ארכיון תגיות: נבחרת גרמניה

הגרמנים תמיד מנצחים

״מי שרוצה לשים כסף על זהותה של אלופת אירופה הבאה, איטליה היא השקעה מעניינת עם פוטנציאל גבוה. אפשר לשים סכום קטן יחסית וליהנות מתשואה גבוהה מאוד אם הכחולים יניפו את הגביע. והרי אף אחד לא באמת יופתע אם זה מה שיקרה… מבין הגדולות של אירופה, איטליה מדורגת אחרונה מבחינת יחס ההימורים (אפילו אנגליה נחשבת על ידי בתי ההימורים כבעלת סיכויי זכייה טובים יותר). זו עמדה נוחה מאוד לאיטלקים, שמגיעים בלי יותר מדי ציפיות – בדיוק כמו באליפות העולם 2006.״

זה מה שכתבתי כאן על נבחרת איטליה בסקירה המוקדמת שלי לקראת האליפות. הייתי טופח לעצמי חזק יותר על השכם, אם גם הייתי נוהג לפי ההמלצה שלי וממש שם כסף על נבחרת איטליה. נכון שאיטליה עדיין לא זכתה בגביע, אבל מבחינתי היא כבר עשתה מעל ומעבר. הניצחון שלה על גרמניה בחצי הגמר היה משכנע ומוחלט – ניצחון של אלופה בדרך. לא כמו ספרד, שעשתה מאמצים לגרור את פורטוגל לפנדלים ושמה את מבטחה במזל ובאיקר קסיאס.  

האתוס הגרמני
לקראת חצי הגמר של גביע העולם 2010, כתבתי שאם יש כלל אחד בכדורגל העולמי שלעולם לא פג תוקפו, זה ש"הגרמנים תמיד מנצחים". ואם אתם מגרדים בפדחתכם ותוהים שמא האלצהיימר קפץ עלי מוקדם מהצפוי או שהייתי בתרדמת ביום חמישי האחרון, אסביר שלא משנה אם ה"גרמנים" האלה הם איטלקים או ספרדים או צרפתים או הולנדים. איטליה וספרד נמצאות בגמר בזכות כל התכונות שתמיד ייחסו לנבחרת גרמניה (לפני שהיא הפכה ללהיט עולמי) – משעממים, אפורים, ובעיקר – יעילים. עד כמה שזה יישמע קלישאתי, בכדורגל, לאורך זמן, מנצחות הקבוצתיות, המשמעת וכמובן הנסיון והמסורת. ואת הכלל הזה מנחילה גרמניה לכדורגל העולמי כבר עשרות שנים. אז למרות שהגרמנים המקוריים שוב כשלו בטורניר גדול, המורשת שלהם ניצחה, ולא משנה מי תהיה האלופה הבאה.

כסאח ספורטיבי
ומילה על חצי הגמר הראשון בין ספרד לפורטוגל: לפני המשחק כולם התעסקו בשאלה האם שחקני ריאל מדריד בשתי הנבחרות, יחוסו האחד על רגלי השני. במהלך המשחק, כשצפיתי בסרחיו ראמוס קוצר את כריסטיאנו רונאלדו, חשבתי שבכל הדיון הזה נשכח נתון מאוד חשוב: שחקני כדורגל הם בראש ובראשונה, ובכן, שחקני כדורגל – אנשים שאוהבים את המשחק הזה יותר מכל דבר אחר, ורובם גם לא יודעים לעשות שום דבר אחר חוץ מלשחק כדורגל. הדיון הזה קצת עשה להם עוול – מי שחשב שסרחיו ראמוס יהסס לרגע לפני שהוא מוריד את רונאלדו לדשא כשהוא בדרכו לשער, כנראה מעולם לא ראה את סרחיו ראמוס משחק. אני בטוח שגם במשחקים פנימיים באימונים של ריאל מדריד הוא לא מרחם על רונאלדו. אז המשחק בין ספרד לפורטוגל אולי היה משעמם, אבל לפחות אפשר להיות מרוצים מכך שהוא היה ספורטיבי. ואני ממש מצטער שהשתמשתי בכיסוח של ראמוס כדי להראות מהי ספורטיביות. זה לא יקרה שוב.

המבאסות הרשמיות של הקיץ

במובנים מסויימים, יורו 2012 מזכיר לי את גביע העולם 2010. כמו בדרום אפריקה, גם כאן מגיעות לשלבים האחרונים של הטורניר הנבחרות הטובות והראויות ביותר. אין הפתעות מיוחדות, אף אחת, אפילו לא אנגליה, לא גנבה את מקומה בשלבים המתקדמים של האליפות. כמו בגביע העולם, גם כאן חצי הגמר מורכב מ"אירופה הקלאסית" (בדרא"פ השתחלה לשם גם אורוגוואי, אבל הגמר כבר היה אירופאי למהדרין) – אף יוון לא מקלקלת את החגיגה של הכדורגל החיובי והמהנה שיש ביורו הזה. אפילו אנגליה, שניסתה לעשות את זה וכמעט הצליחה, באה על עונשה הצודק.

ואחרי הפתיח החיובי הזה, בואו נראה מה היה לנו ברבע הגמר.

משחק סכום אפס
כצפוי, אפשר היה לסמוך על אנגליה ואיטליה שיספקו לנו את ה-0:0 הראשון בטורניר. לא בדקתי, אבל אני די בטוח שלפני המשחק, תיקו מאופס היתה התוצאה הכי פופולרית בקרב הלקוחות של סוכנויות ההימורים בעולם. כולם ידעו שזה מה שיהיה – אז מדוע המאמנים והקבוצות לא הצליחו להפתיע אותנו? כנראה שהם לא ממש ניסו, והעדיפו לשחק את התפקידים שלהם במחזה שנכתב עוד לפני המשחק. כמו באיזו דילמת אסיר שתוצאותיה ידועות מראש, הם נפלו לתוך המשבצת של זה שמעדיף לא לקחת סיכון מיותר. ברור, כשאתה מפסיד בפנדלים, אפילו אם שיחקת מחורבן, אתה תמיד יכול להאשים את מזלך הרע או איזה גבעול בדשא שהסיט את הבעיטה למשקוף.

בכלל, נראה כי בעוד הכדורגל העולמי משתנה ומתעדכן, אצל נבחרות אנגליה ואיטליה הזמן כאילו עמד מלכת. ואני לא מדבר רק על שעון המשחק אמש: השתיים ממשיכות כתמיד לשמור על מעמדן כמבאסות הרשמיות של הקיץ. גרמניה הפכה לנבחרת מלהיבה, ספרד ופורטוגל כבר לא לוזריות, נבחרות מזרח אירופה והבלקן בנסיגה – רק אנגליה ואיטליה נצמדות לאותה שבלונה משעממת וידועה מראש. עד מתי.

ובכל זאת, מילה אחת טובה. בעצם שתיים: אנדראה פירלו. בעיטות הכרעה הן, כידוע, יותר קרב של עצבים ממאבק ספורטיבי. אבל גם קרב עצבים צריך לדעת לנהל. אחרי שמונטליבו החטיא וכמעט העיף את איטליה מהטורניר, עלה פירלו, איש עם חנקן נוזלי בעורקים, והקפיץ כמעט באדישות למרכז השער ופנימה. זה לא מקרה שפירלו בחר לבעוט כפי שבעט – הפנדל שלו לא הפך את התוצאה, עדיין לא, אבל שינה את המומנטום של בעיטות ההכרעה. עובדה שהבועטים האנגלים שעלו אחריו, פשוט איבדו את הראש, והאיטלקים עלו רגועים יותר. יש מעט מאוד ספורטאים כאלה, שגם ברגעים הכי לחוצים ומותחים, מבינים היטב את תפקידם ומבצעים אותו בשלמות. בראבו.

כשלון הקונספציה
כתבתי פה בעבר בהקשרים שונים, שבספורט לא צריך להיות הכי טוב כל הזמן. מספיק להביא את היכולת לשיא ברגעים החשובים והמכריעים. נראה לי שזה מה שעובר, בינתיים, על נבחרת פורטוגל. היא התחילה בתור פייבוריטית לזכייה בטורניר, אבל פתחה בהפסד 0:1 לפייבוריטית אחרת – גרמניה. מאז היא נמצאת במגמת עלייה והשתפרות – לא כל כך ביכולת, אלא יותר באופי, בביטחון, בנחישות ובווינריות. נכון לעכשיו, אפילו לפני המשחק מול ספרד בחצי הגמר, אני נאלץ להודות בכישלון הקונספציה שלי (היתה לי תחושה עמומה שפורטוגל לא תעבור את שלב הבתים…) ולומר, לא בלי קושי, שהנבחרת של כריסטיאנו רונאלדו היא מועמדת ראויה לתואר.

יחד עם זאת, צריך לזכור שעד כה היא לא התמודדה מול פייבוריטית אמיתית בקרב קובע (המשחק נגד גרמניה לא היה קובע). צ'כיה בוודאי לא מהווה אינדיקציה לכלום. גם לא הולנד המרוסקת, שעלתה למשחק האחרון בשלב הבתים עם אמונה אפסית ביכולתה לעשות משהו. דנמרק נהדרת, והניצחון עליה נבנה מאופי ומנחישות, אבל גם היא לא שייכת למועדון של הבכירות-באמת. ספרד – זה המבחן האמיתי של פורטוגל.

הבונקר החדש
מסתובבת לאחרונה איזו טענה, לפיה הטיקי-טאקה המפורסם הוא בעצם בונקר במסווה של כדורגל אטרקטיבי. כשצופים במשחקים של נבחרת ספרד, נראה שיש בזה משהו. במהלך המשחק הנורא של ספרד נגד צרפת (0:2), אמרתי לשותפיי לצפייה כי "ספרד משחקת בסגנון של ברצלונה, רק בלי הגולים". אחד מהם הגיב ואמר ש"ברור, לנבחרת ספרד אין את מסי". זה העלה בדעתי את התובנה שספרד דומה קצת לאנגליה: כמו בפרמיירליג, מי שמביא את הברק (ואת הגולים) לליגה הספרדית, הם הזרים – בעיקר הדרום-אמריקאים – בעוד הספרדים הם "רק" חוטבי העצים ושואבי המים שלהם – אלה שמחלצים כדורים ובונים את ההתקפות, אבל לא יודעים לגמור אותן.

קחו את כל הספרדים (המצוינים) האלה ושימו אותם בקבוצה אחת, וקיבלתם נבחרת שיודעת להחזיק בכדור, להעיק על היריבה ולהתיש אותה, אבל לא ממש מעניינת או מלהיבה. כן, כמו אנגליה (מינוס השחקנים המצוינים). הרי אין שום ערך לחילוצי כדור והחזקתו במרכז המגרש, ו/או למסירות המדוייקות של צ'אבי, אלונסו ואינייסטה, אם אין שם איזה מסי (או רונאלדו) שישחיל את הכדור בווירטואוזיות לשער. וזה מה שמחזיר את ה"טיקי-טאקה" למשמעותו המקורית, הלעגנית: מפגן משמים של – סליחה מראש על הצרפתית שלי – אוננות חסרת תכלית.

ואפרופו צרפתית, כמה מילים על נבחרת צרפת: משום מה, נבחרת הטריקולור הרגישה נחותה מול ספרד, והתעסקה בנסיונות לשבש את המשחק שלה – טקטיקה בלתי אפקטיבית מול הסגנון המשובש-ממילא של ספרד. למעשה, המשחק הזה היה בין שני בונקרים – כל אחד בסגנון אחר.
הבעיה העיקרית, לדעתי, של נבחרת צרפת, היא התבססות-יתר על פרנק ריברי, שהנסיונות שלו לעשות סדר במשחק מביאים לתוצאה ההפוכה. ריברי הוא שחקן נפלא, אבל הוא לא המנהיג המתאים (או מנהיג בכלל) לנבחרת צרפת. עדיין לא נמצא האיש שיחזיק את מרכז המגרש הצרפתי, כפי שעשה זאת זינדין זידאן בשעתו.

חצי עולם כבר שר… גרמניה
ומהבונקר החדש של ספרד, לבונקר הישן-נושן נוסח יוון. אם מחפשים את הדוגמה הנגדית לספרד, ובעצם לכל השכנות לחצי הגמר, אפשר למצוא אותה בגרמניה. המשחק השוטף והמהיר של הגרמנים פיצח בקלות את הביצורים היווניים הידועים לשמצה. אל תתרגשו מהשוויון הזמני של סמאראס – הניצחון הגרמני לא היה מוטל בספק בשום שלב של המשחק (יש עדים שאמרתי את זה גם בזמן אמת). הגרמנים החמיצו הרבה במהלך המשחק הזה, והם צריכים לעבוד על הריכוז שלהם ליד השער, אבל ההתקפות הגרמניות היו מהירות, מדוייקות, תכליתיות, ועם המון תנועה באיזור הרחבה. זו ללא ספק הנבחרת הכי מאומנת ומתואמת בטורניר. לצערה, היא פוגשת את איטליה, שתגיע גם במצב רוח טוב, וגם קצת פחות זחוחה ויותר זהירה. נקווה שבגרמניה למדו בינתיים את הלקח מחצי הגמר של גביע העולם 2006.

הקו החם

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אתמול, עוד לפני המשחק בין אוקראינה לאנגליה. אחד הדברים שכתבתי ומחקתי היום, זה שהאליפות הזאת לא מספקת לי השראה לכתיבה – הרמה טובה מאוד יחסית לטורנירים כאלה והמשחקים מהנים, יש גולים בשפע (אפילו לא תוצאת 0:0 אחת!), אין הפתעות יוצאות דופן ו… אין כמעט טעויות שיפוט קריטיות.

אופס.

זה, כאמור, היה אתמול. מסתבר שפתחתי פה לשטן, כי הנה התרגשה עלינו הטעות הגדולה הראשונה עם הגול שלא אושר לאוקראינה, והפולמוס הצפוי אודות השימוש בטלויזיה ובעזרים טכניים בשיפוט, יצא לדרך. אז גם אני קופץ על העגלה הזאת.

קו לעיוור
צפיתי ב"שער" של אוקראינה בהילוכים חוזרים מכל הזוויות האפשריות. זו שהכי משכה את תשומת לבי לא היתה דווקא הזווית העליונה, שבה רואים את הכדור חוצה את הקו, אלא אחת הזוויות האחוריות, שבה ניתן להבחין בשופט הרחבה עומד בפישוק, קצת כפוף, קרוב מאוד לקורה, ומתבונן בדריכות ובנחישות לתוך השער. בהנחה שמוציאים מהחשבון שיקולים זרים, הרי שגם מהזווית המצוינת הזאת, ועם הרבה זמן להתכונן לאירוע (הכדור נע בקשת ובאיטיות לתוך השער), השופט לא הצליח לראות אם הכדור חצה את הקו.

אני מרחם על שופטי הרחבה, שקיבלו משימה בלתי אפשרית. עסקני אופ"א ופיפ"א עושים מהם צחוק: עין אנושית לא יכולה להכריע במצבים כאלה, ואי אפשר לבוא בטענות לשופט מהמשחק אמש: גם בזווית העליונה, ועם הקפאת התמונה ברגע האמת, רואים איזה כתם מטושטש, שקשה להסיק ממנו איפה נגמרת הגרב של ג'ון טרי ומתחיל הכדור (אולג בלוחין, מאמן אוקראינה: "הכדור עבר את הקו בחצי מטר לפחות". נו, באמת). אז מה רוצים מהשופטים, שיש להם שנייה וחצי לקבל החלטה על אירוע שנמשך חצי שנייה? ועוד נקודה חשובה: שופטי כדורגל פשוט לא מיומנים ולא מנוסים בסוג כזה של שיפוט. היה צריך לגייס לתפקיד הזה שופטי-קו מהטניס. או לחילופין, להכניס כבר לשימוש עזרים טכניים.

עד כאן בנושא הזה. ועכשיו עוד כמה הערות לסיכום שלב הבתים.

כתום עתיק
הולנד, סגנית אלופת העולם, הלכה הביתה מוקדם. זו לא פעם ראשונה שזה (או דומה לזה) קורה. זה קרה לצרפת ב-2002, 2008 ו-2010. זה קרה לאיטליה ב-2010. זה קרה אפילו לגרמניה ביורו 2004. אז למה זה קורה? משחקי אגו, כוכבים מזדקנים ועייפים מתלאות העונה (רובן), זחיחות – כל התשובות נכונות. אני הייתי מוסיף עוד הסבר: שמרנות. כדי להישאר בטופ, צריך לחדש ולהתחדש, לבוא עם רעיונות חדשים. ברט ואן-מרויק האמין שהוא יוכל לרוץ באליפות הזאת עם הסגל, ההרכב והשיטה שהביאו לו את סגנות אליפות העולם ואת המקום הראשון בבית המוקדמות. הרכב מנצח לא מחליפים? זה אולי נכון ממשחק למשחק, לא מטורניר לטורניר. אם אתה לא מחדש, לא מגוון ולא מפתיע את היריבים שלך, ההרכב המנצח שלך לא יישאר כזה לאורך זמן.

כתרגיל אקדמי, השוויתי בין ההרכב של הולנד במשחק הכי חשוב שלה בטורניר, מול גרמניה, ובין ההרכב שלה בגמר גביע העולם. האמת שהופתעתי לגלות עד כמה הם דומים – ההרכב הפותח במשחק הזה כלל 9 שחקנים שפתחו מול ספרד בגמר גביע העולם לפני שנתיים. מה אתה חושב לעצמך, ואן מרויק, שהשמועה על המצאת ה-DVD טרם הגיעה ליואכים לאב ומרטן אולסן?

גרמניה האחרת
מרבים לדבר על השינוי הסגנוני והפרסונלי שחל בנבחרת גרמניה. על הכדורגל היפה שלה, על קיבוץ הגלויות שבסגל שלה. אני חושב שהדבר הכי יפה שעובר על נבחרת גרמניה, זו הפיכתה לאנושית יותר. גרמניה הישנה היתה לא רק אפורה ומשעממת בסגנון המשחק שלה, אלא גם שידרה מכאניות ורובוטיות – חבורה של שחקנים גבוהים ומרובעים. לותר מתיאוס כאלה.

גרמניה החדשה לא רק מגוונת מבחינה אתנית, יש בה גם משהו אנושי יותר. אפשר היה להבחין בכך במשחק נגד הולנד: אחרי השער המצמק, השחקנים הגרמנים נראו קצת מבוהלים (כן, גרמנים מבוהלים) ואובדי עצות. כך היה גם בחלק הראשון של המחצית השניה נגד דנמרק – הדנים הסתגרו בהגנה, יצאו להמתפרצות, והגרמנים נראו מבולבלים ומבולגנים (כן, גרמנים מבולגנים). גם שער הניצחון הושג בהתקפה מתפרצת לא-הכי-מסודרת – הכדור הגיע די במזל לבנדר, המגן, שכבש מקרוב. יתכן ו"האנושיות" הזאת תהיה בעוכריה של גרמניה נגד יוון, או בהמשך (אינשאללה) נגד נבחרות חזקות יותר, אבל בינתיים היא ממשיכה לקנות לה אוהדים חדשים.

כאפות בשדה התעופה
כשצפיתי שלשום במשחק של ספרד נגד קרואטיה (0:1), הבנתי פתאום שעל הספרדים עובר משהו דומה למה שעבר על ההולנדים, בהבדל אחד: לספרדים היתה נבחרת אחת חלשה במיוחד בבית – אירלנד – שאותה הם לא התקשו לנצח. להולנד היו שלוש יריבות חזקות. נכון שמרבע הגמר והלאה זה כבר סיפור חדש לגמרי, אבל אני מתקשה להשתחרר מהרושם שהותירו עלי שני המשחקים של ספרד נגד איטליה (1:1) ונגד קרואטיה. להזכירכם: רק כחוט השערה היה בין אלופת העולם ואירופה לבין הדחה מוקדמת. שער אחד של קרואטיה (או של איטליה), והספרדים היו מחליפים כאפות עם ההולנדים בשדה התעופה. מבין הטוענות לכתר, ספרד הכי פחות מרשימה בינתיים. דל בוסקה, כמו ואן-מרויק, הוא מאמן שמרן ומשעמם. זה מספיק בשביל לתפור את אירלנד 0:4 ולגנוב ניצחון מקרי על קרואטיה. לא יודע אם זה יספיק לתואר.

איזהו חלש
לדעתי, הנבחרת הכי מעניינת בבית ג' היא אירלנד. בכל סיקור שלה, דאגו הכותבים (או שמא העורכים) להוסיף לאירלנד את התואר "הנבחרת החלשה בטורניר". אויש, תסתמו כבר. כאילו, לא מספיק שהם הפסידו שלוש פעמים, ספגו תשעה וכבשו אחד, צריך גם להעליב אותם? אני דווקא לא חושב שזו הנבחרת החלשה ביותר מבין ה-16 שהגיעו ליורו. אירלנד קיבלה בית אכזרי – לא מן הנמנע שבבית אחר היתה מתמודדת על עלייה לרבע הגמר.

הכול תלוי בשאלה איך מודדים חולשה. אם נמדוד את זה לפי היחס בין הפוטנציאל של הקבוצה למימושו בפועל, אזי אירלנד תופסת לדעתי מקום טוב באמצע. מי נמצאת מתחתיה? הולנד, למשל. ומי מעליה? אנגליה, שעושה נסים ונפלאות עם הסגל האפרפר והבינוני שלה. וגם צ'כיה, לדוגמה. ויוון. בשביל מדינה קטנטנה עם ליגה בינונית-מינוס (מזכיר לכם משהו?), אירלנד עושה הרבה כבוד לעצמה. הלואי עלינו. והלואי על כולם האוהדים שלה.