ארכיון תגיות: נבחרת ארגנטינה

שער ליקום מקביל

חוזרים לשנות ה-90 בשער ברנדנבורג

חוזרים לשנות ה-90 בשער ברנדנבורג

במחצית המשחק בין גרמניה לגאנה, בהקרנה הפומבית בשער ברנדנבורג, קיבלו ההמונים שבאו לצפות בצוותא במשחק, הופעה של ההרכב הצעיר והמבטיח Right Said Fred. זה נראה כמו המשך הולם למחצית הראשונה, שבה גרמניה נראתה כמו גירסת שנות ה-90 שלה: כבדה, איטית, טקטית במובן הרע של המילה, וחסרת מעוף ויצירתיות. חשדתי שמה נפלתי דרך חור תולעת ונחתתי 20 שנה אחורה.

ההופעה של הפרדים היתה גם האות שלי לנטוש את המתחם הצפוף והמחניק ולחפש לי מקום נוח יותר לעקוב בו אחר המשחק. מצאתי בר ספורט שהיה מלא באסייתים כלשהם (סליחה, אני לא מבדיל בין סינים ויפנים וקוריאנים ווייטנאמים, וגם אתם לא), מאופרים בצבעי שחור-אדום-זהב ושעודדו באדיקות את נבחרת גרמניה. אני באמת מתחיל מתחיל לחשוב ברצינות ששער ברנדנבורג הוא בעצם פורטל ליקום מקביל ומוזר במיוחד. מה קורה פה? אני רוצה הביתה!

טוב, המחצית השנייה כבר היתה סיפור אחר לגמרי. הפרשנויות של אחרי המשחק גרסו כי במחצית הזאת קיבלנו את המשחק הכי טוב עד כה של הגביע העולמי. אני לא כל כך מתעסק בקביעות מהסוג הזה, אבל אכן היה משחק מותח ומסעיר, שיכול היה להיות מוכרע לכל צד, ולכן התיקו בהחלט שיקף את מהלכו.

השיא של מירו

בגביע העולמי לפני ארבע שנים, כשמירוסלב קלוזה הורחק בכרטיס אדום טפשי במחצית הראשונה של המשחק השני (ובכך הורחק גם מהמשחק הבא), חשבתי שבכך נסתם הגולל על הסיכוי שלו לשבור את שיא הכיבושים של רונאלדו. הייתי מאוכזב מההרחקה הזאת יותר מאשר מההפסד של גרמניה במשחק (1:0 לסרביה).

אפשר היה לחשוב שיואכים לב צירף את מירו לסגל, רק כדי לתת לו הזדמנות אחרונה לשבור את השיא (וגם את שיא ההופעות בגביע העולמי של לותר מתיאוס, אם כבר). אבל בנבחרת גרמניה לא מתעסקים בגימיקים. קלוזה בסגל כי הוא שחקן נפלא שמכריע משחקים. ועובדה היא כי לב שלח אותו למערכה במצב של פיגור כדי להציל את המולדת (טוב, הוא בעצם נולד בפולין, אבל הבנתם), וזה בדיוק מה שהוא עשה, עם השפיץ של הנעל ברגע הנכון ובמקום הנכון. העובדה שהוא השווה עם השער הזה את השיא של רונאלדו (וגם הגיע ל-70 כיבושים בנבחרת) היא "רק" בונוס משמח במיוחד.

המזל הולך עם הטובים יותר

פינת הסמסים היומית: לפני ארגנטינה-איראן, קיבלתי מאחי את צמד ההודעות הבאות:

SMS-Argentina-Iran

בתוספת הזמן של המשחק כבר הרמתי את הטלפון כדי לסמס לו, שאמנם נגמר 0:0, אבל דווקא נהניתי. במיוחד מהמשחק האמיץ  והחכם של האיראנים, וגם מאוזלת רגלה של ארגנטינה. ואז הגיע הגמד ושחרר את השמאלית המסובבת שלו לרשת (ומי האידיוט שמשאיר אותו פנוי אותו לבעיטה אלכסונית ברגל שמאל, כאילו הוא לא ראה מימיו משחק של ברצלונה?).
אני אוהב את המשפט "המזל הולך עם הטובים", כי הוא רומז שלמעשה, אין דבר כזה מזל עיוור וגחמני – רק מי שמתאמץ ורוצה והוא גם מוכשר במידה סבירה, נהנה לעיתים קרובות ממה שאנשים נוהגים לכנות "מזל". לדעתי יש לארגנטינה מספיק מה"מזל" הזה כדי ללכת עד הסוף. היא לא קבוצה טובה, לטעמי, אלא אוסף של אינדיבידואלים טובים, אבל יש לה את מסי, שיש לו מספיק כישרון ברגליים כדי להפוך נבחרת טובה לנבחרת עם "מזל". יש לארגנטינה מזל שיש להם אותו.

ומה לגבי האיראנים? שגם רצו והשתדלו והתאמצו ושיחקו נהדר? מה עם המזל שלהם? טוב, קבלו עדכון לפסוק: "המזל הולך עם הטובים יותר".
ואם נחזור רגע לסמס ההוא, אז לשתיהן הגיע לנצח.

הופה, אפרופו מזל, הרי ידיעה שהתקבלה זה עתה >> (כנסו כנסו)

בין איטליה לברזיל

רייט סד פרד המקורי מגלה עניין במשחק של ניגריה ובוסניה

רייט סד פרד המקורי מגלה עניין במשחק של ניגריה ובוסניה

זה אולי טורניר הגביע העולמי המהנה ביותר מאז שאני זוכר את עצמי.
בעבר היתה איזו הסכמה מדכדכת, שהמשחקים בטורנירים האלה לא ״אמורים״ להתעלות לרמה גבוהה, ולא היו חסרים הסברים לכך: התשישות של השחקנים אחרי העונה הקשה; חוסר התיאום בין שחקנים שמגיעים מליגות שונות ולא רגילים לשחק ביחד; האגו של הכוכבים וחוסר הסמכותיות של המאמנים; מזג האוויר וכו׳ וכו׳.

לאחרונה הגעתי להמסקנה שה״אחראי״ לתובנה הזאת הוא הגביע העולמי של איטליה 90׳, שהיה, ועל כך אין ויכוח, הגרוע ביותר אי פעם. למעשה, כשאני משחזר לאחור, חוץ מהטורניר המחריד ההוא, שהיווה סוג של נקודת שבר או קו פרשת מים, כל הטורנירים שלאחריו היו מהנים למדי, והרמה הכללית, כמו גם ממוצע השערים, נמצאים במגמת עלייה. אפשר אולי להגיד שבברזיל 2014 השתחררנו סופית (טוב, אולי זה רק אני) מהטראומה של איטליה 1990.

ונסיים עם פינת מירוק המצפון היומית, כי באמת שקשה להתעלם מהעוולות – קטע סאטירי חריף במיוחד על ארגון THIEFA (אהבתי את משחק המילים):

בסוף הגרמנים מנצחים

רגע לפני משחקי חצי הגמר, אני כבר יכול לומר שקיבלנו את אחד מגביעי העולם היותר טובים ומוצלחים שהיו. לפחות מבין אלה שאני זוכר באופן אישי. הוא אמנם התחיל קצת חלש, אבל עם שלבי הנוקאאוט הגיע גם הכדורגל. והרי בדרך כלל זה הפוך. ולא פחות חשוב: מבין הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר, לפחות שלוש הן הראויות ביותר להיות במעמד הזה.

לטעמי, המדד לטורניר מוצלח אינו בהכרח רמת הכדורגל, אלא רמת הספורטיביות שלו – גם מבחינת ההוגנות של המשחק,  אבל בעיקר כאשר יש תחושה ש"הטובים מנצחים" וש"הרעים מפסידים". הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר, עונות לדעתי על קריטריון ה"טובות", בעוד אלה שהודחו ברבע, אפילו אם היו פייבוריטיות ברורות לזכייה בטורניר, הודחו בצדק.

צופים בהולנד-ברזיל בפאב באמסטרדםאת המשחק בין ברזיל להולנד ראיתי בפאב באמסטרדם. למרות שלפני ובמהלך המשחק העריתי לקרבי משהו בשכונה של 3 ליטר בירה, דבר אחד אני זוכר בוודאות: האיפוק היחסי בו התקבל הניצחון המרשים על ברזיל בקרב יושבי הפאבים של אמסטרדם. כשיצאנו לרחוב מתנדנדים קמעה, הצבע הכתום אמנם שלט, צעקות ותקיעות ווווזלה עלו מפה ומשם, אך קשה לומר שהיתה השתוללות המונית ברחובות. אולי זו העובדה שמרבית האנשים שהסתובבו ברחוב היו בעצם תיירים טרמפיסטים, אבל אני מייחס את זה גם לתחושה שהעבודה עדיין לא הושלמה ומודבר רק על עוד שלב בדרך.

וזה, בתמצית, מה שמאפיין לדעתי את ארבע הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר – השקט, הצניעות והשמירה על פרופורציות. הולנד, אורוגוואי, גרמניה וספרד, אף אחת מהן לא היתה מכריזה על אבל לאומי אילו היתה מודחת ברבע הגמר. ומנגד, הן לא יוצאות מגדרן לנוכח ההעפלה לחצי הגמר. ספורט לטעמי אינו רק מאבק פיזי, אלא גם מאבק של ערכים, ולכן זה תמיד משמח לראות את הצנועים מנצחים ואת היהירים הולכים הביתה בבושת פנים.

גם ברזיל וגם ארגנטינה חטאו באחד החטאים הקשים של הספורט ובכלל: יוהרה. מה שתמיד מאפיין את הנבחרות האלה, זה היחס הטוטאלי לכדורגל – אנחנו באים לזכות בגביע, וכל דבר אחר הוא כישלון. הגישה הזאת מובילה להתנהלות חסרת פרופורציות (החגיגות המוגזמות של נבחרת ארגנטינה אחרי כל ניצחון, אפילו אם היריבה היא דרום קוריאה או ניגריה הבינוניות), בלתי ספורטיבית (איבוד העשתונות והכסאח של שחקני ברזיל בדקות האחרונות של המשחק מול הולנד), או סתם מגעילה ושחצנית (העקיצות של מראדונה לעבר שחקני גרמניה לפני המשחק). בקיצור, ברוך שפטרנו.

אבל את מי מעניינות המפסידות, בואו נראה מה הולך להיות בחצי. למרות שהבטחתי לעצמי לא להסתבך פה עם ניחושים וניבויים, אני לא יכול להתאפק. לטעמי גרמניה וספרד הן הראויות ביותר, על אחת כמה וכמה אם תהיה זו גרמניה שתעפיל לגמר: מי שמדיחה בדרך את אנגליה, ארגנטינה וספרד, אין ויכוח לגבי השאלה אם מגיע לה לזכות או לא.

ספרד גם היא ראויה, לאחר שהוכיחה כי הלוזריות שאפיינה אותה בעבר כבר מאחוריה. היא אמנם חרקה כל הדרך אל החצי, אבל הראתה שהיא עשויה מחומר של אלופים. מאוד גרמני מצידה, וזה בהחלט מקום לדאגה עבור היריבה שלה.

ams2באשר לאורוגוואי, הנוכחות שלה בחצי הגמר די מקרית בעיניי. באותה מידה יכלה להיות שם גאנה, ארה"ב או דרום קוריאה. אורוגוואי נהנתה מהגרלה נוחה יחסית, שלא לדבר על מזל משמיים (הפנדל שהוחמץ על ידי גאנה), ונראה לי שהעפלה לגמר תהיה פרס שלא ממש מגיע לה.

ואחרונים ובהחלט חביבים, ההולנדים. לא מבריקים, אבל יעילים ועם הגנת ברזל. ובמילה אחת: גרמנים. אם הולנד תעלה לגמר מול גרמניה, זה יהיה שחזור של 74', אבל בהיפוך תפקידים: גרמניה כפייבוריטית האטרקטיבית והמלהיבה, הולנד בתפקיד הקשוחה והווינרית. איך זה ייגמר? טוב, כידוע, בסוף הגרמנים מנצחים. רק שבמקרה הזה לא ברור על אילו "גרמנים" מדובר.

שופטים באופסייד

בהצטרפות מקרים אומללה למדי, קיבלנו הערב בגביע העולמי שתי טעויות שיפוט כמעט בלתי נתפסות בחומרתן. למזלה של פיפ"א, המשחקים הערב לא הוכרעו בגלל טעויות השיפוט, מה שלפחות יחסוך מאיתנו הרבה מאוד יללות בימים הקרובים (עברתי במהירות על אתרי הצהובונים האנגלים – הם מתמקדים ביכולת הדלה של אנגליה ופחות בטעות של השופט).

נכון, אנגליה ומקסיקו רשאיות לטעון כי אלמלא הטעות, המשחק היה מתפתח אחרת, וכי העוול שנגרם להן פגע מנטלית בשחקנים. גם אם זה נכון עובדתית, מדובר בטיעון לוזרי: מי ש"קורס מנטלית" בעקבות טעות שיפוט בשלב מוקדם יחסית במשחק, יכול לבוא בטענות רק לעצמו, על שאין לו את החוסן המנטלי להתגבר על זה ולחזור למשחק. למרות הפאשלות של השופטים, גם אנגליה וגם מקסיקו עוד היו לגמרי בחיים במשחקים שלהן, ופיגרו בשער אחד בלבד. אבל שתיהן הספיקו לחטוף עוד שני שערים כל אחת אחרי טעות השיפוט, מה שמלמד בעיקר על חוסר יכולת, מנטלית ומקצועית, להתמודד עם מצבים כאלה. במילים אחרות: שיפסיקו ליילל וילמדו מארה"ב.

חוץ מזה, לפחות באשר לאנגליה, גם אם טעות השופט גרמה להם עוול, הרי שהיא עשתה צדק עם המשחק – אנגליה לא היתה ראויה אפילו לשער אחד במשחק הזה, קל וחומר שניים. השערים שכבשה (כולל זה שלא אושר, כמובן) היו מקריים למדי, וחוץ מהם "האריות" לא הגיעו למצבים מיוחדים. אם השער של למפארד היה מאושר, אנגליה עוד היתה עלולה לגנוב ניצחון של מגיע לה. מה שמשמח אותי בכל הסיפור, חוץ מזה שאני יכול לחגוג ולהגיד "אמרתי לכם", היא שסוף סוף נגמר הבלוף שנקרא "נבחרת אנגליה". שוב נלמד הלקח: אתה יכול לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל לא על כולם כל הזמן. מה שעבד (בערך) נגד נבחרות שנתנו לה כבוד והתמקדו בהגנה, לא עבד מול נבחרת שלא עשתה לה חשבון והעזה לתקוף אותה.

אלה שרוצים

שיא שלילי נשבר בגביע העולמי: רק שלוש נבחרות אירופאיות יהיו ברבע הגמר – שפל של כל הזמנים. זה מה שקורה כאשר שתי אירופאיות בכירות (?), איטליה וצרפת, פוטרות אותנו מעונשן כבר אחרי שלב הבתים. מה ניתן להסיק מכך? שהדרום-אמריקאיות טובות יותר? אני לא חושב שזה העניין. לדעתי, הטורניר הזה מבחין בין הנבחרות והשחקנים שרוצים ורצים, לבין אלה שעשו טובה שבכלל טרחו לעלות על המטוס לדרום אפריקה. ההבדל הוא בין נבחרות ושחקנים שעבורם זו זכות גדולה לשחק בגביע העולמי, ושרוצים להאריך ככל הניתן את החוויה, לבין אלה שרואים בזה מטרד-קיץ (או חורף, במקרה הזה) מעיק, ומתים לצאת לחופשה שלהם.

תסתכלו על 16 הגדולות: אין שם אחת שלא הרוויחה ביושר את מקומה (כן, אפילו אנגליה, שהיתה קצת פחות עלובה מיריבותיה בשלב הבתים). שני דברים מאפיינים את נבחרות השמינית: או שהן נבחרות שנהנות מכל רגע בטורניר (נניח גרמניה), או עקשניות שמאוד רוצות (נניח יפן, פראגוואי, אורוגוואי, סלובקיה), או כאלה שמרגישות שיש להן מה להוכיח (ארגנטינה), או שהן מספיק מוכשרות כדי להתקדם גם בלי להבריק (ברזיל, הולנד, גם ארגנטינה).

אז מהו הלקח? יש שניים. קודם כל לפיפ"א, שחייבת לפעול להורדת מספר המשחקים בעונה הסדירה, ולהביא את השחקנים הבכירים קצת יותר רעננים ויותר רעבים. הלקח השני הוא למאמנים: רוצים להצליח? פשוט מאוד: אל תתרשמו משמות ומ"כוכבים" – בשביל טורניר כזה צריך שחקנים שרוצים לשחק בגביע העולמי, שיש להם מה להוכיח, ושישחקו עבור המאמן שהביא אותם לנבחרת.

ראו לדוגמה את יואכים לאב מגרמניה, שהתעלם מהביקורת וזימן לנבחרת את מירוסלאב קלוזה ולוקאס פודולסקי – שניים שבקושי שיחקו או הבקיעו העונה. אז נכון שהחלודה ניכרת (ההחמצות, אוי, ההחמצות), אבל ההשקעה של שניהם, הרצון שלהם להוכיח לכולם שהזימון היה מוצדק, והשאיפה לחזור לעניינים לקראת העונה הבאה, הניבה עד כה תשואה של 4 שערים (שניים לכל אחד). הגול הנחוש של קלוזה הערב מול אנגליה, שניצח בקרב עיקש מול הבלם, הוא דוגמה מאלפת.

גשם בא

עוד תופעה מעניינת: אחרי שלב מוקדם עקר למדי (בערך 2.1 שערים למשחק, פחות אפילו מהגביע העולמי המחריד של 90'), קיבלנו מבול בשמינית – אתמול 6 שערים בשני משחקים, והערב כבר נסקנו ל-9 – ממוצע של כמעט 4 שערים למשחק עד כה בשמינית הגמר. כנראה שדרומית לקו המשווה, העולם באמת הפוך: בדרך כלל אלו שלבי הנוקאאוט שמספקים משחקים זהירים ומשמימים. אז אולי הסטטיסטיקה עוד תתיישר ביומיים הבאים, אבל אם לא, יש לי הסבר: ראשית, נפטרנו מכל הנבחרות המעצבנות שסוגרות משחקים, או אלה שלא הגיעו מוכנות לטורניר. שנית, וזה מתחבר לעניין ה"אלה שרוצים", אולי כשהנבחרות האלה מתקדמות בטורניר, הן צוברות יותר ביטחון ופחות מהססות לתקוף, וגם, אולי, הן מרגישות שכל דבר מעבר לשמינית הגמר יהיה בונוס, מה שמוליד משחק משוחרר וחופשי יותר. או שזו פשוט הנוכחות המאסיבית יחסית של הנבחרות הדרום אמריקאיות בשלב הזה. והנה, חזרנו לנקודה שבה התחלנו.