ארכיון תגיות: סמואל אטו

נשארו רק הקלישאות

אחרי ערב כזה של כדורגל, אתה מוצא את עצמך עם שתי אפשרויות תגובה: נהמות ושאגות חד-הברתיות ונטולות-עיצורים מחד, או התדרדרות לקלישאות עבשות כמו "זו הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים כדורגל" מאידך. אז היות ואת השאגות הספגתי היטב בקירות דירתי, פה תמצאו את הקלישאות. אפילו סימנתי לכם אותן, שלא תתקשו למצוא. אז כן, מה שהתחולל הערב באליאנץ ארינה במינכן,  היה משחק לפנתיאון אשר מייצג את כל מה שיפה בכדורגל. וזה בכלל לא משנה אם אתה מכור לאינטר, כמוני, או שנפשך יוצאת דווקא לבאיירן (למה?), כמו אותם עשרות האלפים שמילאו את הצמיג הענק הזה במינכן.

עוד בשלב מוקדם של המחצית הראשונה, הבנתי שאנחנו צופים פה באחד המשחקים הגדולים של העונה. דבר-מה בקצב, בבלגן שהשתרר לפרקים על המגרש (בעיקר בהגנה של אינטר), בריקודים של רובן וריברי, רמז שהולך להיות פה משהו עצום. ולא היה רחוק שהמשהו הזה יהיה תבוסה עצומה של אינטר. באיירן תקפה גלים-גלים, ולמרות שהאמונה אף פעם לא נוטשת אותי, לא הרגשתי שאינטר, שנראתה על סף התפרקות אחרי ה-2:1, הולכת לצאת מנצחת מהמשחק הזה. אבל האמת היא, שבאותם רגעים ממש לא היה אכפת לי איך ייגמר המשחק – עד כדי כך נהניתי ממנו. סיכמתי ביני לבין עצמי, שאם כבר למות, אז לפחות למות יפה. היה אפילו שלב שבו כדור של גומס התגלגל על קו השער של אינטר באחד המהלכים המוזרים של המשחק, שהתבלבלתי לרגע וכמעט צעקתי לו "נו, נו, תיכנס!". שכרון חושים.

ואז הגיעה המחצית השניה (אלא איזו מחצית תגיע, השלישית?). באיירן עוד עשתה סימנים שהמגמה של המחצית הראשונה תימשך גם לתוך המחצית השנייה, אבל ללאונרדו היו תוכניות אחרות (בניגוד, כנראה, למאמנים שיש להם תוכניות איך להפסיד). אלא שאז הוא הסתובב לספסל וראה שם רק את התלתלים של קוטיניו – ילד ברזילאי בן 18 שעוד לא קרע זוג נעליים אחד. הבחור הצנום נזרק למים הקרים, ואני כבר הרגשתי שהאמונה בכל זאת נוטשת אותי – אם זה הנשק הסודי של אינטר, אז מצבנו קשה. אז קוטיניו הקטן קצת התרגש בהתחלה, ועשה כמה טעויות, אבל בהמשך השתלב במערך ואפילו החל במהלך שהביא לשער השיוויון של אינטר.

אז כניסתו של קוטיניו אולי סימנה את השינוי, אבל האיש של המשחק הוא ללא ספק סמואל אטו עם שער ושני בישולים. עד עצם היום הזה לא ברור עדיין מה מתחולל אצל האיש הזה בראש, אבל מה חשוב הראש כשיש לך כזה כישרון ברגליים. הבישול לסניידר בשער השיוויון עוד היה שגרתי למדי, אבל מה שהוא עשה בדרך לשער הניצחון היה שילוב מופלא של טכניקה, נחישות, לב וגם חוכמה וראיית משחק. תך כדי הטיול שלו ברחבה, עוד ראיתי בעיני רוחי איך הוא מחרבש את המהלך הזה והולך עם הראש בקיר, אבל אז הוא נתן את הקטנה לפנדב, שכמעט קרע את הרשת. אינטר חזרה מהקבר.

הלם ביציעים, וצרחות היסטריות בדירתי. בדקות שנותרו, חלפה לי בראש רק מחשבה אחת: זה לא נגמר עד שזה נגמר. כי אתם יודעים, כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים. אבל לא הערב. השעון אזל לאדומים, ואלופת אירופה (כן כן, עדיין) הוכיחה שהיה מוקדם להספיד אותה, ושהשמועות על מותו של הכדורגל האיטלקי היו מוקדמות. השופט שרק לסיום ונתן את האות לחגיגה הגדולה של השחורים-כחולים. ולנו נשאר רק למחוא כפיים ולשאת תפילה חרישית לקראת ההגרלה ביום שישי: תביאו את ברצלונה!

שופטים במדבר

אחרי סיבוב ראשון נקי למדי בגביע העולמי, טעויות השופטים הגיעו בגדול לסיבוב השני. במקביל, קיבלנו גם משחקים טובים יותר. האם יש קשר בין הדברים? כנראה שכן: משחק טוב, מהיר ועשיר באירועים, מציב אתגר גדול יותר לשופט. למרבה הצער, לא כולם עומדים בו.

הנשדדת הגדולה ביותר, ללא מתחרים בינתיים, היא ארה"ב. כל כך התאכזבתי בשביל הנבחרת הלוחמת הזאת, שעמדה לפני המהפך הגדול של הטורניר. לא יודע למה מנקרת בי התחושה שלא מדובר בטעות תמימה. אולי השופט ממאלי (הכותרת המצוינת במעריב: "מאלי ולכדורגל") התלהב מהאפשרות לדפוק את אמריקה הגדולה. בכל אופן, זה היה המשחק הראשון והאחרון שלו בטורניר. אגב, האירוע הזה עבר בשקט יחסי בתקשורת. אין ספק שאם היה מדובר בנבחרת מתוקשרת ופופולארית יותר, העיסוק התקשורתי היה אינטנסיבי יותר.

אמש, במשחק בין ברזיל לחוף השנהב, ראינו עוד תצוגת שיפוט עלובה למדי. הפעם קשה לדבר על גזל (במובן של שוד, לא במובן של השחקן הבינוני ההוא), כיוון שברזיל לא ממש היתה זקוקה לעזרת השופט כדי לנצח, וחוף השנהב יכולה לבוא בטענות רק לעצמה. כך או כך, אני חש אי-נוחות מסוימת כאשר טעויות השיפוט הולכות עם הנבחרת החזקה והפופולרית יותר. חוץ מזה, היה חבל מאוד אם השער הנפלא של פביאנו (הכי יפה בטורניר עד כה) היה נפסל. פביאנו, אגב, הודה כי נגע ביד בדרך לשער ונתלה באילנות גבוהים (בעצם, נמוכים) כשייחס זאת ל"יד אלוהים". צדיק.

לפחות השופט לא עשה חשבון לקאקה על המרפק ששלח לחזה של קייטה, והעיף אותו מהמשחק. בחיים לא אצליח להבין מה עובר לשחקנים בראש ברגעים האלה. גם אם קאקה, שנחשב לשחקן אינטליגנטי וקר רוח בדרך כלל, חשב שיצליח לחמוק מעיני השופטים, הוא היה צריך לדעת שאין לו שמץ של סיכוי להימלט ממצלמות הטלויזיה (אני לא מפסיק להתפעל מהכיסוי הטלויזיוני. מדהים). מה, הוא לא ראה משחקים בטלויזיה בטורניר הזה?

כוכבים נופלים

לא הופתעתי מהחולשה של נבחרת חוף השנהב, כפי שלא הופתעתי מההפסדים של קמרון ליפן ודנמרק. כבר בסקירה המקדימה שלי לקראת המשחקים, הבעתי ספק רב באשר ליכולת שלהן להגיע רחוק בטורניר הזה. גם ההתבזויות של צרפת, אנגליה ואיטליה ממש לא שמטו את לסתותיי. הכשלונות האלה נובעים לדעתי מכמה סיבות עיקריות:

  • מחויבות: יש בי סקפטיות רבה (עוד באירופה הייתי סקפטי) לגבי המוטיבציה ומידת המחויבות של רבים מהשחקנים לנבחרות הלאומיות שלהם. אומר זאת כך: זה דומה למחויבות שלי לשירות המילואים – אני תמיד מתייצב ועושה את העבודה כמיטב יכולתי, אבל לא מגיע "עם סכין בין השיניים", וגם לא הייתי פורץ בבכי אם צה"ל היה מחליט לוותר על שירותיי. נכון, זה אינדבידואלי, ולא חסרים שחקנים שנותנים את הנשמה בכל משחק, אבל לפעמים מספיקים 2-3 "משתמטים" כדי להרוס לכולם. ככל שהנבחרת עמוסה בכוכבים, כך עולה הסיכוי למצוא בה כאלה שאינם מחויבים ב-100 אחוז למטרה. מהצד השני, בנבחרות עם שחקנים אלמוניים יחסית, או עם כוכבים דועכים שמנסים לשקם את הקריירה שלהם, תמצאו יותר מחויבות ומוטיבציה, ומכאן התוצאות ה"מפתיעות". שנזכיר עוד פעם את הזכייה של יוון ביורו 2004?
  • עייפות: כבר דובר רבות על כך שרבים מהשחקנים מגיעים לגביע העולמי כשהם עייפים, סוחבים פציעות ומשתוקקים כבר לצאת לחופשת הקיץ שלהם. יתכן מאוד כי באיזשהו מקום אפלולי במעמקי התודעה שלהם, הם היו רוצים לגמור עם הניג'וס הזה וללכת הביתה. גם פה יש יתרון לנבחרות בינוניות וקטנות עם שחקנים אלמוניים – הם משחקים הרבה פחות משחקים בעונה ומגיעים הרבה יותר רעננים, וכאמור, עם יותר מוטיבציה – שילוב מנצח (או לפחות שילוב שמשיג תיקו).
  • אגו: טוב, גם זו בעיה מוכרת, ורואים אותה במלוא כיעורה בנבחרת הפאתטית והמגוחכת של צרפת. בעיית האגו קיימת גם בקמרון ובחוף השנהב – התלות בכוכבים הגדולים, אטו ודרוגבה, והשליטה שלהם בנעשה בנבחרות הללו, אינן בריאות. גם השחקנים האחרים בנבחרות האלה, כוכבים בפני עצמם, לא בורכו בצניעות יתר. זה ניכר גם בצורת המשחק שלהם.

אז למה התופעות האלה פוסחות בינתיים על ארגנטינה, ברזיל והולנד? ולמה בסופו של דבר סביר להניח ש"החשודות הרגילות" יגיעו לשלבים האחרונים? (למרבה הצער, איטליה ואנגליה עדיין תלויות בעצמן, ואפילו לצרפת יש עוד סיכוי תיאורטי לא-בלתי-סביר להעפיל לשלב הבא). כנראה משום שלמרות האגו והעייפות, יש בשחקנים האלה עדיין רצון להוכיח, להצליח, וכמובן – לזכות בגביע. אולי זו העובדה כי יש שם מספיק כישרון גולמי כדי להתגבר על בעיות האגו, העייפות והמוטיבציה הירודה של חלק מהשחקנים.

אבל הכי חשוב, יש שם המון ניסיון ומסורת בשביל לשרוד את הטורניר עד לשלביו האחרונים. אחד היתרונות של הנבחרות הגדולות, גם אלה שאינן שייכות ל"מועדון הפיינאליסטיות", הוא שבזיכרון הארגוני שלהן טמון ידע עצום. נבחרות שלא היו במעמדים האלה (וזה אומר למעשה רוב הנבחרות שמשחקות בגביע העולמי), פשוט לא יודעות כיצד להתנהל כשהן מגיעות לשם. ניהול קבוצת כדורגל מצריך התעסקות בהמון פרטים קטנים: על מה לשים דגש באימונים? כמה שעות מנוחה לתת לשחקנים? האם לאפשר להם לצאת מהמלון? להיפגש עם המשפחות? איזו תזונה מתאימה לשלבי שמינית הגמר ומעלה? וכו'. מי שכבר היה שם יודע מה לעשות, ומי שלא – לא. זה בדיוק המכשול שניצב בפני האפריקאיות (טוב, אחד המכשולים) ושאר מפתיעות-פוטנציאליות.