראשי פיפ"א ומציגים את הבאת הגביע העולמי לרוסיה כ"הזדמנות היסטורית לאפשר לגביע העולמי לעורר השראה במזרח אירופה, ע"י בחירה באחת ממדינות הגוש הסובייטי לשעבר". "אחת המדינות", כן? מי אנחנו בכלל, רק חלק זעיר ולא חשוב מהגוש הסובייטי לשעבר. לא משנה. רוסיה מתקשה כנראה להשתחרר מהאינסטינקט עתיק היומין לפרוש את חסותה על מדינות מזרח אירופה. מישהו ביקש מכם לדבר בשמן? אבל נעזוב את זה.

עבור פיפ"א, רוסיה היא אופציה מעניינת, בשל המיקום האסטרטגי שלה בין אירופה לאסיה. אם אמרנו שטורניר 2018 שמור למדינה אירופית, אז רוסיה, כחברה באופ"א, עונה על הקריטריון הזה. יחד עם זאת, היא ממש לא "אירופה הקלאסית". למעשה, טורניר גביע העולם ברוסיה, אם וכאשר, יהיה הראשון שישתרע על פני שתי יבשות – אירופה ואסיה – אם כי מבין הערים המועמדות לארח את המשחקים, המזרחית ביותר היא יקטרינבורג (אי שם בלבה של רוסיה, מזרחית להרי אורל). כך שאם כל מיני מדינות מזרח-אסייתיות קיוו ל"משחקים ביתיים", שישכחו מזה. גם הרוסים מודעים לכך, ובאתר הם מציינים את חשיבותם כ"גשר בין אירופה לאסיה" וכמי שיכולים להביא את בשורת הכדורגל ללבבותיהם של מיליונים "ברוסיה, מרכז אסיה והמזרח התיכון" (!). מרגש.

לסיכום: אני לא סגור על העמדה שלי בנושא. מצד אחד באמת מדובר בבחירה מעניינת, אך מהצד האחר יש משהו מדכא במחשבה על כדורגל ברוסיה. חוץ מזה, נראה כי זהו עוד אחד מהמקרים בו הספורט עלול לשמש ככלי להסטת תשומת הלב מהתחלואים הרבים של המדינה – השחיתות, הפשיעה, הפיגור העמוק שבו נמצאים עדיין איזורים שלמים בה. התחושה שלי היא שרוסיה עדיין לא בשלה. מדובר אמנם על 2018/22, אבל את הבחירה, מה לעשות, צריך לעשות כבר השנה.

מדינה: ארצות הברית של אמריקה
סלוגן: The Game is in US (הבנתם?)
אתר אינטרנט: www.gousabid.com

גילוי נאות: במה שנוגע לספורט, אני אמריקנופיל חסר תקנה. אני פשוט מעריץ את האמריקנים על הגישה שלהם לספורט, על התשוקה שלהם (אם כי לאו דווקא לכדורגל), הארגון, הרגולציה. קחו את זה בחשבון כשאתם קוראים את המשך הסקירה.

מפי הסוס: או, סוף סוף אנשים שמבינים דבר או שניים בשיווק. לא רק הסלוגן המתוחכם (באתר יש עוד פנינים, כמו MarveloUS למשל), אלא גם כתובת האתר Go USA Bid. כנראה שכאשר כדורגל הוא לא הצד החזק שלך, צריך להפעיל תותחים אחרים.

כדורגל באמריקה זה נושא מרתק. מצד אחד הוא רחוק מאוד מלהיות ספורט "אול-אמריקן" פופולרי, אך מהצד האחר מדובר במדינה שבה הגידול בתפוצתו של המשחק הוא המאסיבי והמהיר ביותר בעולם. המארגנים טוענים כי כיום, לא פחות מ-24.5 מיליון אמריקנים משחקים כדורגל להנאתם, מתוכם כ-4.1 מיליון רשומים באגודות כדורגל שונות. בגביע העולם 2006 צפו במשחקים כ-17 מיליון אמריקנים. והמספרים האלה רק עולים משנה לשנה. המוני ילדים אמריקנים מתאהבים מדי שנה במשחק הזה, שכבר חוצה את הגבולות ה"עדתיים" – זה כבר לא "משחק של היספנים" או של מהגרים, הוא הולך וכובש עוד ועוד מעריצים. כאמור, הענפים האמריקניים הקלאסיים עדיין לוקחים בגדול מבחינת הרייטינג ובאופן בו הם שזורים בתרבות הכללית, אבל היי, צריך להתחיל מאיפשהו, לא? כבר לפני כמה שנים התנבאתי שעד אמצע שנות ה-20, ארה"ב תזכה בגביע העולמי. ייקח לה זמן להפוך למעצמת כדורגל, אבל כשזה יקרה, היא תעשה את זה בגדול.

נראה כי גם המארגנים מודעים לחיבור הלא-טבעי בין ארה"ב לכדורגל. באתר יש פרק שלם שמוקדש לשאלה למה בעצם צריך לבחור בהם (תחת הכותרת Why US, אלא מה). פרק דומה קיים גם באתרים של המועמדות האחרות, אבל נראה שהאמריקנים להוטים יותר להוכיח שהכדורגל בדמם. למשל, בפרק בעל השם הנחרץ "כי זה ב-DNA שלנו", יש סקירה היסטורית שמתחילה ב-1620 (!) ומתארת כיצד המתיישבים הראשונים במסצ'וסטס נתקלו באינדיאנים, סליחה, אמריקנים-ילידים, המשחקים במה שנראה כגירסה מוקדמת של כדורגל. אדומי העור, אגב, כינו את המשחק בשם הקליט "פאסוקוואקוהווג", שפירושו "הם התכנסו כדי לשחק כדורגל". איי שיט יו נוט. במקום אחר באתר מתוארים מגוון פרוייקטים ברחבי ארה"ב ל"שינוי חברתי באמצעות הכדורגל". בקיצור, מישהו עשה עבודת מחקר רצינית על היחס הבעייתי בין אמריקה לכדורגל.

אז מה בשורה התחתונה? הזכרונות מ-94' טובים – מדובר היה, עד היום, בטורניר עם מספר הצופים הגדול ביותר ביציעים (שיא שלא צפוי להישבר בקרוב). גם לא צריך להרחיב על היכולות הארגוניות והשיווקיות של האמריקנים. הבאת הטורניר שוב לארה"ב גם תואמת את המדיניות של פיפ"א לנסות ולפרוץ כל הזמן ל"שווקים המתעוררים". בטוח שיהיה מוצלח ומעניין. השאלה היא רק האם לא עדיף לתת הזדמנות לעוד מדינות – יש הרבה מועמדות חדשות, ובאופן אישי אני תמיד מעדיף שהגביע העולמי יתקיים במקום שהוא טרם התקיים בו בעבר. ארה"ב היא תמיד מועמדת ראויה – גם ל-26' ול-30' – בינתיים שייתנו הזדמנות לאחרים.

המשך יבוא…