ארכיון תגיות: נבחרת הולנד

הכיבוש ההולנדי

מעוז כתום בברלין

מעוז כתום בלב ברלין

עוד משלב הבתים של הגביע העולמי תהיתי איפה אפשר לצפות כאן במשחקים של נבחרת הולנד בחברתם של אוהדים הולנדים. הדעת אומרת שיש כנראה לא-מעט הולנדים בברלין (מסתבר כי באופן כללי יש הרבה הולנדים בהרבה מקומות. כנראה שנהיה להם צפוף בבית), אבל איפה הם מתכנסים?

אמש, בעזרתו של חבר, אותר מעוז כתום בלב ברלין, לא רחוק מתחנת אוסטבאנהוף. מתחם של צפייה ציבורית נכבש על ידי צבא של לובשי-כתום שמחים-כתמיד, שבאו לראות את הולנד עולה לחצי הגמר על חשבונה של קוסטה-ריקה הסימפטית. לבשתי את חולצתי הכתומה הטובה ביותר (והיחידה), ששנים של כביסות כבר הפכו אותה לכמעט צהובה אבל למי אכפת, והפלגתי לעבר אוסטבאנהוף. מרוב התרגשות ירדתי בתחנה הלא-נכונה, אבל מיד תוקנה התקלה והגעתי בשלום ליעדי. מזל רק שהחבר חיכה בתחנה, אחרת ספק אם הייתי מאתר את המתחם שבו התכנסו להם ההולנדים וגם כמה קוסטה-ריקנים (או גרמנים עם משיכה מוזרה לעמי מרכז ודרום אמריקה. יש פה הרבה כאלה, מסתבר).  חבל רק שהעליבו אותם ואותנו עם קרלסברג דוחה ב-3 יורו לכוס של 400 מ"ל, כי אז אולי היה טיפה יותר שמח.

כתוםרגע לפני המשחק, ההמנונים. החברים ביציע נעמדים ושרים ברגש על כך שהם מדם גרמני ותמיד כיבדו את מלך ספרד (בחיי, תבדקו את המילים). יאללה, שיתחיל כבר.

ואז זה התחיל. או חשבתי שזה התחיל, כי השעון התחיל לרוץ והתחוללה איזו תנועה על המסך, אבל על הדשא לא ממש התרחש משהו. במשך 90 דקות. ועוד 30 דקות של הארכה. למעשה, האירוע היחיד הראוי לציון במשחק הזה היה החילוף ה… מעניין של לואי ואן חאל, שהכניס את השוער השני לדו-קרב בעיטות ההכרעה.

גאון, מטורף, מגלומן, מזליסט או הכול ביחד? הרשת עמוסה היום בניתוחים ופרשנויות על המהלך של ואן חאל (שלא הומצא על ידו, מסתבר). אני חושב שפשוט לא היה לו מה להפסיד: אם ההולנדים היו מודחים בבעיטות ההכרעה קשה היה לבוא אליו בטענות, כי בעיטות הכרעה זה הרי עניין של מזל ועצבים, לא של כדורגל. ואם מנצחים – יצא גאון. אז הוא יצא גאון. נו מילא. האגו שלו כל כך גדול, שגם אם הוא יגדל עוד קצת, לא ממש נרגיש בכך.
לדעתי, גדולתו של המהלך הוא בכך שוואן חאל הצליח להכניס אלמנט טקטי לחלק היחיד של המשחק שבדרך כלל אין לו שום קשר לטקטיקה. נכון שזו טקטיקה יותר פסיכולוגית מאשר טקטיקת-כדורגל, אבל כשהקרב הוא קרב של עצבים ומתח, זו כנראה הטקטיקה המנצחת.

סוף להפתעות

ועכשיו, כשהתפזר העשן, מתברר שלחצי הגמר הגיעו, כמעט כמו תמיד, ארבע הגדולות. הפתעות זה כיף, סינדרלות זה נחמד, אבל כדי לשרוד את הטורניר עד הסוף, כנראה שנדרשים מרכיבים נוספים כמו נסיון במעמדים האלה ו"ידע ארגוני" שנצבר במשך עשרות שנים. כנראה שצריכים להתחולל יותר מדי צירופי מקרים כדי שמקרים מוזרים כמו יוון ביורו 2004, דרום-קוריאה בגביע העולם 2002 או דנמרק ב-1992, יחזרו על עצמם.
תודה רבה קוסטריקנים, בלגים, וקולומביאנים חביבים על הרגעים היפים שסיפקתם לנו, עכשיו תורם של המבוגרים לשחק.

ועוד דבר התברר (שוב) בחצי הגמר: כל הדיבורים על "טורניר דרום-אמריקני" והספירה המתמדת של כמה נבחרות אירופאיות כבר עפו, היא בעיקר טכניקה משעממת במיוחד למילוי תוכן במדורי הספורט. זהות המעפילות לחצי הגמר מוכיחה כמה הדיון הזה חסר משמעות – חצי הגמר התחלק שווה בשווה בין אירופה לדרום אמריקה, וגם אם הגמר יהיה על טהרת האמריקניות (אלוהים ישמור!) או האירופאיות (הלואי), זה כמובן לא יוכיח כלום. בהתחשב בזהות המתמודדות, כל תוצאה היא הגיונית. מפה כבר אין יותר אנדרדוגיות.

הולנדים-בברלין

 

הקו החם

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אתמול, עוד לפני המשחק בין אוקראינה לאנגליה. אחד הדברים שכתבתי ומחקתי היום, זה שהאליפות הזאת לא מספקת לי השראה לכתיבה – הרמה טובה מאוד יחסית לטורנירים כאלה והמשחקים מהנים, יש גולים בשפע (אפילו לא תוצאת 0:0 אחת!), אין הפתעות יוצאות דופן ו… אין כמעט טעויות שיפוט קריטיות.

אופס.

זה, כאמור, היה אתמול. מסתבר שפתחתי פה לשטן, כי הנה התרגשה עלינו הטעות הגדולה הראשונה עם הגול שלא אושר לאוקראינה, והפולמוס הצפוי אודות השימוש בטלויזיה ובעזרים טכניים בשיפוט, יצא לדרך. אז גם אני קופץ על העגלה הזאת.

קו לעיוור
צפיתי ב"שער" של אוקראינה בהילוכים חוזרים מכל הזוויות האפשריות. זו שהכי משכה את תשומת לבי לא היתה דווקא הזווית העליונה, שבה רואים את הכדור חוצה את הקו, אלא אחת הזוויות האחוריות, שבה ניתן להבחין בשופט הרחבה עומד בפישוק, קצת כפוף, קרוב מאוד לקורה, ומתבונן בדריכות ובנחישות לתוך השער. בהנחה שמוציאים מהחשבון שיקולים זרים, הרי שגם מהזווית המצוינת הזאת, ועם הרבה זמן להתכונן לאירוע (הכדור נע בקשת ובאיטיות לתוך השער), השופט לא הצליח לראות אם הכדור חצה את הקו.

אני מרחם על שופטי הרחבה, שקיבלו משימה בלתי אפשרית. עסקני אופ"א ופיפ"א עושים מהם צחוק: עין אנושית לא יכולה להכריע במצבים כאלה, ואי אפשר לבוא בטענות לשופט מהמשחק אמש: גם בזווית העליונה, ועם הקפאת התמונה ברגע האמת, רואים איזה כתם מטושטש, שקשה להסיק ממנו איפה נגמרת הגרב של ג'ון טרי ומתחיל הכדור (אולג בלוחין, מאמן אוקראינה: "הכדור עבר את הקו בחצי מטר לפחות". נו, באמת). אז מה רוצים מהשופטים, שיש להם שנייה וחצי לקבל החלטה על אירוע שנמשך חצי שנייה? ועוד נקודה חשובה: שופטי כדורגל פשוט לא מיומנים ולא מנוסים בסוג כזה של שיפוט. היה צריך לגייס לתפקיד הזה שופטי-קו מהטניס. או לחילופין, להכניס כבר לשימוש עזרים טכניים.

עד כאן בנושא הזה. ועכשיו עוד כמה הערות לסיכום שלב הבתים.

כתום עתיק
הולנד, סגנית אלופת העולם, הלכה הביתה מוקדם. זו לא פעם ראשונה שזה (או דומה לזה) קורה. זה קרה לצרפת ב-2002, 2008 ו-2010. זה קרה לאיטליה ב-2010. זה קרה אפילו לגרמניה ביורו 2004. אז למה זה קורה? משחקי אגו, כוכבים מזדקנים ועייפים מתלאות העונה (רובן), זחיחות – כל התשובות נכונות. אני הייתי מוסיף עוד הסבר: שמרנות. כדי להישאר בטופ, צריך לחדש ולהתחדש, לבוא עם רעיונות חדשים. ברט ואן-מרויק האמין שהוא יוכל לרוץ באליפות הזאת עם הסגל, ההרכב והשיטה שהביאו לו את סגנות אליפות העולם ואת המקום הראשון בבית המוקדמות. הרכב מנצח לא מחליפים? זה אולי נכון ממשחק למשחק, לא מטורניר לטורניר. אם אתה לא מחדש, לא מגוון ולא מפתיע את היריבים שלך, ההרכב המנצח שלך לא יישאר כזה לאורך זמן.

כתרגיל אקדמי, השוויתי בין ההרכב של הולנד במשחק הכי חשוב שלה בטורניר, מול גרמניה, ובין ההרכב שלה בגמר גביע העולם. האמת שהופתעתי לגלות עד כמה הם דומים – ההרכב הפותח במשחק הזה כלל 9 שחקנים שפתחו מול ספרד בגמר גביע העולם לפני שנתיים. מה אתה חושב לעצמך, ואן מרויק, שהשמועה על המצאת ה-DVD טרם הגיעה ליואכים לאב ומרטן אולסן?

גרמניה האחרת
מרבים לדבר על השינוי הסגנוני והפרסונלי שחל בנבחרת גרמניה. על הכדורגל היפה שלה, על קיבוץ הגלויות שבסגל שלה. אני חושב שהדבר הכי יפה שעובר על נבחרת גרמניה, זו הפיכתה לאנושית יותר. גרמניה הישנה היתה לא רק אפורה ומשעממת בסגנון המשחק שלה, אלא גם שידרה מכאניות ורובוטיות – חבורה של שחקנים גבוהים ומרובעים. לותר מתיאוס כאלה.

גרמניה החדשה לא רק מגוונת מבחינה אתנית, יש בה גם משהו אנושי יותר. אפשר היה להבחין בכך במשחק נגד הולנד: אחרי השער המצמק, השחקנים הגרמנים נראו קצת מבוהלים (כן, גרמנים מבוהלים) ואובדי עצות. כך היה גם בחלק הראשון של המחצית השניה נגד דנמרק – הדנים הסתגרו בהגנה, יצאו להמתפרצות, והגרמנים נראו מבולבלים ומבולגנים (כן, גרמנים מבולגנים). גם שער הניצחון הושג בהתקפה מתפרצת לא-הכי-מסודרת – הכדור הגיע די במזל לבנדר, המגן, שכבש מקרוב. יתכן ו"האנושיות" הזאת תהיה בעוכריה של גרמניה נגד יוון, או בהמשך (אינשאללה) נגד נבחרות חזקות יותר, אבל בינתיים היא ממשיכה לקנות לה אוהדים חדשים.

כאפות בשדה התעופה
כשצפיתי שלשום במשחק של ספרד נגד קרואטיה (0:1), הבנתי פתאום שעל הספרדים עובר משהו דומה למה שעבר על ההולנדים, בהבדל אחד: לספרדים היתה נבחרת אחת חלשה במיוחד בבית – אירלנד – שאותה הם לא התקשו לנצח. להולנד היו שלוש יריבות חזקות. נכון שמרבע הגמר והלאה זה כבר סיפור חדש לגמרי, אבל אני מתקשה להשתחרר מהרושם שהותירו עלי שני המשחקים של ספרד נגד איטליה (1:1) ונגד קרואטיה. להזכירכם: רק כחוט השערה היה בין אלופת העולם ואירופה לבין הדחה מוקדמת. שער אחד של קרואטיה (או של איטליה), והספרדים היו מחליפים כאפות עם ההולנדים בשדה התעופה. מבין הטוענות לכתר, ספרד הכי פחות מרשימה בינתיים. דל בוסקה, כמו ואן-מרויק, הוא מאמן שמרן ומשעמם. זה מספיק בשביל לתפור את אירלנד 0:4 ולגנוב ניצחון מקרי על קרואטיה. לא יודע אם זה יספיק לתואר.

איזהו חלש
לדעתי, הנבחרת הכי מעניינת בבית ג' היא אירלנד. בכל סיקור שלה, דאגו הכותבים (או שמא העורכים) להוסיף לאירלנד את התואר "הנבחרת החלשה בטורניר". אויש, תסתמו כבר. כאילו, לא מספיק שהם הפסידו שלוש פעמים, ספגו תשעה וכבשו אחד, צריך גם להעליב אותם? אני דווקא לא חושב שזו הנבחרת החלשה ביותר מבין ה-16 שהגיעו ליורו. אירלנד קיבלה בית אכזרי – לא מן הנמנע שבבית אחר היתה מתמודדת על עלייה לרבע הגמר.

הכול תלוי בשאלה איך מודדים חולשה. אם נמדוד את זה לפי היחס בין הפוטנציאל של הקבוצה למימושו בפועל, אזי אירלנד תופסת לדעתי מקום טוב באמצע. מי נמצאת מתחתיה? הולנד, למשל. ומי מעליה? אנגליה, שעושה נסים ונפלאות עם הסגל האפרפר והבינוני שלה. וגם צ'כיה, לדוגמה. ויוון. בשביל מדינה קטנטנה עם ליגה בינונית-מינוס (מזכיר לכם משהו?), אירלנד עושה הרבה כבוד לעצמה. הלואי עלינו. והלואי על כולם האוהדים שלה.

אין סיבה להתלונן

יש כל מיני דברים שמשמחים אותי בכדורגל: כשהקבוצה שלי מנצחת, כמובן. או כשהקבוצה השנואה עלי מפסידה, ברור. או גול יפה במיוחד, אלא מה. אבל אני חושב שאין כמעט דבר שמשמח אותי יותר מלראות תחזיות של פרשנים קורסות ברעש. כמובן שהשמחה כפולה ומכופלת כאשר במקביל לכך, התחזית הפרטית שלי מתממשת (אם כי אני שמח גם כשהתחזיות שלי מתרסקות).

אתמול, כשדנמרק חזרה מפיגור 2:0 ל-2:2 מול פורטוגל, דקה אחרי (עוד) החמצה ענקית של כריסטיאנו רונאלדו, הרגשתי את השמחה הזאת גואה בי. שער הניצחון של פורטוגל הוריד אותי חזרה לאדמה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שפורטוגל, אחת המועמדות (בעיני פרשנים רבים) לזכייה בטורניר, עדיין חורקת. שלא לדבר על הכוכב הגדול שלה, שלדעתי גורם לה בינתיים יותר נזק מתועלת.

ואיך אפשר שלא להתלהב מדנמרק? אני מודה שלא האמנתי בסיכויים שלה לעשות משהו בטורניר, ואפילו העזתי, בחוצפתי, לדרוש ממנה להפסיד לגרמניה ולהולנד ולקחת נקודות מפורטוגל – הכול למען האינטרסים הצרים שלי. בינתיים דנמרק עושה את ההפך הגמור, מה שכמובן מעצים אף יותר את חיבתי אליה.

הולנד מרגיזה אותי. מילא שהיא לא מתיישרת עם התחזית שלי, היא גם אחראית לכך שתמונת הסיכויים של בית ב' מצריכה דוקטורט במתמטיקה (וגם הכשרה כלשהי בפסיכולוגיה לא היתה מזיקה). כשאני מתעמק בתרחישים האפשריים של מחזור הסיום בבית המוות, אני ממש יכול לחוש בפרפורי הגסיסה של תאי המוח שלי. אני עדיין מאמין בשביל הולנד, אבל מבחינתי נותר לה תפקיד אחד בטורניר הזה: לגרום כמה שיותר נזק לפורטוגל במחזור הסיום.

מה שבטוח, בית ב' עונה על הציפיות ממנו: המחזור ששוחק אמש היה הכי טוב ביורו עד כה. כדורגל איכותי, שוטף, מהנה, וגם קציר נאה של 8 שערים – חלקם יפהפיים. בכלל, מבחינת כדורגל, היורו הזה מפתיע אותי לטובה. טורניר שמתקיים בערים עם שמות כמו לבוב, חארקוב, דנייפרופטרובסק וגדנסק, לא מבטיח הרבה, אבל אולי זו רק הגזענות שלי שמדברת. בכל אופן, בינתיים אין סיבה להתלונן.