ארכיון תגיות: נבחרת ישראל

בנימה אופטימית זו

לא צפיתי אמש במשחק של נבחרת ישראל נגד פורטוגל. אם כבר משחק חסר חשיבות, העדפתי את זה של גרמניה נגד אירלנד, וכמובן שהעדפתי לצפות במשחק בטלויזיה בפאב, בחברת אוהדים אמיתיים (ושתויים), מאשר בבית, על מסך מחשב, עם סטרימינג מקרטע בחברת שני חתולים ישנוניים (שאדישותם לעניין הולמת היטב את חשיבותם, או אי-חשיבותם, של המשחקים).

נתחיל מגרמניה.
ובכן, מדובר בנבחרת (גילוי מסעיר בעוד 3… 2… 1…) מאוד מפחידה. גם בהרכב החסר והמוזר שבו עלתה למשחק. גרמניה היתה זקוקה לניצחון כדי להבטיח באופן רשמי וסופי את עלייתה לגביע העולם. והגרמנים, כרגיל, התייחסו ברצינות תהומית לעניין, ופתחו את המשחק בלחץ, השיגו את השער שלהם, ואז המשיכו ללחוץ וללחוץ… ובכן, עד סוף המשחק (נגמר 0:3). עכשיו אפשר להתחיל לברר מחירי כרטיסי טיסה לריו.

מזמן לא ראיתי משחק כה חד-צדדי במוקדמות גביע העולם (כלומר, משחק כה חד-צדדי בין שתי נבחרות אמיתיות – לא איי פארו, ליכטנשטיין, סן מרינו וכיו"ב). אמנם אירלנד של היום הרבה פחות ״טראבל-מייקרית״ משהיתה עד לא מזמן, אבל יש לה מסורת של אחת שעושה צרות לנבחרות הגדולות. אז או שהיא איבדה את זה לחלוטין, או שהמכבש הגרמני ביטל אותה לחלוטין. אני מאמין ששתי התשובות נכונות.

ג'וני לוגן שר את ההמנון האירי

ג'וני לוגן שר את ההמנון . מחריד.

האמת, אולי הם לא הצליחו לצאת מההלם מזה שהגרמנים הטריחו עד לקלן את ג׳וני לוגן, כדי שישיר את ההמנון האירי. כן, זה היה מחריד כמו שזה נשמע.

בסיום המשחק קלטו המצלמות את רובי קין הנסער (שישב על הספסל ולא שותף במשחק) בא בטענות כלשהן ליואכים לב, מאמן גרמניה. האמת, אני לא יודע על מה יצאו העצבים של קין – אף אחד לא גזל מאירלנד שום דבר במשחק הזה. היא פשוט לא הגיעה אליו.  ואולי רובי ידידנו בכלל התעצבן כי לא הצליח לקבל חתימה מג'וני לוגן. כנראה שלעולם לא נדע.

ומהגרמנים, לנבחרת של "הגרמני".
כיוון שאני אדם אופטימי מטבעי, אנסה לסכם בנימה חיובית את הקמפיין של ישראל במוקדמות גביע העולם.
ראשית, ישראל תסיים את הבית במקום השלישי, שזה, אם להיות ריאליים, בדיוק מקומה ביבשת – באמצע, בפער סביר (וכנראה בלתי ניתן לגישור בדור הקרוב) מהדרג הראשון והשני. כלומר, לא התקדמנו אבל גם לא נסוגנו. שמרנו על מקומנו. זה יפה. באמת. בלי ציניות.

אם לשמור על הקו הריאלי, ישראל לא תוכל להעפיל לטורניר גדול כל עוד נבחרות מהקליבר של פורטוגל ורוסיה יוגרלו איתה באותו בית. לקראת הקמפיינים הבאים, נצטרך פשוט לחכות בסבלנות להגרלה קצת יותר סלחנית, נגיד כמו בית ה' המוזר-משהו (שכולל את שוויץ, איסלנד, סלובניה, נורווגיה, אלבניה וקפריסין – אולי הבית הכי שוויוני בטורניר). כמובן שעדיף להשקיע בנוער, בתשתיות, במתקנים וכאלה, אבל כאמור – אני ריאלי, ואני רוצה לראות את ישראל בטורניר גדול עוד בימי חיי. אז אני בונה על הגרלה נוחה וקצת מזל, ולא על כך שהכדורגל הישראל יהפוך בעתיד הנראה לעין למקבילו השוודי, או הדני, או השווייצרי.

לפחות חרטנו עוד הישג "מרשים" על לוח ההישגים המצ'וקמק שלנו – שתי תוצאות תיקו מול פורטוגל! נשמע כאילו נטשתי את הקו הקודם ועברתי לנימה סרקסטית יותר, אז לא ממש – אני באמת חושב שמדובר בהישג יפה ומרשים ומכובד.

אבל האמת היא, כשבוחנים את ההישג הזה מקרוב, הוא לא כל כל מרשים.
התיקו 3:3 ברמת גן? ללא ספק אחד המשחקים הטובים והמרתקים (והמשוגעים) של ישראל אי פעם, אבל להוביל 1:3 בבית ולא לנצח – זו לוזריות לשמה. זו היתה הנקודה הקריטית, שבה יכלה ישראל להתעלות מעל מקומה הטבעי (הנבחרת השלישית בטיבה בבית, כאמור) ולאיים (נניח) על אחד משני המקומות הראשונים. זה לא קרה, ולכן ישראל שומרת על מקומה בדרג השלישי, ואני חוזר למה שאמרתי קודם: ביצרנו וחיזקנו את מקומנו בדרג הזה, ולא התקדמנו מילימטר.

וה-1:1 אמש? לי הוא מזכיר יותר מכל את הניצחון (הסנסציוני?) 1:2 על רוסיה במוקדמות אליפות אירופה 2008. ללא ספק הישג מרשים, אבל בגארבג' טיים. כן, כמו הניצחון המיתולוגי ההוא על צרפת. כאלה אנחנו וכאלה כנראה גם נישאר – אלופי העולם במשחקים חסרי חשיבות.

אבל הבטחתי סיכום חיובי, ולכן אסיים בזה: בכל זאת, לא היינו ניצבים חסרי חשיבות בבית הזה. הנה, דפקנו את פורטוגל. בדיוק כמו את צרפת בשעתה, וכמו את רוסיה בקמפיין מוקדמות יורו 2008. וגם החזרנו את החוב לרוסיה. אותי זה מספק.

אווירת סוף קורס

ההפסד של נבחרת ישראל אמש בקרואטיה (3:1) הזכיר לי את גירסת שנות ה-90 של הנבחרת, כשרק התקבלה לאופ"א: עומדת בסדר מחצית אחת, ומתפרקת תוך דקות במחצית השניה. אבל יש לדעתי הבדל מהותי אחד: בשנות ה-90 היינו נאיביים, חסרי ניסיון ברמות האלה, לוקים בפיזיות ובכושר המשחק וכל אלה. אמש זה נראה היה כמו פריקת עול של השחקנים. לא ממש סבוטאז', אלא יותר אווירת סוף קורס. עם שוער צעיר וחסר נסיון, ואחרי הגול המהיר (והנפלא) של לוקה מודריץ' בדקה ה-47, כנראה שהלך הרוח של השחקנים היה לגמור את זה מהר, להיפטר מהצרפתי המעצבן הזה, ולהתחיל להתכונן לקמפיין הבא עם מאמן חדש. הראשון לפרוש היה טל בן חיים, עם עבירה מכוערת וכרטיס אדום מוצדק. טוב, תמיד אמרו שהוא שחקן אינטליגנטי, שמבין את המציאות של המשחק טוב יותר מהאחרים.

המעמד הבינוני

בואו ננסה להיות חיוביים: נבחרת ישראל לא נכשלה בקמפיין הזה. היא אמנם לא תהיה ביורו 2012 ואפילו לא בפלייאוף, אבל היא תסיים את הבית בדיוק במקום בו סביר היה שתסיים אותו – במקום השלישי. זה מקומה הטבעי, זה היה הדרג שלה ערב המוקדמות, ויהיה כזה גם במוקדמות יורו 2016. סדרי העולם לא השתנו גם בקמפיין הזה. ואם להיות כנים עם עצמנו, הדרג השלישי באירופה הוא מקומה הריאלי של הנבחרת שלנו – בדיוק באמצע הדרך בין החזקות לנמושות. המעמד הבינוני של אירופה. ובהתחשב בעובדה שלפעמים נדמה כי מגיע לנו להיות אפילו נמוך יותר, אז אין סיבה להתלונן.

נכון שההגרלה היתה מבטיחה, ונכון שזו היתה הזדמנות טובה להתעלות מעל הדרג שלנו, אבל בשורה התחתונה, לואיס פרננדז והנבחרת שלו לא נכשלו. הם רק לא הצליחו להתעלות. וזה בסדר גמור.

החטא של לואיס

אבל לא חשבתם שפרננדז ייצא פטור בלא כלום, נכון? גם אם בשורה התחתונה, במבחן התוצאה, הוא לא נכשל, אי אפשר שלא לבוא בטענות:

  • חטא היוהרה (1). לואיס פרננדז הגיע לישראל כמי שבא ללמד את הילידים כדורגל. וגם אם יש לנו עדיין הרבה מה ללמוד, כל ההתנהלות שלו שידרה יהירות, התנשאות, שחצנות וזלזול. אם זה היה משיג את המטרה, מילא. אבל זה לא. זוכרים את ריצ'רד נילסן? האיש העתיק את חייו לישראל, ניסה ללמוד את השפה, ואפילו התאמץ לשיר את ההמנון במשחקים. הוא גם הוציא מהנבחרת טיפה יותר ממה שהוציא ממנה פרננדז. איפה הוא ואיפה לואיס, שחייו התנהלו על קו ת"א-פריז, שלא טרח כלל לנסות ללמוד את השפה, וכמובן, הזימונים המרובים והתמוהים והניסויים הבלתי נגמרים בהרכב (שנמשכו גם אמש).
  • חטא היוהרה (2). המשפט האחרון של הסעיף הקודם דורש התייחסות נפרדת: הביטוי המובהק ביותר ליהירות של פרננדז הוא בהתנהלות המקצועית שלו. שלמה שרף, הפרשן במשחק אמש, טען כנגדו ש"אין שיטה" ו"אין שלד קבוע". זה לא לא-נכון, אבל לדעתי מייחסים חשיבות גדולה מדי ל"הקניית שיטה" ול"בניית הרכב". בקבוצה שמתאמנת ביחד פעם בחודש, קשה לבנות משהו. הדבר הנכון לעשות הוא להעתיק מודלים קיימים שעובדים, כמו בנבחרת ספרד, שמבוססת על המערך של ברצלונה.
    גם בישראל יש קבוצות שרצות נהדר ביחד (הפועל ת"א של גוטמן), וכל מה שהוא היה צריך לעשות זה להתבסס על ההרכב והשיטה שלהן, בתוספת חיזוק מתבקש של הלגיונרים הבכירים (בניון, אוואט). הכלל הוא לא להמציא שום דבר: לזמן את השחקנים שנמצאים בכושר הטוב ביותר, להכניס אותם לתוך תבניות מוכרות ולא לנסות ללמד אותם דברים חדשים. אבל לא. פרננדז החליט להתחיל מאפס, לזמן המון שחקנים, שעל חלקם אף אחד לא שמע לפני כן, ולהציב שחקנים בעמדות שמעולם לא שיחקו בהן. לא ברור אם זו גאווה, יהירות או סתם טפשות, אבל דבר אחד בטוח: זה לא עבד.
  • בית זה… בלגיה. העובדה שישראל הפכה ליצואנית מצטיינת של שחקנים, לא מעידה בהכרח על טיב הסחורה. היא מעידה בעיקר על עבודה טובה של הסוכנים שלהם. כשעוברים על רשימת הלגיונרים הארוכה, מגלים שהבכירים שבהם היו שחקנים טובים בליגה הישראלית. לא הרבה יותר מזה. כמה חודשים בבלגיה או בתחתית הבונדסליגה, לא שדרגו אותם משמעותית. בסיכומו של דבר, הלגיונרים היחידים שמביאים ערך מוסף לבנחרת, הם שני הוותיקים: דודו אוואט ויוסי בניון.
  • בית זה… בלומפילד? ברוח המחאה החברתית, אפשר לומר שנבחרת ישראל (המעמד הבינוני של אירופה, כן?) איבדה את הבית שלה. המעבר לבלומפילד היה מתבקש וחבל שנעשה רק באמצע הקמפיין הנוכחי ולא באמצע שנות ה-90, אבל הוא רק מדגיש את הבעיה העיקרית של ישראל בקמפיינים האחרונים: אין לה בית. ואני לא מתכוון להעדרו של איצטדיון ראוי (את זה אנחנו יודעים מזמן), אלא לכך שפעם המגרש הביתי היה סוג של מבצר: נבחרות גדולות וחזקות מקרואטיה ויוון התקשו לקחת נקודות בישראל. ספרד, צרפת, אנגליה, אירלנד, רוסיה, בולגריה, רומניה – כולן השאירו נקודות ברמת גן. אז נכון שתוצאות תיקו ביתיות מול קרואטיה ויוון היו משאירות אותנו בדיוק באותו מקום, אבל לפחות היו שולחות את האוהדים הביתה עם טעם טוב יותר ותחושה שלפחות בבית אפשר לסמוך על הנבחרת.

ביקור הגברת השמנה

בלומפילד, לפני המשחקיש לי חלום: שפעם אחת תעלה נבחרת ישראלית למשחק קובע ותתן את הנשמה. אבל ממש. שנרגיש שהם השאירו הכול על הדשא, וגם אם יפסידו, כפי שקורה ברוב המקרים, נצא מהאיצטדיון עם גאווה קטנה בלב, לצד האכזבה הבלתי נמנעת. זו לא התחושה עמה יצאתי אתמול מבלומפילד, אחרי ההפסד המאכזב ליוון. אולי החום הכבד השפיע, אבל אולי גם הגיע הזמן להפסיק להשתמש בזה כתירוץ.

אחרי המשחק תפס אותי כתב של הטלויזיה הצרפתית ושאל אם אני מסכים להתראיין בתור אוהד מאוכזב. נו, שאני אחמיץ הזדמנות להגיד לאומה הצרפתית מה אני חושב על המאמן שהגיע משם? אז אתמול עוד הייתי קצת מנומס ובעיקר עדיין אכול אכזבה בשביל להגיד כל מה שאני חושב. היום הדברים כבר יותר מגובשים. ובכן, יש הרבה ביקורת על המאמן הלאומי. חלק ניכר ממנה, קצת מפתיע, היא ביקורת מקצועית טהורה, והיא נכונה ומוצדקת. אבל בכל הדיון המתמשך סביב הזימונים השנויים במחלוקת, השיבוצים התמוהים, ההרכבים המשונים וההתנהלות הכללית השחצנית, שכחנו משהו לגבי פרננדז: הוא איש מלא תשוקה לכדורגל, אופי חם וטמפרמנט ים תיכוני. זו הרי הסיבה שבגללה אוהדי בית״ר ירושלים התאהבו בו בזמנו. וגם אם קשה לאבחן את הכישורים המקצועיים שלו, אין ויכוח לגבי הלהט שלו, וזה מה שאני לפחות ציפיתי שהוא יביא לנבחרת הצנועה שלנו: התלהבות, נחישות ותשוקה. לא ברור מה הוא אמר לשחקנים בחדר ההלבשה רגע לפני שהם עלו לדשא, אבל זה לא עבד. הנבחרת נראתה כבדה, איטית, חסרת מעוף וזהירה. זהירה מדי.

העוקץ היווני
אבל הכישלון של פרננדז והנבחרת מול יוון אינו רק באגף המוטיבציה. זה היה גם כישלון מקצועי מהדהד. אמנם ההרכב הפעם נראה שפוי ומאוזן יחסית, חוץ אולי מההעדפה של אלמוג כהן על פני ביברס נאתכו בקישור האחורי, השיבוץ של יוסי בניון באגף (הפעמיים היחידות שבהן נבחרת ישראל עשתה משהו מעניין בהתקפה, התחילו בתנועה של בניון למרכז) וההחלטה לשחק עם חלוץ אחד (שעדיין לא הבין את חוק הנבדל) מול ההגנה המאסיבית של יוון.

הכשל אתמול הוא במישור הקונספטואלי (כן, שוב הקונספציה הזאת): הרי גם מי שהיה בתרדמת בעשור האחרון ידע שכך תשחק נבחרת יוון. יש מעט מאוד אנשים שאינם יוונים או אבי רצון, שיתנדבו להגיד מילים טובות על הסגנון הזה, אבל הוא יעיל ותכליתי והוא בדיוק הסגנון שהביא ליוונים תהילת עולם ב-2004, כשזכו באליפות אירופה: הגנה אימתנית והמון 0:1ים קטנים. אה, וקרגוניס הבלתי נגמר. תופעה. חבורה של סוסים לא הכי אינטליגנטיים (הנציג הבולט באגף הזה: סמאראס), אבל מה, עושים את העבודה ובינתיים מוליכים את הבית, חרף ההספדים של העיתונות הישראלית (וגם שלי. מודה). תנו לי קרגוניס אחד במקום כל הדריבלים של ליאור רפאלוב והאינטליגנציה (כך אומרים) של בירם כיאל וערן זהבי.

המשחק התפתח (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בדיוק על פי המודל היווני הקלאסי: חונקים בהגנה, מתישים את היריבה, עוקצים בהתקפה מקרית בסביבות הדקה ה-60 (טעות קשה וחוסר אחריות משווע של בירם כיאל), ואז מפשילים שרוולים, עורמים שקי חול, מתבצרים עם עשרה שחקנים בהגנה, ומוציאים את היריבה ואת הקהל המקומי משיווי משקל עם התגלגלויות על הדשא, בזבוזי זמן וכל מיני טריקים ושטיקים שנורא מעצבנים כשזו לא הקבוצה שלך שעושה אותם (ומילה רעה גם על השיפוט הלא-אינטלגנטי של השופט הסקוטי, שתקע עוד יותר את המשחק התקוע-ממילא).

ולמרות שהכל ברור וידוע ומוכר, עדיין הצליחה נבחרת ישראל ליפול בפח הזה ונגררה לסגנון המשחק של קרגוניס ושות'. לכן הכישלון שלה אתמול כה מרגיז. נכון שרבים וטובים מפרננדז ושחקניו לא מצאו פתרון לבונקר היווני, אבל בחייאת: בעיטה ראשונה למסגרת בדקה ה-70 ומשהו, ועוד אחרי שיוון כבר עשתה את ה-0:1 שלה? איך תבקיעו אם לא תבעטו?

הסיכוי המתמטי להעפיל ליורו עדיין קיים, אבל אנחנו כבר לא תלויים בעצמנו, אלא בחסדי הגויים. אומרים שזה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה, אבל למרבה הצער, הגברת השמנה לובשת כחול לבן ועונה לשם נבחרת ישראל. והיא מזייפת.