ארכיון תגיות: נבחרת יוון

המבאסות הרשמיות של הקיץ

במובנים מסויימים, יורו 2012 מזכיר לי את גביע העולם 2010. כמו בדרום אפריקה, גם כאן מגיעות לשלבים האחרונים של הטורניר הנבחרות הטובות והראויות ביותר. אין הפתעות מיוחדות, אף אחת, אפילו לא אנגליה, לא גנבה את מקומה בשלבים המתקדמים של האליפות. כמו בגביע העולם, גם כאן חצי הגמר מורכב מ"אירופה הקלאסית" (בדרא"פ השתחלה לשם גם אורוגוואי, אבל הגמר כבר היה אירופאי למהדרין) – אף יוון לא מקלקלת את החגיגה של הכדורגל החיובי והמהנה שיש ביורו הזה. אפילו אנגליה, שניסתה לעשות את זה וכמעט הצליחה, באה על עונשה הצודק.

ואחרי הפתיח החיובי הזה, בואו נראה מה היה לנו ברבע הגמר.

משחק סכום אפס
כצפוי, אפשר היה לסמוך על אנגליה ואיטליה שיספקו לנו את ה-0:0 הראשון בטורניר. לא בדקתי, אבל אני די בטוח שלפני המשחק, תיקו מאופס היתה התוצאה הכי פופולרית בקרב הלקוחות של סוכנויות ההימורים בעולם. כולם ידעו שזה מה שיהיה – אז מדוע המאמנים והקבוצות לא הצליחו להפתיע אותנו? כנראה שהם לא ממש ניסו, והעדיפו לשחק את התפקידים שלהם במחזה שנכתב עוד לפני המשחק. כמו באיזו דילמת אסיר שתוצאותיה ידועות מראש, הם נפלו לתוך המשבצת של זה שמעדיף לא לקחת סיכון מיותר. ברור, כשאתה מפסיד בפנדלים, אפילו אם שיחקת מחורבן, אתה תמיד יכול להאשים את מזלך הרע או איזה גבעול בדשא שהסיט את הבעיטה למשקוף.

בכלל, נראה כי בעוד הכדורגל העולמי משתנה ומתעדכן, אצל נבחרות אנגליה ואיטליה הזמן כאילו עמד מלכת. ואני לא מדבר רק על שעון המשחק אמש: השתיים ממשיכות כתמיד לשמור על מעמדן כמבאסות הרשמיות של הקיץ. גרמניה הפכה לנבחרת מלהיבה, ספרד ופורטוגל כבר לא לוזריות, נבחרות מזרח אירופה והבלקן בנסיגה – רק אנגליה ואיטליה נצמדות לאותה שבלונה משעממת וידועה מראש. עד מתי.

ובכל זאת, מילה אחת טובה. בעצם שתיים: אנדראה פירלו. בעיטות הכרעה הן, כידוע, יותר קרב של עצבים ממאבק ספורטיבי. אבל גם קרב עצבים צריך לדעת לנהל. אחרי שמונטליבו החטיא וכמעט העיף את איטליה מהטורניר, עלה פירלו, איש עם חנקן נוזלי בעורקים, והקפיץ כמעט באדישות למרכז השער ופנימה. זה לא מקרה שפירלו בחר לבעוט כפי שבעט – הפנדל שלו לא הפך את התוצאה, עדיין לא, אבל שינה את המומנטום של בעיטות ההכרעה. עובדה שהבועטים האנגלים שעלו אחריו, פשוט איבדו את הראש, והאיטלקים עלו רגועים יותר. יש מעט מאוד ספורטאים כאלה, שגם ברגעים הכי לחוצים ומותחים, מבינים היטב את תפקידם ומבצעים אותו בשלמות. בראבו.

כשלון הקונספציה
כתבתי פה בעבר בהקשרים שונים, שבספורט לא צריך להיות הכי טוב כל הזמן. מספיק להביא את היכולת לשיא ברגעים החשובים והמכריעים. נראה לי שזה מה שעובר, בינתיים, על נבחרת פורטוגל. היא התחילה בתור פייבוריטית לזכייה בטורניר, אבל פתחה בהפסד 0:1 לפייבוריטית אחרת – גרמניה. מאז היא נמצאת במגמת עלייה והשתפרות – לא כל כך ביכולת, אלא יותר באופי, בביטחון, בנחישות ובווינריות. נכון לעכשיו, אפילו לפני המשחק מול ספרד בחצי הגמר, אני נאלץ להודות בכישלון הקונספציה שלי (היתה לי תחושה עמומה שפורטוגל לא תעבור את שלב הבתים…) ולומר, לא בלי קושי, שהנבחרת של כריסטיאנו רונאלדו היא מועמדת ראויה לתואר.

יחד עם זאת, צריך לזכור שעד כה היא לא התמודדה מול פייבוריטית אמיתית בקרב קובע (המשחק נגד גרמניה לא היה קובע). צ'כיה בוודאי לא מהווה אינדיקציה לכלום. גם לא הולנד המרוסקת, שעלתה למשחק האחרון בשלב הבתים עם אמונה אפסית ביכולתה לעשות משהו. דנמרק נהדרת, והניצחון עליה נבנה מאופי ומנחישות, אבל גם היא לא שייכת למועדון של הבכירות-באמת. ספרד – זה המבחן האמיתי של פורטוגל.

הבונקר החדש
מסתובבת לאחרונה איזו טענה, לפיה הטיקי-טאקה המפורסם הוא בעצם בונקר במסווה של כדורגל אטרקטיבי. כשצופים במשחקים של נבחרת ספרד, נראה שיש בזה משהו. במהלך המשחק הנורא של ספרד נגד צרפת (0:2), אמרתי לשותפיי לצפייה כי "ספרד משחקת בסגנון של ברצלונה, רק בלי הגולים". אחד מהם הגיב ואמר ש"ברור, לנבחרת ספרד אין את מסי". זה העלה בדעתי את התובנה שספרד דומה קצת לאנגליה: כמו בפרמיירליג, מי שמביא את הברק (ואת הגולים) לליגה הספרדית, הם הזרים – בעיקר הדרום-אמריקאים – בעוד הספרדים הם "רק" חוטבי העצים ושואבי המים שלהם – אלה שמחלצים כדורים ובונים את ההתקפות, אבל לא יודעים לגמור אותן.

קחו את כל הספרדים (המצוינים) האלה ושימו אותם בקבוצה אחת, וקיבלתם נבחרת שיודעת להחזיק בכדור, להעיק על היריבה ולהתיש אותה, אבל לא ממש מעניינת או מלהיבה. כן, כמו אנגליה (מינוס השחקנים המצוינים). הרי אין שום ערך לחילוצי כדור והחזקתו במרכז המגרש, ו/או למסירות המדוייקות של צ'אבי, אלונסו ואינייסטה, אם אין שם איזה מסי (או רונאלדו) שישחיל את הכדור בווירטואוזיות לשער. וזה מה שמחזיר את ה"טיקי-טאקה" למשמעותו המקורית, הלעגנית: מפגן משמים של – סליחה מראש על הצרפתית שלי – אוננות חסרת תכלית.

ואפרופו צרפתית, כמה מילים על נבחרת צרפת: משום מה, נבחרת הטריקולור הרגישה נחותה מול ספרד, והתעסקה בנסיונות לשבש את המשחק שלה – טקטיקה בלתי אפקטיבית מול הסגנון המשובש-ממילא של ספרד. למעשה, המשחק הזה היה בין שני בונקרים – כל אחד בסגנון אחר.
הבעיה העיקרית, לדעתי, של נבחרת צרפת, היא התבססות-יתר על פרנק ריברי, שהנסיונות שלו לעשות סדר במשחק מביאים לתוצאה ההפוכה. ריברי הוא שחקן נפלא, אבל הוא לא המנהיג המתאים (או מנהיג בכלל) לנבחרת צרפת. עדיין לא נמצא האיש שיחזיק את מרכז המגרש הצרפתי, כפי שעשה זאת זינדין זידאן בשעתו.

חצי עולם כבר שר… גרמניה
ומהבונקר החדש של ספרד, לבונקר הישן-נושן נוסח יוון. אם מחפשים את הדוגמה הנגדית לספרד, ובעצם לכל השכנות לחצי הגמר, אפשר למצוא אותה בגרמניה. המשחק השוטף והמהיר של הגרמנים פיצח בקלות את הביצורים היווניים הידועים לשמצה. אל תתרגשו מהשוויון הזמני של סמאראס – הניצחון הגרמני לא היה מוטל בספק בשום שלב של המשחק (יש עדים שאמרתי את זה גם בזמן אמת). הגרמנים החמיצו הרבה במהלך המשחק הזה, והם צריכים לעבוד על הריכוז שלהם ליד השער, אבל ההתקפות הגרמניות היו מהירות, מדוייקות, תכליתיות, ועם המון תנועה באיזור הרחבה. זו ללא ספק הנבחרת הכי מאומנת ומתואמת בטורניר. לצערה, היא פוגשת את איטליה, שתגיע גם במצב רוח טוב, וגם קצת פחות זחוחה ויותר זהירה. נקווה שבגרמניה למדו בינתיים את הלקח מחצי הגמר של גביע העולם 2006.

פלאשבק

בסקירה המוקדמת שלי על בית א' של יורו 2012, כתבתי שאם יוון תזכה ביורו הזה, אני ארוץ עירום ברחובות אתונה, עם התפשרות על רחובות תל אביב. מה אני אגיד לכם: אחרי אירועי הלילה הזה וההעפלה המדהימה של היוונים לרבע הגמר, כדאי שאלך לים לעבוד על השיזוף שלי. אם עלי לרוץ עירום ברחובות, לפחות שאיראה במיטבי.

לא צפיתי במשחק של רוסיה ויוון. פולין-צ'כיה נראה מבטיח יותר, מה גם שזו היתה התמודדות ישירה על מקום בשלב הבא. אני כנראה לא לומד את הלקח שלי-עצמי: לא מהמרים אף פעם נגד היוונים ולא מניחים מראש שהסיפור גמור עבורם. עכשיו אני בוחן את תמונת השלב הבא, ומוטרד מכך שגרמניה עשויה להיות היריבה של יוון ברבע הגמר. משחק מאוד פיקנטי בהתחשב ביחסים הפוליטיים בין המדינות, אבל כאב ראש גדול למאמן גרמניה.

אבל נעזוב בינתיים את גרמניה, שיש לה כרגע כאבי ראש רק מלחשב את כל התסריטים של בית ב', שלא לדבר על המשחק הקשה מול דנמרק.
נישאר בינתיים בבית א'.

אני לא מבין מה הסיפור של נבחרת רוסיה. ביקום נורמלי, הנבחרת שמייצגת את המדינה הגדולה ביותר ביורו, היתה מועמדת טבעית לזכייה. מסורת ספורטיבית – יש. ידע מקצועי – יש. כסף – גם יש (הוא אולי לא מפוזר כמו שצריך, אבל לא חסר כסף בפדרציה הרוסית). מה, מתוך 140 מיליון תושבים, אי אפשר למצוא 11 שיודעים לשחק כדורגל כמו שצריך? תתכונן, אלי גוטמן – ב-11 לספטמבר הרוסים מגיעים לאיצטדיון רמת גן, והם יהיו עצבניים ורעבים.

צפיתי במשחק של פולין וצ'כיה, ואם לא הייתי יודע שהמפסידה הולכת הביתה, הייתי חושב שתיקו מספיק לשתיהן כדי לעלות לשלב הבא. המשחק נראה כאילו מישהו שם סיכם בין הצדדים על תוצאת תיקו, שבדיעבד היתה מעיפה את שתי הנבחרות הביתה. אפשר היה לצפות לקצת יותר מוטיבציה מצד הפולנים, אבל אפשר גם להבין אותם: הנבחרת הכי צעירה בטורניר, פשוט לא עמדה בלחץ של הקהל הביתי. לא נורא. כישרון יש שם. מתישהו גם תגענה התוצאות.

בחזרה ליוון. מה עושים איתם? אתה רוצה להגיד לעצמך שזה עניין של מזל ומקריות. הרי תוצאת 0:1, החביבה עליהם, היא תוצאה שברירית, מינימלית. כל גול יכול לשנות את התמונה. ובכל זאת, 0:1 יווני זה כמו 0:3 במקומות נורמליים – מחסום כמעט בלתי עביר. כאמור, לא ראיתי את המשחק, אבל התוצאה הזאת, וחוסר היכולת של הרוסים לחזור ממנה (אותם רוסים שמחצו 1:4 את צ'כיה בערב הפתיחה של היורו), מעוררת זכרונות מ-2004. שאלוהים ישמור.

הגוש המזרחי

כן, אני יודע שבין סיום עונת הכדורגל לתחילת יורו 2012 התרחשו ומתרחשים כמה אירועים דרמטיים וחשובים בספורט. לא רק בוריס גלפנד, סגן אלוף העולם בשחמט, אלא גם חגיגת המדליות המשוגעת של טומרקין ונבחרת ישראל באליפות אירופה בשחייה והזכייה באליפות העולם של נבחרת טניס הנכים של ישראל. ויש גם גמר מטורף בכדוריד ומכבי ת"א גרפה את האליפות ה-50 שלה (מרגיש כמו 500). ומהצד המגעיל: נבחרת הנוער בכדורגל הושפלה על ידי פורטוגל (7:1) ובית הדין של ההתאחדות לכדורגל ממשיך להתבזות. כיף.

אבל עוד שבוע וחצי תתחיל אליפות אירופה בכדורגל, ואני אפסיק לחפור במעמקי אתרי הספורט כדי לחפש ידיעות מעניינות. אז למה להשלות אתכם שאני באמת עוקב באדיקות אחר גמר הכדוריד, או שהאליפות של מכבי ת"א הוציאה ממני יותר מפיהוק?

אז בלי הקדמות נוספות – קבלו את סקירת הבתים האישית שלי לקראת יורו 2012.

בית א': פולין, יוון, רוסיה, צ'כיה

גם אם הצ'כים יימחו ("אנחנו נמצאים מערבית לאוסטריה!") מדובר בבית הכי מזרח-אירופי בטורניר. בדרך כלל זה אומר כדורגל מסריח ומשעמם, אבל בגזרה הזאת ממילא אין לי ציפיות מיוחדות – לא רק מהבית הזה, אלא מהטורניר בכלל. לכן, אני חושב שמדובר בבית מעניין במיוחד וקשה מאוד לחיזוי. אין פה פייבוריטית ברורה, וכל אחת יכולה להעפיל ממנו לשלב הבא.

פולין

מפי הסוס: כבדרך כלל בטורנירים האלה, המארחת היא סוג של תעלומה. כבר כמה שנים מספרים לנו שלפולין יש נבחרת מצויינת ושאפתנית ומשתפרת, אבל לכו תדעו: משחקה הרשמי האחרון היה באוקטובר 2009 במוקדמות גביע העולם (הפסידה 1:0 לסלובקיה). את הקמפיין ההוא, יש לציין, סיימה פולין במקום החמישי בבית, כשמאחוריה רק האימפריה של סן מרינו. אז מי יודע מה בישלו לנו הפולנים בשנתיים וחצי האלה. נאמר זאת כך: מהיכרותי עם המטבח הפולני, אני מקווה בשבילם שהם חזקים יותר בכדורגל.

למה אני בעדם: כי אם אני חייב לבחור פייבוריטיות בבית המשעמם הזה, אז אלה פולין וצ'כיה. ובמילים אחרות: רק לא יוון.
למה אני נגדם: כי זה קצת מבאס שהמארחת עפה בסיבוב הראשון.

פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: נבחרת ישראל נגד פולין במוקדמות יורו 96'. ישראל מגיעה עם רוח גבית אחרי הניצחון ההיסטורי על צרפת (2:3) ונותנת לפולנים בראש 1:2. בגומלין זה הסתיים ב-3:4 דרמטי לפולנים (במחצית: 1:2 לישראל אחרי פיגור 1:0).

יוון

מפי הסוס: שני מוטיבים מרכזיים מלווים את הסקירות אודות נבחרת יוון בשנים האחרונות: המשבר הכלכלי במדינה, והמסע המופלא של הנבחרת לזכייה ביורו 2004. כנראה שאי אפשר לכתוב על יוון בלי להיזכר ולהזכיר את האליפות המופלאה ההיא. מה הקשר בין זה לבין האליפות הממשמשת? כלום ושום דבר. חוץ מהעובדה שיוון תמשיך להעיק ולשעמם, לחנוק את יריבותיה בהגנה, להעיף כדורים לסמאראס באגף ולבנות על שער יחיד של קראגוניס (115 הופעות בנבחרת לתופעה הזאת) בנגיחה לאחר הגבהת קרן. מה חדש.
שחזור של 2004? תרשמו: אם יוון זוכה ביורו 2012 אני רץ עירום ברחובות אתונה. טוב, ברחובות תל אביב. טוב, ברחוב שלי. טוב, אצלי בבית מחדר השינה למרפסת. טוב, לסלון. לא מהמר על נבחרת יוון.

אה, ומה באשר למשבר הכלכלי? הקלישאות הרגילות: הנה עוד הזדמנות לשמח את העם מצד אחד, ולהציק לדודים העשירים מגרמניה, צרפת ואנגליה (שכרגע מחזיקים את הכלכלה היוונית בחיים) מצד שני.

למה אני בעדםעם כל הסלידה האישית שלי נבחרת יוון, הזכייה שלה ביורו 2004 היתה אחד הסיפורים הספורטיביים העצומים של המאה. אתה לא באמת חובב כדורגל אם אתה לא מתרגש מזה.
למה אני נגדם: כי המשחקים שלה קשים מאוד לצפייה, גם אם הציפיות שלך מרמת הכדורגל בטורניר נמוכות. כמה שפחות יוון, יותר טוב לכולנו.

פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: המשחקים הראשונים בין נבחרת יוון לנבחרת ישראל (ליתר דיוק: פלשתינה-א"י) התקיימו ב-1938 במוקדמות גביע העולם – "הפסדנו" 3:1 בתל אביב ו-1:0 באתונה.
הניצחון האחרון של ישראל על יוון היה ב-1979 במשחק ידידות (1:4), והניצחון האחרון במשחק רשמי היה ב-1960 (מוקדמות האולימפיאדה, 1:2). בארבעת המשחקים הרשמיים האחרונים המאזן הוא שלושה נצחונות ליוון ותיקו מעפן אחד. זה למה הם ביורו ואנחנו בחוף הים.

רוסיה

מפי הסוסמתיחות רבה מלווה את הנחיתה של נבחרת רוסיה בוורשה. רוסים אף פעם אינם אורחים רצויים בפולין, ולנבחרת המארחת תהיה מוטיבציה מיוחדת נגדם (אני מהמר על לפחות שני כרטיסים אדומים במשחק הזה, אחרת אתאכזב מאוד). גם הצ'כים והיוונים יעשו להם בעיות.

אין לדעת איזו רוסיה תגיע לפולין/אוקראינה. לגביעי העולם של 2006 ו-2010 היא בכלל לא העפילה, אבל ביורו 2008 היא הגיעה עד חצי הגמר (תחת הדרכתו של קבלן ההישגים חוס הידינק). מוקדמות יורו 2012 לא מהוות אינדיקציה לכלום – להגיד שהבית של רוסיה היה "בית קל" יהיה אנדרסטייטמנט. זה היה טיול בפארק. להערכתי היא לא תרחיק מעבר לרבע הגמר, ואני גם מפקפק ביכולתה לעבור את שלב הבתים. אם פולין תנצל היטב את הביתיות, יוון תחנוק בהגנה וצ'כיה תתעלה, הרוסים יסעו הביתה מוקדם.

למה אני בעדם: כי לפעמים, כטוב לבי בוודקה, אני קצת מרחם עליהם. אימפריה לשעבר עם מסורת ספורטיבית מפוארת, אך מאז הגמר של יורו 88' (כנבחרת ברה"מ) – הישגים דלים עד לא-קיימים. התפרקות ברה"מ חשפה עובדה מעניינת: חלק ניכר מעוצמתה הספורטיבית של ברה"מ מקורו במדינות החסות, ונפילת הגוש הקומוניסטי הפכה את רוסיה, עד כמה שזה לא נתפס, לסוג של אנדרדוג (ספורטיבי, כן?). ואני אוהב אנדרדוגים. אה, ורוסיות, גם.
למה אני נגדם: נו, כי למרות מה שכתבתי למעלה, זו עדיין מדינת ענק וסוג של אימפריה. אנדרדוג? פחח.

פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: רוסיה הוגרלה לבית אחד עם ישראל במוקדמות גביע העולם 2014, שיתחילו בספטמבר. בניגוד לרקורד שלנו מול יוון, נגד רוסיה יש לנו מאזן סביר, כולל ניצחון 1:2 מרשים (אם כי חסר חשיבות) במוקדמות יורו 2008. אני דווקא נזכרתי בניצחון המוזר (2:3) על נבחרת ברה"מ במאי 1990 ושערוריית הביטוח ההיא. נו, תכנסו ללינק הזה ותקראו.

צ'כיה

מפי הסוס: צ'כיה (ליתר דיוק: צ'כוסלובקיה) היא אחת החברות במועדון האקסקלוסיבי של פיינאליסטיות הגביע העולמי, ויש לה גם אליפות אירופה אחת באמתחתה (1976). אימפריה.
בסקירות אודותיה בעשור האחרון היא מתוארת בדרך כלל כ"מעבר לשיאה". ואכן, תור הזהב של הצ'כים בעידן הפוסט-צ'כוסלובקי היה בין יורו 96' (גמר) ליורו 2004 (חצי גמר). מאז – כלום.

כמו רוסיה, גם במקרה של צ'כיה לא ברור מה נראה ביורו הזה. גם היא נהנתה מבית סביר בטורניר המוקדמות (אם חושבים על זה, אף נבחרת בבית א' לא עבדה קשה מדי בשביל להעפיל לטורניר…) ומהגרלה נוחה בפלייאוף (מונטנגרו). הצצתי בסגל שלה ליורו וזיהיתי שניים וחצי שמות בערך (פטר צ'ך, תומאש רוסיצקי וירוסלב פלאשיל). מה שעולה מעיון שטחי בסגל זה בעיקר חוסר נסיון בינלאומי (להוציא אלה שהוזכרו בסוגריים) ונציגות מזערית למועדונים הגדולים ביבשת (להוציא כאמור). אני חושב שאלה בדיוק החומרים להצלחה בטורניר הזה: השחקנים רעבים וצמאים להכרה, ורעננים יחסית. את הכישרון הגולמי ואת המורשת הספורטיבית הצ'כית אין צורך להזכיר.

למה אני בעדם: צ'כיה היא כנראה הקורבן הכי גדול של חוק "שער הזהב" השערורייתי, שגזל ממנה תואר מוצדק בגמר של יורו 96' (שאותו ניצחה גרמניה עם אחת הנבחרות הגרועות בתולדותיה). מאז אני תמיד מרגיש שמגיע לה איזה פיצוי.
למה אני נגדם: כי כמה עוד אפשר להתבכיין על שער הזהב ההוא.

פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: מאז פירוק צ'כוסלובקיה, קיימה נבחרת צ'כיה שני משחקי ידידות נגד נבחרת ישראל. אחד מהם היה השבוע (1:2 לצ'כיה), אז טרם הגיע הזמן להיזכר בו בנוסטלגיה. הקודם היה בשנת 2000, בלבו של "תור הזהב" הצ'כי, וחטפנו רביעייה (1:4). כבשו לצ'כים: פאבל נדבד (צמד), יאן קולר ורנה וגנר. אחחח, היו ימים. ושמות.

הימורים פה

קשה. בזהירות רבה אני הולך על המארחת הפולנית ועל האניגמה הצ'כית, כמי שיעפילו מהבית הזה לרבע הגמר.