ארכיון תגיות: נבחרת פורטוגל

בנימה אופטימית זו

לא צפיתי אמש במשחק של נבחרת ישראל נגד פורטוגל. אם כבר משחק חסר חשיבות, העדפתי את זה של גרמניה נגד אירלנד, וכמובן שהעדפתי לצפות במשחק בטלויזיה בפאב, בחברת אוהדים אמיתיים (ושתויים), מאשר בבית, על מסך מחשב, עם סטרימינג מקרטע בחברת שני חתולים ישנוניים (שאדישותם לעניין הולמת היטב את חשיבותם, או אי-חשיבותם, של המשחקים).

נתחיל מגרמניה.
ובכן, מדובר בנבחרת (גילוי מסעיר בעוד 3… 2… 1…) מאוד מפחידה. גם בהרכב החסר והמוזר שבו עלתה למשחק. גרמניה היתה זקוקה לניצחון כדי להבטיח באופן רשמי וסופי את עלייתה לגביע העולם. והגרמנים, כרגיל, התייחסו ברצינות תהומית לעניין, ופתחו את המשחק בלחץ, השיגו את השער שלהם, ואז המשיכו ללחוץ וללחוץ… ובכן, עד סוף המשחק (נגמר 0:3). עכשיו אפשר להתחיל לברר מחירי כרטיסי טיסה לריו.

מזמן לא ראיתי משחק כה חד-צדדי במוקדמות גביע העולם (כלומר, משחק כה חד-צדדי בין שתי נבחרות אמיתיות – לא איי פארו, ליכטנשטיין, סן מרינו וכיו"ב). אמנם אירלנד של היום הרבה פחות ״טראבל-מייקרית״ משהיתה עד לא מזמן, אבל יש לה מסורת של אחת שעושה צרות לנבחרות הגדולות. אז או שהיא איבדה את זה לחלוטין, או שהמכבש הגרמני ביטל אותה לחלוטין. אני מאמין ששתי התשובות נכונות.

ג'וני לוגן שר את ההמנון האירי

ג'וני לוגן שר את ההמנון . מחריד.

האמת, אולי הם לא הצליחו לצאת מההלם מזה שהגרמנים הטריחו עד לקלן את ג׳וני לוגן, כדי שישיר את ההמנון האירי. כן, זה היה מחריד כמו שזה נשמע.

בסיום המשחק קלטו המצלמות את רובי קין הנסער (שישב על הספסל ולא שותף במשחק) בא בטענות כלשהן ליואכים לב, מאמן גרמניה. האמת, אני לא יודע על מה יצאו העצבים של קין – אף אחד לא גזל מאירלנד שום דבר במשחק הזה. היא פשוט לא הגיעה אליו.  ואולי רובי ידידנו בכלל התעצבן כי לא הצליח לקבל חתימה מג'וני לוגן. כנראה שלעולם לא נדע.

ומהגרמנים, לנבחרת של "הגרמני".
כיוון שאני אדם אופטימי מטבעי, אנסה לסכם בנימה חיובית את הקמפיין של ישראל במוקדמות גביע העולם.
ראשית, ישראל תסיים את הבית במקום השלישי, שזה, אם להיות ריאליים, בדיוק מקומה ביבשת – באמצע, בפער סביר (וכנראה בלתי ניתן לגישור בדור הקרוב) מהדרג הראשון והשני. כלומר, לא התקדמנו אבל גם לא נסוגנו. שמרנו על מקומנו. זה יפה. באמת. בלי ציניות.

אם לשמור על הקו הריאלי, ישראל לא תוכל להעפיל לטורניר גדול כל עוד נבחרות מהקליבר של פורטוגל ורוסיה יוגרלו איתה באותו בית. לקראת הקמפיינים הבאים, נצטרך פשוט לחכות בסבלנות להגרלה קצת יותר סלחנית, נגיד כמו בית ה' המוזר-משהו (שכולל את שוויץ, איסלנד, סלובניה, נורווגיה, אלבניה וקפריסין – אולי הבית הכי שוויוני בטורניר). כמובן שעדיף להשקיע בנוער, בתשתיות, במתקנים וכאלה, אבל כאמור – אני ריאלי, ואני רוצה לראות את ישראל בטורניר גדול עוד בימי חיי. אז אני בונה על הגרלה נוחה וקצת מזל, ולא על כך שהכדורגל הישראל יהפוך בעתיד הנראה לעין למקבילו השוודי, או הדני, או השווייצרי.

לפחות חרטנו עוד הישג "מרשים" על לוח ההישגים המצ'וקמק שלנו – שתי תוצאות תיקו מול פורטוגל! נשמע כאילו נטשתי את הקו הקודם ועברתי לנימה סרקסטית יותר, אז לא ממש – אני באמת חושב שמדובר בהישג יפה ומרשים ומכובד.

אבל האמת היא, כשבוחנים את ההישג הזה מקרוב, הוא לא כל כל מרשים.
התיקו 3:3 ברמת גן? ללא ספק אחד המשחקים הטובים והמרתקים (והמשוגעים) של ישראל אי פעם, אבל להוביל 1:3 בבית ולא לנצח – זו לוזריות לשמה. זו היתה הנקודה הקריטית, שבה יכלה ישראל להתעלות מעל מקומה הטבעי (הנבחרת השלישית בטיבה בבית, כאמור) ולאיים (נניח) על אחד משני המקומות הראשונים. זה לא קרה, ולכן ישראל שומרת על מקומה בדרג השלישי, ואני חוזר למה שאמרתי קודם: ביצרנו וחיזקנו את מקומנו בדרג הזה, ולא התקדמנו מילימטר.

וה-1:1 אמש? לי הוא מזכיר יותר מכל את הניצחון (הסנסציוני?) 1:2 על רוסיה במוקדמות אליפות אירופה 2008. ללא ספק הישג מרשים, אבל בגארבג' טיים. כן, כמו הניצחון המיתולוגי ההוא על צרפת. כאלה אנחנו וכאלה כנראה גם נישאר – אלופי העולם במשחקים חסרי חשיבות.

אבל הבטחתי סיכום חיובי, ולכן אסיים בזה: בכל זאת, לא היינו ניצבים חסרי חשיבות בבית הזה. הנה, דפקנו את פורטוגל. בדיוק כמו את צרפת בשעתה, וכמו את רוסיה בקמפיין מוקדמות יורו 2008. וגם החזרנו את החוב לרוסיה. אותי זה מספק.

אחר צהרים של פורענות

שעות אחר הצהרים של יום שישי הן כנראה השעות הכי שלוות ושקטות של השבוע. לפחות בארצנו. הכבישים והרחובות כמעט ריקים, אנשים מתכנסים בבתיהם, מתכוננים לכניסת השבת, או נחים מעמל השבוע. נראה כאילו אין זמן פחות מתאים מזה למשחק כדורגל. ואם כבר מתקיים אחד כזה, הציפייה היא למשחק מנומנם, יוצא-ידי-חובה ומשעמם – משהו כמו המשחקים של הליגות הנמוכות, שמתקיימים בדרך כלל בדיוק בשעות האלה. בערב לפני המשחק הייתי ב"צוותא", באליפות ישראל באימפרוביזציה, והערכתי כי האנרגיה שנוצרה שם על ידי מאות בודדות של אנשים, תהיה גדולה יותר מזו שייצרו 40 אלף אוהדים באיצטדיון רמת גן בשישי אחה"צ.

עם הציפיות המוקדמות האלה התיישבתי אתמול לצפות במשחק בין ישראל לפורטוגל במסגרת מוקדמות גביע העולם: השעון הפנימי של השחקנים הישראלים יהיה מכוון על מצב "מנוחה"; הפורטוגלים הגיעו לנופש על שפת הים התיכון; והקהל יהיה מורכב ברובו מאבות ובנים, שהמוטיבציה העיקרית שלהם היא ההזדמנות לראות בחי את כריסטיאנו רונאלדו, ושרבים מהם מגיעים למשחק של הנבחרת לראשונה בחייהם (ואני מכיר לפחות שניים כאלה שהיו שם). 0:2 סולידי לפורטוגל, עם שני שערים ממצבים נייחים – זו היתה ההערכה האופטימית שלי.

ואז פורטוגל עלתה ליתרון מהיר (ממצב נייח!). למרות הפתיחה הסוערת, זה רק חיזק את הציפיות המוקדמות שלי. נו, אז ישראל תנסה לתקוף בכלים המוגבלים שלה, פורטוגל תחזיק בכדור ותתיש אותה, מתישהו בסביבות הדקה ה-70 יגיע השער השני שיסגור את הסיפור, וכולם יילכו הביתה ויתנחמו בכך שזכו לראות את רונאלדו שלא דרך הטלויזיה.

כן, נו, מה אני מבין מהחיים שלי.
קראתי לזה פעם "חדוות האידיוט" – תחושת העונג האופפת אותך כשכל התחזיות שלך מתנפצות לנגד עיניך, והמציאות מתעקשת להיות מעניינת ומשמחת יותר מהתסריטים שהמוח הציני והמריר שלי מסוגל להגות.

כנראה שכאשר משחק מתקיים ביום ובשעה לא שגרתיים, סביר כי יתרחשו בו דברים לא שגרתיים, חריגים ומוזרים ואפילו תקדימיים. אמנם שלושת השערים שספגה נבחרת ישראל היו די אופייניים (נגיחה מכדור קרן; סגירה לקויה בהגנה; יציאה גרועה של השוער לכדור בתוספת חוסר תיאום בין שחקני ההגנה), אבל האופן בו התפתח המשחק היה בלתי צפוי ולא שגרתי בעליל.
למשל: מתי ארע שנבחרת ישראל חזרה מפיגור להובלה (במהלך המחצית הראשונה!), ועוד מול נבחרת מהדרג הבכיר ביותר, ואפילו הצליחה להגדיל את היתרון שלה (לדקה וחצי, אבל גם זה משהו)? או למשל: שחקנים כמעט אלמוניים (כלומר, במושגים בינלאומיים), מנטרלים לחלוטין את אחד השחקנים הטובים בעולם ומוציאים אותו מתמונת המשחק.

נבחרת ישראל יצאה מאוכזבת מאוד מהמשחק הזה, ואפשר להבין את זה. אבל אני דווקא מרוצה. כמובן, שער השוויון בתוספת הזמן היה מעצבן, אבל בבוקר שאחרי הדברים נראים מעודדים יותר. ראשית, אני כבר לא זוכר מתי הנבחרת היתה שותפה למשחק שמח, מלהיב ומעניין. זה סוג של חידוש חיובי. על החזרה מהפיגור כבר דיברנו, כמו גם על זה שהנבחרת המשיכה לתקוף גם אחרי שער היתרון שלה. מעבר לכך, היתה תחושה של סדר וארגון, ושכל שחקן יודע ומבין את תפקידו – בניגוד לברדק של תקופת פרננדז (השלב הבא יהיה כמובן שכל שחקן גם יעשה את התפקיד בצורה טובה – לא רק יבין אותו, ע"ע ההגנה בדקות הסיום).

התקדים הבא שנרצה לראות הוא המשכיות ועקביות – שנבחרת ישראל תצליח לתת שני משחקים טובים באותו שבוע. הפרימדונות של פורטוגל הלכו – ביום שלישי מחכים לשחקנים שלנו הבריונים הקשוחים של צפון אירלנד. לא הייתי בונה על משחק מלהיב ומעניין, אבל כבר ראינו שאני לא מבין כלום על שום דבר.

פיצול, אישיות

ערוץ 1 במהלך המשחק ישראל-פורטוגלכבר זמן-מה שאני רוצה להקדיש פוסט למנהג מגונה שהשתרש לאחרונה בערוצי הספורט: "השידור המשולב" או ה"פריצות" או "המסך המפוצל". לדוגמה, כאשר מתקיימים כמה משחקים במקביל, משדרים את המשחק המרכזי, ובמהלכו "פורצים" לשידור המשחקים האחרים, או מקרינים אותם על חצי מסך. התוצאה היא שהצופה לא מצליח לעקוב אחר אף אחד מהמשחקים האלה. זה כמו לנסות לשמוע שיר ברדיו תוך כדי מעבר מהיר בין התחנות. לדוגמה, לפני כמה חודשים צפיתי במשחק גביע של מכבי חיפה, שנקטע מספר פעמים לטובת משחק אחר שהתקיים במקביל. חיפה כבשה 3 או 4 שערים במשחק הזה (כבר לא זוכר), ולא זכיתי לראות אף אחד מהם בשידור חי!

אתמול, במהלך המשחק החליטו בערוץ הראשון להפקיע מחצית מהמסך כדי לשדר בשידור חי מנתב"ג את טקס הפרידה מנשיא ארה"ב (ראו צילום). הטקס שודר ללא קול במקביל למשחק. אני מניח שלרבים מכם יש מסכי 40 אינץ' וצפונה, HD, מסך רחב וכו', אבל אני (ואני מניח שיש עוד כמוני) מסתפק במסך 29 אינץ' מהדור הישן (כן, אלה עם הבליטה מאחורה ששוקלים כמו בית). קיצורו של דבר: נאלצתי לקום ממקומי ולהתיישב במרחק מטר מהטלויזיה כדי לעקוב אחר המשחק (ואני לא אגיד כלום על היצירתיות של הבמאי, שסידר את המסכים באלכסון במעין מבנה תלת מימדי ובכך חתך חלק מהתמונה. אה, טוב, אמרתי). זה לא נמשך הרבה זמן, אולי רבע שעה, אבל זה היה מעצבן.

נניח שלטקס הפרידה הזה יש ערך חדשותי-טלויזיוני. נניח. אין ספק כי אלמלא המשחק, ערוץ 1 היו משדרים אותו במלואו, כולל קריינות ופרשנות מלומדת מהאולפן. אבל כמו בכל מקרה של פיצול המסך בין שני אירועים שונים, התוצאה היא תפסת מרובה לא תפסת. בשורה התחתונה, בין אם רצית לצפות במשחק, ובין אם חשקה נפשך בעוד תמונה של אובמה מנופף למעריצים שלו במזרח התיכון, זה פשוט לא עובד ביחד. טוב, נתנחם בעוד תקדים עולמי: לראשונה, פריים משותף (בערך) של שני מנהיגים דגולים – אובמה ורונאלדו.

במהלך הצפייה במסך המפוצל, נזכרתי שלרשות השידור יש ערוץ נוסף שנקלט בכל בית – ערוץ 33 הישן והרע. "אהה!", אמרתי לעצמי, "בטח שם מעבירים שידור נקי של המשחק!". זפזפתי וגיליתי שמשדרים שם בדיוק את מה שמשדרים בערוץ 1. כבר הייתי מרוצה יותר אם הייתי מגלה שם איזו תוכנית אירוח בערבית או מה שלא משדרים שם בדרך כלל. ברוממה לא מפורסמים ביצירתיות שלהם, אבל לא נדרשת יצירתיות מיוחדת כדי לחשוב על הפתרון הנוח הזה – אירוע אחד בערוץ 1, אירוע שני בערוץ 33, וליהודים היתה אורה ושמחה (לערבים פחות, כי לקחו להם את תוכנית האירוח ההיא). בשביל זה היה צריך להטריח את הטכנאי שאחראי לפיצול המסך, ועוד בשישי אחר הצהרים?

המבאסות הרשמיות של הקיץ

במובנים מסויימים, יורו 2012 מזכיר לי את גביע העולם 2010. כמו בדרום אפריקה, גם כאן מגיעות לשלבים האחרונים של הטורניר הנבחרות הטובות והראויות ביותר. אין הפתעות מיוחדות, אף אחת, אפילו לא אנגליה, לא גנבה את מקומה בשלבים המתקדמים של האליפות. כמו בגביע העולם, גם כאן חצי הגמר מורכב מ"אירופה הקלאסית" (בדרא"פ השתחלה לשם גם אורוגוואי, אבל הגמר כבר היה אירופאי למהדרין) – אף יוון לא מקלקלת את החגיגה של הכדורגל החיובי והמהנה שיש ביורו הזה. אפילו אנגליה, שניסתה לעשות את זה וכמעט הצליחה, באה על עונשה הצודק.

ואחרי הפתיח החיובי הזה, בואו נראה מה היה לנו ברבע הגמר.

משחק סכום אפס
כצפוי, אפשר היה לסמוך על אנגליה ואיטליה שיספקו לנו את ה-0:0 הראשון בטורניר. לא בדקתי, אבל אני די בטוח שלפני המשחק, תיקו מאופס היתה התוצאה הכי פופולרית בקרב הלקוחות של סוכנויות ההימורים בעולם. כולם ידעו שזה מה שיהיה – אז מדוע המאמנים והקבוצות לא הצליחו להפתיע אותנו? כנראה שהם לא ממש ניסו, והעדיפו לשחק את התפקידים שלהם במחזה שנכתב עוד לפני המשחק. כמו באיזו דילמת אסיר שתוצאותיה ידועות מראש, הם נפלו לתוך המשבצת של זה שמעדיף לא לקחת סיכון מיותר. ברור, כשאתה מפסיד בפנדלים, אפילו אם שיחקת מחורבן, אתה תמיד יכול להאשים את מזלך הרע או איזה גבעול בדשא שהסיט את הבעיטה למשקוף.

בכלל, נראה כי בעוד הכדורגל העולמי משתנה ומתעדכן, אצל נבחרות אנגליה ואיטליה הזמן כאילו עמד מלכת. ואני לא מדבר רק על שעון המשחק אמש: השתיים ממשיכות כתמיד לשמור על מעמדן כמבאסות הרשמיות של הקיץ. גרמניה הפכה לנבחרת מלהיבה, ספרד ופורטוגל כבר לא לוזריות, נבחרות מזרח אירופה והבלקן בנסיגה – רק אנגליה ואיטליה נצמדות לאותה שבלונה משעממת וידועה מראש. עד מתי.

ובכל זאת, מילה אחת טובה. בעצם שתיים: אנדראה פירלו. בעיטות הכרעה הן, כידוע, יותר קרב של עצבים ממאבק ספורטיבי. אבל גם קרב עצבים צריך לדעת לנהל. אחרי שמונטליבו החטיא וכמעט העיף את איטליה מהטורניר, עלה פירלו, איש עם חנקן נוזלי בעורקים, והקפיץ כמעט באדישות למרכז השער ופנימה. זה לא מקרה שפירלו בחר לבעוט כפי שבעט – הפנדל שלו לא הפך את התוצאה, עדיין לא, אבל שינה את המומנטום של בעיטות ההכרעה. עובדה שהבועטים האנגלים שעלו אחריו, פשוט איבדו את הראש, והאיטלקים עלו רגועים יותר. יש מעט מאוד ספורטאים כאלה, שגם ברגעים הכי לחוצים ומותחים, מבינים היטב את תפקידם ומבצעים אותו בשלמות. בראבו.

כשלון הקונספציה
כתבתי פה בעבר בהקשרים שונים, שבספורט לא צריך להיות הכי טוב כל הזמן. מספיק להביא את היכולת לשיא ברגעים החשובים והמכריעים. נראה לי שזה מה שעובר, בינתיים, על נבחרת פורטוגל. היא התחילה בתור פייבוריטית לזכייה בטורניר, אבל פתחה בהפסד 0:1 לפייבוריטית אחרת – גרמניה. מאז היא נמצאת במגמת עלייה והשתפרות – לא כל כך ביכולת, אלא יותר באופי, בביטחון, בנחישות ובווינריות. נכון לעכשיו, אפילו לפני המשחק מול ספרד בחצי הגמר, אני נאלץ להודות בכישלון הקונספציה שלי (היתה לי תחושה עמומה שפורטוגל לא תעבור את שלב הבתים…) ולומר, לא בלי קושי, שהנבחרת של כריסטיאנו רונאלדו היא מועמדת ראויה לתואר.

יחד עם זאת, צריך לזכור שעד כה היא לא התמודדה מול פייבוריטית אמיתית בקרב קובע (המשחק נגד גרמניה לא היה קובע). צ'כיה בוודאי לא מהווה אינדיקציה לכלום. גם לא הולנד המרוסקת, שעלתה למשחק האחרון בשלב הבתים עם אמונה אפסית ביכולתה לעשות משהו. דנמרק נהדרת, והניצחון עליה נבנה מאופי ומנחישות, אבל גם היא לא שייכת למועדון של הבכירות-באמת. ספרד – זה המבחן האמיתי של פורטוגל.

הבונקר החדש
מסתובבת לאחרונה איזו טענה, לפיה הטיקי-טאקה המפורסם הוא בעצם בונקר במסווה של כדורגל אטרקטיבי. כשצופים במשחקים של נבחרת ספרד, נראה שיש בזה משהו. במהלך המשחק הנורא של ספרד נגד צרפת (0:2), אמרתי לשותפיי לצפייה כי "ספרד משחקת בסגנון של ברצלונה, רק בלי הגולים". אחד מהם הגיב ואמר ש"ברור, לנבחרת ספרד אין את מסי". זה העלה בדעתי את התובנה שספרד דומה קצת לאנגליה: כמו בפרמיירליג, מי שמביא את הברק (ואת הגולים) לליגה הספרדית, הם הזרים – בעיקר הדרום-אמריקאים – בעוד הספרדים הם "רק" חוטבי העצים ושואבי המים שלהם – אלה שמחלצים כדורים ובונים את ההתקפות, אבל לא יודעים לגמור אותן.

קחו את כל הספרדים (המצוינים) האלה ושימו אותם בקבוצה אחת, וקיבלתם נבחרת שיודעת להחזיק בכדור, להעיק על היריבה ולהתיש אותה, אבל לא ממש מעניינת או מלהיבה. כן, כמו אנגליה (מינוס השחקנים המצוינים). הרי אין שום ערך לחילוצי כדור והחזקתו במרכז המגרש, ו/או למסירות המדוייקות של צ'אבי, אלונסו ואינייסטה, אם אין שם איזה מסי (או רונאלדו) שישחיל את הכדור בווירטואוזיות לשער. וזה מה שמחזיר את ה"טיקי-טאקה" למשמעותו המקורית, הלעגנית: מפגן משמים של – סליחה מראש על הצרפתית שלי – אוננות חסרת תכלית.

ואפרופו צרפתית, כמה מילים על נבחרת צרפת: משום מה, נבחרת הטריקולור הרגישה נחותה מול ספרד, והתעסקה בנסיונות לשבש את המשחק שלה – טקטיקה בלתי אפקטיבית מול הסגנון המשובש-ממילא של ספרד. למעשה, המשחק הזה היה בין שני בונקרים – כל אחד בסגנון אחר.
הבעיה העיקרית, לדעתי, של נבחרת צרפת, היא התבססות-יתר על פרנק ריברי, שהנסיונות שלו לעשות סדר במשחק מביאים לתוצאה ההפוכה. ריברי הוא שחקן נפלא, אבל הוא לא המנהיג המתאים (או מנהיג בכלל) לנבחרת צרפת. עדיין לא נמצא האיש שיחזיק את מרכז המגרש הצרפתי, כפי שעשה זאת זינדין זידאן בשעתו.

חצי עולם כבר שר… גרמניה
ומהבונקר החדש של ספרד, לבונקר הישן-נושן נוסח יוון. אם מחפשים את הדוגמה הנגדית לספרד, ובעצם לכל השכנות לחצי הגמר, אפשר למצוא אותה בגרמניה. המשחק השוטף והמהיר של הגרמנים פיצח בקלות את הביצורים היווניים הידועים לשמצה. אל תתרגשו מהשוויון הזמני של סמאראס – הניצחון הגרמני לא היה מוטל בספק בשום שלב של המשחק (יש עדים שאמרתי את זה גם בזמן אמת). הגרמנים החמיצו הרבה במהלך המשחק הזה, והם צריכים לעבוד על הריכוז שלהם ליד השער, אבל ההתקפות הגרמניות היו מהירות, מדוייקות, תכליתיות, ועם המון תנועה באיזור הרחבה. זו ללא ספק הנבחרת הכי מאומנת ומתואמת בטורניר. לצערה, היא פוגשת את איטליה, שתגיע גם במצב רוח טוב, וגם קצת פחות זחוחה ויותר זהירה. נקווה שבגרמניה למדו בינתיים את הלקח מחצי הגמר של גביע העולם 2006.