ארכיון תגיות: נבחרת צ'ילה

גירוש ספרד

SMSלאחר השער השני, ובדיעבד האחרון, של נבחרת צ'ילה נגד ספרד, שלח לי אחי את הסמס שכאן משמאל >>>
ואכן, נראה היה שאם ה-0:2 האדיר של צ'ילה יחזיק מעמד לתוך המחצית השנייה, יתחילו הספרדים לאבד סבלנות, להילחץ, ובאופן "טבעי" גם לכסח. למי שלא הבין, אני הימרתי על סרחיו ראמוס. שיהיה. הוא תמיד הימור בטוח לענייני כיסוחים וכרטיסים.

אבל בסביבות הדקה ה-70 שמתי לב לתופעה מוזרה (ואולי לא כל כך מוזרה): הספרדים לא איבדו את הראש, הם איבדו את החשק. נראה היה שהם פשוט מוותרים על המשחק, ושער שלישי של צ'ילה נראה באותו רגע סביר יותר. אני חוזר: אלופת העולם, אחת הנבחרות הטובות בעולם, עם שחקנים מהקבוצות הטובות בעולם, החליטה בסביבות הדקה ה-70 לוותר על משחק בפיגור לא-בלתי-עביר של 2:0. נראה לי שהאפשרות הקורצת לחזור מוקדם הביתה, אל המשפחות וחופשת הקיץ, עשתה את דרכה אל הרגליים של השחקנים.

זה מחזיר אותי לסוגייה שכבר התייחסתי אליה כבר בגביע העולם הקודם, וגם בפוסט שפרסמתי כאן ממש לפני הטורניר הנוכחי: לדעתי יש הרבה שחקנים, ובעיקר שחקנים מהשורה הראשונה, שפשוט לא מחוייבים מספיק לנבחרות שלהם, והיו מעדיפים, לו ניתנה להם הבחירה, לוותר לחלוטין על טורנירי הקיץ האלה, שלוקחים להם את החופשה ומסכנים את בריאותם ואת המשך הקריירה שלהם.
זה ההסבר הסביר היחיד, לטעמי, מדוע אלופת העולם מסיימת את הטורניר עוד לפני סיום שלב הבתים. ולא רק בטורניר הנוכחי – גם לפני ארבע שנים סיימה אלופת העולם דאז, איטליה, את הבית המוקדם במקום האחרון וללא ניצחון. וב-2002 – אלופת העולם ואירופה צרפת (מקום אחרון בבית, נקודה אחת) התבזתה קבל עם ועולם.

ואולי פעם הייתי מתעצבן. אבל כנראה שזו עוד אחת מההתפכחויות שאני חווה עם ההתבגרות: היינו אולי רוצים להאמין, ששחקנים תמיד רוצים לנצח, ותמיד ייתנו הכול במעמדים החשובים, וירוצו כאילו אין מחר עבור הקבוצה ועבור האוהדים, שעשו דרך ארוכה והוציאו המון כסף שאין להם רק כדי לראות אותם משחקים. אבל כנראה שיש לשחקנים דברים חשובים יותר בראש. ופעם אולי הייתי מגנה אותם על כך. היום אני קצת מבין אותם.

תורת הקבוצות

ויש לעניין הזה גם צד שני: שוב מוכח, אם באמת צריך להוכיח את זה, שהנבחרות ששחקניהן מחוייבים יותר לקבוצה ולקהל, מצליחות יותר בגביע העולמי. זה נשמע כמו קלישאה מובנת מאליה, אבל יש קלישאות שחייבות כנראה להיאמר. גרמניה, הולנד, צ'ילה, מקסיקו, קוסטה ריקה, בלגיה, ארה"ב – כל הנבחרות המצליחות והמעניינות של הטורניר עד כה, הן נבחרות קבוצתיות שמפגינות מחוייבות. ובכוונה השמטתי את את ברזיל וארגנטינה: הן לא מספיק קבוצתיות לטעמי, אבל יש להם שחקנים מספיק טובים כדי לפצות על זה. בינתיים.

ועל גרמניה אני לא כותב בינתיים. גם תורם יגיע.

בעזרת השם

לפני זמן מה איתגר אותי פה מישהו לכתוב פוסט שעוסק ב"שמות המוזרים ביותר בכל הנבחרות". החלטתי להיענות לאתגר, אבל מכיוון שאני נוהג שלא לעשות בדיוק מה שהאיש הזה אומר, לקחתי את הרעיון לכיוון קצת אחר.

מה שבטוח, הצדיק הזה יודע נפש בהמתו. יש לי עניין עמוק בשמות – במקורות שלהם, במקום שלהם בתרבות המקומית, באופן בו משתנה ההגייה שלהם ממקום למקום וכו'. אז החלטתי לכתוב לא על "השמות המוזרים ביותר", גם כי אני מסתייג מההגדרה "מוזרים" (כי גם השמות שלנו בוודאי נשמעים מוזרים במקומות אחרים), וגם כי לא מדובר בהכרח על שמות "מוזרים", אלא על כאלה שיש לי סיפור קטן שקשור אליהם. קבלו פוסט ראשון בסדרה.

חארה של שחקן

שם: קלאודיו חארה (Claudio Jara); ג'ובאני חארה (Geovanny Jara)
נבחרת: קוסטה ריקה
איפה ומתי: איטליה 90'

כאשר עיינתי בסגלי הנבחרות לפני הגביע העולמי (אני בלוגר ספורט יסודי, אל תראו אותי ככה), גיליתי בנבחרת צ'ילה את החבר גונסאלו חארה, שהייתי רוצה להגיד ששמו הולך לפניו, אבל יותר מתאים להגיד ששמו דווקא הולך מאחוריו… (סמס מאחי במהלך המשחק בין צ'ילה לשוויץ: "אתה חושב שחארה הוא קרוב משפחה של קאקה?").

בכל אופן, שמו של חארה החזיר אותי לגביע העולם 90', ולשני החבר'ה ששמותיהם מופיעים פה למעלה. ובכן, במהלך אותו טורניר, צפיתי כהרגלי (או מה שעתיד להיות הרגלי) במשחקים. חארה (לפחות לפי הנתונים של פיפ"א, מדובר בקלאודיו) זכה בטלויזיה הישראלית, מטעמים מובנים, לשם המשובש-בכוונה "ג'ארה". בשלב כלשהו הרגיש כנראה יורם ארבל צורך להתנצל בפני הצופים דוברי הספרדית, והטעים כך (בערך): "ג'ארה עם הכדור… טוב, אתם בוודאי מבינים שזה לא בדיוק השם שלו… בואו נאמר כך: השדר האנגלי לידנו קורא לו 'הארה'. אנחנו, ברשותכם, נמשיך לקרוא לו ג'ארה".

ואם תהיתם איך השדרים של היום קוראים לידידנו גונסאלו, אז עמית הורסקי עדין הנפש קרא לו "ג'ארה", בעוד רמי וייץ, שהוא די אנאלי (חה חה) בענייני שמות של שחקנים, קורא לו כפי שקוראים לו בצ'ילה. אמש, במחצית המשחק בין ברזיל לצ'ילה, הטעים הפרשן איציק זוהר כי "במשחק שיש בו שחקן בשם חארה ושחקן בשם קאקה, איזה משחק כבר יכול להיות לנו?". מה שמלמד כי מוחות גדולים (וקרחים) חושבים דומה.

על הזין של מירוסלב

שם: מירוסלב קלוזה (Miroslav Klose)
נבחרת: גרמניה
איפה ומתי: יפן-קוריאה 2002; גרמניה 2006; דרום אפריקה 2010; על הספסל של באיירן מינכן

התחלתי לעבוד ב-nrg ספורט באמצע הגביע העולמי הקודם. לשמחתי, גיליתי כי נוקטים שם הקפדה יתרה על התעתיק של שמות השחקנים. לאכזבתי, גיליתי שההקפדה הזאת חלה רק על שמות ספרדיים, איטלקיים ופורטוגזיים. באגף הגרמני, הצרפתי וההולנדי חלה הפקרות מוחלטת.

יכולתי עוד לסבול בשקט את "קוּיט" (צ"ל "קאוט"), "ואן בוּיטן" (ואן באוטן), "תיירי הנרי" (אנרי), "ברנד שניידר" (ברנט) ואחרים, אבל על "מירוסלב קלוסה" כבר לא יכולתי להבליג. ולא במקרה: כמו מירו, גם לי יש S גרמנית מזמזמת בשם המשפחה (בגרמנית, כאשר באה אחריה תנועה, יש להגות את ה-S כמו זי"ן), ואני די רגיש לנושא. ומה שמעצבן, זה שאני חוטף את הזין משני הכיוונים: מאנשים אשר מתעקשים לתעתק את "רוזנבאום" ל-Rozenbaum (על זה אני עוד יכול לסלוח), ומאלה ההופכים את Rosenbaum ל"רוסנבאום" (ככה זה כששמך ברשת הדוא"ל הפנימית בעבודה הוא בלועזית).

סיפור מעניין בהקשר זה: לפני כמה שנים הוציא חלק ניכר מהמשפחה המורחבת (וגם אני) דרכון גרמני. משום מה, במשפחתו של דודי, אחי-אבי, דבקו כולם בשגיאה האיומה Rozenbaum, שהונצחה בתעודות האזרחות ובדרכונים שלהם לעד. אצל אבי ואצלי זה כבר לא קרה. אז אם מישהו שואל, הם לא קרובי משפחה שלנו. יוצא מן הכלל הוא אחי, המתגורר בהולנד, שאימץ גם הוא את Rozenbaum, אבל מסיבות מובנות: מדובר על תעתיק הולנדי, לא גרמני.

בחזרה לקלוזה. כשהוכחתי את החברים ב-nrg על טעותם, הסבירו לי שהשגיאה כבר השתרשה כל כך, שזה ייראה מוזר אם פתאום נעבור ל"קלוזה". כשציינתי בסרקאזם שלא הייתי מקבל תשובה כזאת אם היה מדובר בשם ספרדי, התרצה העורך והסכים לתקן את הטעות לאלתר. אבל רק אחרי הגביע העולמי, כמובן. וכך היה. כשעלה ערוץ המונדיאל של nrg, הלכתי לבדוק שם את הסגל הגרמני, ושמחתי לגלות שהתרומה הצנועה שלי עדיין מחזיקה שם מעמד.

הפסקול של פסקל

שם: פסקל צוברבולר (Pascal Zuberbühler)
נבחרת: שוויץ
איפה ומתי: גרמניה 2006
כתובת אתר הבית:
zubi1.ch
דף מומלץ באתר: Über Zubi

שוערה לשעבר של נבחרת שוויץ הוא כנראה אחד השחקנים הכי מוכרים מבין השחקנים שאינם מוכרים כל כך. בזכות השם, כמובן. לאחי יש תיאוריה, ואני נוטה לקבל אותה, לפיה ישנם שמות ששדרני כדורגל מאוד אוהבים לגלגל על הלשון, גם אם זה לא ממש מתבקש ממהלך המשחק. צוברבולר הוא דוגמה בולטת. פשוט אי אפשר להפסיק להגיד את השם המצוין הזה! הוא וחבריו אולי קוראים לו "צובי" (או זובי, או מה), אבל אני חושב שיש שמות שפשוט אסור לקצר.

המשך יבוא…

בית ח': עניין של מסורת

בית ח': ספרד, צ'ילה, הונדוראס, שוויץ

הגענו לבית האחרון. ספרד רוצה את גביע העולם, והפעם היא מתכוונת ברצינות. צ'ילה תחפש פירורים, והונדוראס תנסה לחזור הביתה בשלום. ובין שלושת הגראציות הספרדיות הלוהטות האלה, תקועה לה שוויץ כמו אשכנזי שנקלע בטעות למימונה. יהיה שמח? לא אם האשכנזייה תעלה לשלב הבא.

ספרד

מפי הסוס: היא אלופת אירופה; היא מדורגת שניה בדירוג פיפ"א; היא הפייבוריטית הגדולה של התקשורת ושל סוכנויות ההימורים; היא מחזיקה בסגל את השחקנים הטובים ביותר מהקבוצות הטובות בעולם; היא גדולה, היא חזקה. ספרד מרגישה שעכשיו זה הזמן. מי יודע אם בעוד 4 או 8 או 12 שנים עדיין יהיה לה סגל כזה מרשים ורוח גבית כל כך סוחפת.

ספרד בגביע העולם (ועד לפני שנתיים גם באליפות אירופה) היא תופעה בלתי נתפסת. הרי מקצועית היא לא נופלת מאף נבחרת במועדון המצומצם של אלופות העולם. ועדיין, ההישגים שלה עד היום צנועים למדי – האימפריה של ספרד מעולם לא עברה את רבע הגמר! (אמנם על פי הסטטיסטיקה היבשה היא הגיעה לחצי הגמר ב-1950, אבל אז קפצו מנצחות שלב הבתים ישירות לבית חצי הגמר, שאותו היא סיימה במקום האחרון).

מרתק לראות עד כמה המסורת משחקת תפקיד במעמדים האלה. מועדון האלופות כולל רק 7 נבחרות (ברזיל, איטליה, גרמניה, ארגנטינה, אורוגוואי, אנגליה וצרפת). אם מתעקשים, אפשר אפילו לצמצם את המועדון ל-6, אם שולפים החוצה את אורוגוואי הלא-אקטואלית, ואפילו ל-4 בלבד אם מתייחסים לאנגליה וצרפת, שזכו רק בגביע ביתי אחד כ"א, כטעות סטטיסטית. ונתון מעניין יותר: מועדון הפיינאליסטיות לא הרבה יותר גדול, והוא כולל, בנוסף ל-7 הנ"ל, עוד 4 נבחרות בלבד (הולנד, שבדיה, הונגריה וצ'כוסלובקיה ז"ל). כלומר, ב-18 טורנירים, רק 11 נבחרות רשמו הופעה במשחק הגמר!

זו רק תחושת בטן, ואני אהיה הראשון להודות בטעות, אבל אני לא בטוח שספרד כשירה לעמוד במשא ההיסטורי הכבד הזה, ובלחץ של האוהדים והתקשורת. עדיין לא.

הכל אישי: בדרך כלל אני מתחבר לנבחרות לוזריות. אבל הלוזריות של ספרד תמיד היתה קצת טו-מאץ' בשבילי. בשל הלוזריות הזאת, ובשל הפופולריות הגואה שלה, ספרד נמצאת אצלי באגף ה"רעות", אבל המעמד שלה נמצא בבחינה מתמדת, והיא בהחלט מועמדת ראויה לעלות לדיון בוועדת הפיקוח העליונה של הבלוג, לקראת תזוזה אפשרית לאגף אחר. אולי ב-2022. נראה.

על מי אני אשים עין: על חסוס נבאס (אם הוא יקבל דקות משחק). הבחור ריגש אותי כשסיפר בגילוי לב על "חרדת המרחקים" שלו, ועל הטיפולים הנפשיים שהוא עובר כדי להתגבר עליהם ולהיות זמין עבור הנבחרת בגביע העולם. הנה אנדרדוג קטן להזדהות איתו בתוך הנבחרת המצוינת והמפחידה הזאת.

צ'ילה

מפי הסוס: חשבתי על זה שיש דמיון מסוים בין צ'ילה לספרד. היא אמנם לא מועמדת להגיע רחוק, אבל גם היא נבחרת מוכשרת ומעניינת, וכמו ספרד, גם היא מתקשה לייצר מסורת של ממש בגביע העולם. ההופעות שלה בטורניר הגמר (8 בסך הכול, כולל הבעל"ט), נראות מקריות וספורדיות – היא מעולם לא הצליחה להעפיל ליותר משני טורנירים רצופים (ובפעם היחידה שזה קרה, אחד מהשניים התקיים בצ'ילה).

ראיתי את צ'ילה במשחק ההכנה נגד נבחרת ישראל (0:3). התרשמתי שכישרון יש שם, השאלה היא האם יש שם גם מספיק קשיחות ועצבים כדי להתמודד מול הנוקשות השוויצרית, למשל, או מול בונקר צפוי של הונדוראס, נניח. ועדיין, אני חושב שמדובר במועמדת הכי רצינית להצטרף לספרד ולעלות לשלב הבא.

הכל אישי: אין לי יחס מיוחד לצ'ילה, אבל בבית הזה היא הנבחרת שהכי מעניינת אותי.

על מי אני אשים עין: אני מודה שאני לא כל כך מכיר את השחקנים הצ'יליאניים. השם היחידי שזיהיתי בסגל הוא של ארטורו וידאל מבאייר לברקוזן. אז עליו. שיהיה.

הונדוראס

מפי הסוס: כמו נבחרות אחרות בטורניר הזה, גם הונדוראס, כנבחרת אלמונית לחלוטין מבחינתי, עוררה אצלי את רוח התחקיר (או ליתר דיוק: רוח הבואו-ניכנס-לוויקיפדיה-ונראה-מה-כתוב-עליהם-שם). ואז, תוך כדי דפדוף בין שמות ונתונים, חשבתי פתאום על יניב קטן. למה דווקא הוא? ובכן, מכירים את השחקנים הישראלים האלה, שעושים קריירה מאוד יפה ופוריה, שמרוויחים הרבה כסף וזוכים להערצה והערכה, אולי אפילו עושים סיבוב קצרצר בקבוצה אירופית מכובדת, אבל בעצם אף אחד לא שמע עליהם מחוץ לישראל? נו, אתם יודעים, יניב קטן כאלה.

תמיד תהיתי לגבי המקבילים שלהם במקומות אחרים בעולם, במדינות מסדר הגודל של ישראל, ושהליגות שלהן זוכות בעולם לחשיפה דומה לזו של ליגת העל שלנו (כלומר, לא זוכות לשום חשיפה). בהונדוראס מצאתי כמה תואמי קטן כאלה, לפחות על פי הנתונים היבשים שלהם. למשל, הסקורר קרלוס פאבון (בן 36, 100 הופעות בנבחרת, 57 שערים), שחקנה של ריאל אספניה ההונדוריאנית, שהעביר את רוב הקריירה שלה במרכז וצפון אמריקה, למעט גיחות קצרות לוויאדוליד הספרדית ולאודינזה ונאפולי האיטלקיות. או למשל, הקפטן אמאדו גווארה, בן 34, 134 (!) הופעות בנבחרת ו-29 שערים, שעשה קריירה די דומה לזו של פאבון, כולל הגיחה לוויאדוליד.

ולמה ראיתי לנכון להתייחס לעניין הזה? כי הונדוראס מאוד מזכירה לי את ישראל. גם בצבעים ובדגל, גם באוכלוסיה (בערך 8 מיליון), ובעיקר ברקורד של הנבחרת שלה, שרשמה עד כה גיחה בודדת לגביע העולמי (ספרד 82'), בה השיגה מאזן של שתי תוצאות תיקו והפסד. ממש כמו ישראל. אבל בניגוד אלינו, ובניגוד ליניב קטן וחבריו, החבר'ה האלה יזכו בשבוע הבא לחשיפה ענקית על הבמה המרכזית של הכדורגל העולמי. אני מניח שפאבון וגווארה הוותיקים כבר לא רודפים אחרי חוזים אטרקטיביים בליגות של אירופה, מה שיאפשר להם פשוט ליהנות מהחוויה ולאסוף תמונות וסיפורים לנכדים. זה, סביר להניח, כל מה שתוציא הונדוראס מהטורניר הזה. כן, בדיוק כמו ישראל, לו היה מתחולל נס והיא היתה מגיעה לדרום אפריקה.

הכל אישי: במקור מיקמתי את הונדוראס ב"בלתי מזדהות" מכיוון שבאמת אין לי שום יחס מיוחד אליה. אבל אחרי התחקיר הקטן הזה פיתחתי אליה סימפטיה חמימה. אז יאללה הונדוראס, קרלוס פאבון נשמה.

על מי אני אשים עין: על יניב קטן. אה, סליחה, על פאבון וגווארה, כמובן.

שוויץ

מפי הסוס: לפני שנתיים ומשהו, כשנבחרת ישראל זכתה בפיס של הכדורגל והוגרלה לבית אחד עם שוויץ ויוון במוקדמות הגביע העולמי, מיהרתי לרכוש מנוי למשחקיה. "הרי לכם הזדמנות קורצת להעפיל לפסגת הכדורגל העולמי!", הרהרתי. "אחוש ואצטייד במנוי בשארית מעותיי הדלות, על מנת לחזות בהיסטוריה בהתהוותה!" (שכחתי לציין שאני נוהג לדבר עם עצמי בעברית שלקוחה מספרים של שנות ה-50). נכון, יוון נראתה כמו יריבה קשה מאוד עד בלתי אפשרית, אבל שוויץ?

סביר להניח כי באותם רגעים ממש, ישב לו איזה שוויצרי סמוק לחיים (נקרא לו האנס) בפאב קטן בז'נבה, או בציריך, או באוסטרמונדיגן, והרהורים דומים חלפו בראשו (רק בגרמנית, כנראה) לגבי סיכויי ההעפלה של נבחרתו האהובה. "אלזו, מה אתה אומר, פריץ", פנה האנס לידידו שישב לידו, "שנקנה מנוי?". "זיהר גוט", ענה פריץ. "אני רק גומר את הבירה ונלך". וכך היה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

למרות ההצלחה של שוויץ, שמגיעה לגביע העולמי זו הפעם השנייה ברציפות (ותשיעית בסך הכול), אני עדיין מאמין בלב שלם, אוויל חסר תקנה שכמותי, שנבחרת ישראל טובה ממנה, או לפחות שוות כוחות. אבל אנחנו שוב חוזרים לעניין המסורת, הו המסורת. בואו לא נשכח שבערך באותו זמן שמיודעינו האנס ופריץ ישבו בפאב השכונתי ודנו בסיכויי נבחרתם, שוויץ אירחה (ביחד עם אוסטריה) את אליפות אירופה, יורו 2008. ועכשיו בואו נשאל את עצמנו האם ישראל, שלאחרונה לא הצליחה אפילו לארח כראוי (וגם לא לנצח) את הנבחרת הצעירה של שבדיה, נמצאת באותה ליגה. אז אולי אנחנו יותר טובים, אבל הם יותר ראויים. זה לא אומר ששוויץ תתפוצץ פתאום על היריבות שלה ותנחת בחצי הגמר (להזכירכם, זו הנבחרת שהפסידה במוקדמות ללוקסמבורג. לוקסמבורג!). טיסה הביתה בתום שלב הבתים נראית כמו תסריט סביר, אבל זה עדיין הרבה יותר ממה שנבחרתנו האהובה עשתה ותעשה.

הכל אישי: אוי, כמה שאני מתעב את נבחרת שוויץ. זו אחת הנבחרות שמוציאות ממני הכי הרבה אמוציות שליליות. אני מאוד מקווה שהטורניר הזה יחזיר אותה קצת לפרופורציות. שלא יחזיקו שם מעצמם מעצמת כדורגל, רק משום שהעפילו לגביע העולם מהבית הכי חלש במוקדמות (לוקסמבורג!!!).

על מי אני אשים עין: לא יודע אם ציינתי את זה בעבר, אבל אין קשר בין היחס שלי לשחקנים כאלה ואחרים, לבין היחס שלי לנבחרת שבשורותיה הם משחקים. גם בנבחרות שאני ממש מתעב, יש לא מעט שחקנים שאני מאוד-מאוד אוהב. טראנקילו ברנטה הוא אחד מהם. אני מקווה שהוא יקבל דקות משחק, ואני עוד יותר מקווה שהפעם הוא סוף-סוף יראה לעולם את הכשרון האדיר שלו.

הימורים ומשאלות לב

בית קצת בעייתי. אם ללכת לפי המפה שלי, אז אני אמור להיות בעד צ'ילה והונדוראס. אבל בואו נהיה רציניים וגם ריאליים יותר.

מי אני רוצה שיעלו לשלב הבא: ספרד וצ'ילה או ספרד והונדוראס.
מי אני חושב שיעלו לשלב הבא: ספרד וצ'ילה
מי אני לא רוצה בשום אופן שתעלה לשלב הבא: תנחשו לבד
מי תעצבן אותי ותעלה בכל זאת: נכון, היא.

עוד…

מוות לעניים – בית א'הברדק חוגג – בית ב'דאבל פסים וכוכבים – בית ג'שוטי שוטי ספינתי – בית ד'
מה יש לכם מאורנג'דה – בית ה' | בית המוות משעמום – בית ו' | ועידת ציר הרשע – בית ז' | מפת הכדורגל שלי