ארכיון תגיות: נבחרת אנגליה

הקרב על הבית

בית ד׳ ביורו 2012: אוקראינה, צרפת, אנגליה, שבדיה

משני עברי התעלה כבר עורמים שקי חול לקראת הקרב הגדול בין אנגליה לצרפת; אוקראינה תנסה לנצל את הנטרול ההדדי של שתי היריבות המושבעות, ובעיקר תנסה שלא להתפדח לעיניי הקהל הביתי. ושבדיה תעצבן את כולם.

אוקראינה

השיבוץ של אוקראינה בבית הזה הזכיר לי קצת את השיבוץ של דרום אפריקה בגביע העולם 2010. המארחת, כידוע, נהנית משיבוץ-כבוד כראש בית, מה שאמור לסדר לה הגרלה נוחה יחסית. זה עבד ככה עבור הפולנים, אבל האוקראינים, כמו הדרום אפריקנים בגביע העולם, קצת נדפקו. מהצד האחר, אוקראינה ממש לא פראיירית ובוודאי נבחרת טובה בהרבה מדרום אפריקה. ואני בטוח שגם האנגלים והצרפתים לא ממש פצחו בריקודי שמחה סוערים כשנודעו להם תוצאות ההגרלה.

אוקראינה נחשבת לנבחרת החזקה ביותר מבין יוצאות ברית המועצות לשעבר, אבל הרקורד שלה ב-20 שנות עצמאות די עלוב: היא מעולם לא שיחקה באליפות אירופה, והעפילה פעם אחת בלבד לגביע העולם (2006). זו היתה התקופה היפה ביותר של הנבחרת הזאת, שהגיעה אז עד רבע הגמר. כמו במקרה של פולין, גם כאן לא ברור איזו נבחרת מגיעה לטורניר. הסגל מתבסס על שחקני דינמו קייב ושחטאר דונייצק, ויקום מי שעוקב אחרי משחקיהן. את הנסיון והמנהיגות אמורים לתת הוותיקים וה״לגיונרים״: הקפטן אנדריי שבצ׳נקו הבלתי נלאה (108 הופעות בינלאומיות), אנטולי טימושצ׳וק מבאיירן מינכן (116 הופעות) ואנדרי וורונין מדינמו מוסקבה. אני בספק רב מאוד אם זה יספיק כדי לעלות לשלב הבא.

למה אני בעדם: כי אני בונה עליהם שישלחו הביתה את אנגליה או צרפת, ויהפכו את האליפות הזאת להרבה יותר מבדרת.
למה אני נגדם: כי גם התבזות של אוקראינה מול הקהל הביתי שלה תוסיף מימד נאה של בידור לטורניר.

פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: חמישה משחקים לא רשמיים קיימה נבחרת ישראל נגד אוקראינה, ונחשו מה? מעולם לא הפסדנו להם. המאזן: שלושה נצחונות לישראל ושתי תוצאות תיקו. כבר אמרו פעם – אלופת העולם במשחקי ידידות. בינתיים, אוקראינה מארחת את אליפות אירופה, ואנחנו מארחים חברים לבירה וגרעינים מול הטלויזיה.

צרפת

מפי הסוס: כבר שני טורנירים רצופים שאלופת אירופה והעולם לשעבר עושה בושות לעצמה ולארצה, ולא צולחת את שלב הבתים. מאז הדאבל ההיסטורי ההוא ב-98׳ וב-2000, צרפת בעיקר מתפדחת בטורנירים הגדולים (למעט הופעה מקרית ביותר בגמר של 2006, שהיתה מבישה לא פחות מכל ההופעות האחרות). הפעם נראה שהצרפתים לא מתכוונים לשחזר את ימי הקרקס הנודד של ריימונד דומנק.
כרגיל, הסגל נראה מרשים ומפוצץ בכישרון. טורניר המוקדמות עבר בשלום (למרות הפסד 1:0 מביך ביותר לבלארוס). אם יש לצרפתים סיבה לדאגה, היא מצויה, כרגיל, בראש של השחקנים. צרפת פותחת את הטורניר עם מלחמת עולם: משחק עצבני ביותר נגד אנגליה. כפי שכתבתי בסיקור של בית ג׳, זה יכול לעבוד דווקא לטובתה.

למה אני בעדם: כבר כתבתי פה בעבר, שמאז שנבחרת צרפת, על המגוון האתני שלה, הפכה לנבחרת שמעצבנת את הגזענים הצרפתים, היא הפכה לחביבה עלי במיוחד. זה עדיין בתוקף.
למה אני נגדם: אני לא ממש נגדם, אבל זה תמיד מהנה ומשעשע לראות צרפתים מתמודדים עם כבוד לאומי רמוס.

פנ״פ: הו, הצ׳ילבה הנצחית של נבחרת ישראל. ברור שהמחשבות תמיד יחזרו לנובמבר 93׳ ולאותו ניצחון מופלא, שבדיעבד השאיר את צרפת מחוץ לגביע העולם 94׳. אבל אני דווקא נהנה להיזכר במשחק הבא שהתקיים בין שתי הנבחרות באיצטדיון ר״ג, במוקדמות יורו 96׳: הצרפתים חיפשו נקמה, ויצאו עם 0:0 מתסכל. ואם חיים רביבו לא היה מפספס את ההזדמנות המופלאה שקיבל בדקות הפתיחה של המשחק, היינו עשויים לקבל משחק מיתולוגי נוסף.

אנגליה

מפי הסוס: ארץ היומרות הבלתי מוגבלות, מגיעה לעוד טורניר כשהמטרה שלה ברורה: לקחת את הגביע. נו, אז אמרו. כבר כתבתי פה בעבר שהאנגלים, קצת כמו אוהדי הפועל, כל כך מאוהבים בכישלון וכל כך נהנים לחבוט בנבחרת שלהם כשהיא מפשלת, שזו פשוט לא רוצה לקחת מהם את התענוג הזה.
האמת היא שבכל טורניר מקננת בי איזו תחושה שהנה, הפעם זה קורה ואנגליה תהמם את כולם ותגיע ממש עד הסוף. גם הפעם לא נפקד מקומה של התחושה הזאת, אבל האמת היא שאין לי מושג על מה היא מתבססת: אני מציץ בסגל נבחרת אנגליה, והאפרוריות והבינוניות פשוט זועקות ממנו. אין בסגל אפילו שחקן אחד שמשחק מחוץ לאנגליה. ונכון שהליגה האנגלית מצוינת, אבל לא בזכות האנגלים. איפה הם ואיפה הסגל הקוסמופוליטי של צרפת.

למה אני בעדם: אני אף פעם לא בעדם, אבל בקונסטלציה מסוימת, אנגליה עשויה לפגוש את גרמניה בחצי הגמר או בגמר. וזה יהיה כיף.
למה אני נגדם: נו, כי האנגלים הם אלופי אירופה והעולם בהשתלחות בנבחרת שלהם, והשערים של הצהובונים תמיד הרבה יותר משעשעים לאחר עוד כשלון מהדהד.

פנ״פ: מרץ 2007, מוקדמות יורו 2008. אנגליה מגיעה לאיצטדיון רמת גן ומוציאה רק 0:0 מול הנבחרת המקומית. משחק משעמם ביותר, שזכיתי לצפות בו מהיציע המזרחי המעפן. לפחות אוכל לספר לנכדים שראיתי בלייב את וויין רוני, פרנק למפארד וסטיבן ג׳רארד. לא שזה יעניין אותם, כמובן.

שבדיה

מפי הסוס: אין לי ספק שלפני הגרלת שלב הבתים של היורו, לשבדיה היו ציפיות די גדולות מהטורניר הזה, בהתחשב בעובדה שהיא סיימה את המוקדמות בתור הסגנית הטובה ביותר (מה שהעניק לה פטור מבורך ממשחקי הפלייאוף), שנייה בבית אחרי הולנד המצוינת. המאזן המצוין שלה, שמונה נצחונות, שני הפסדים ויחס שערים של 20+, היה מקנה לה בבית אחר את המקום הראשון. אבל ההגרלה והדירוג שחה זימנו לה בית קשה, שספק אם תצליח לעשות בו משהו. מה שכן, אם יידעו שם להנמיך את הציפיות בהתאם, אולי תינתן לנו הזדמנות נוספת להתאהב בנבחרת הזאת.

אם דיברנו על סגלים קוסמופוליטיים, אז הרי לכם פרט טריוויה מעניין: אם ספרתי נכון, בנבחרת שבדיה יש נציגים מ-13 ליגות שונות (!), כולל אחת מהמזרח התיכון: כריסטיאן ווילהלמסון הוותיק (74 הופעות בנבחרת) מרוויח את לחמו באל-הילאל הסעודית. אני נוטה להאמין שהעניין הזה עובד לטובת הנבחרת, כיוון שהשחקנים לא סוחבים מטענים אחד כנגד השני וכל אחד מביא איתו סגנון אחר, שמגוון את הסגנון הכללי של הנבחרת. ואולי אני סתם אומר את זה כי אני רוצה שאנגליה תעוף ושבדיה תמשיך הלאה.

למה אני בעדם: התאהבתי בשבדיה של שנות ה-90, זו שהגיעה בגביע העולם 94׳ עד לחצי הגמר. מאז לבי איתם.
למה אני נגדם: אם בבית שלה לא היו משחקות אנגליה וצרפת, אולי הייתי מתאמץ למצוא סיבה.

פנ״פ: אמרתם שבדיה ונוסטלגיה, אמרתם שני הפסדים במאזן מצטבר של 1:8 שהנחילו השבדים לישראל בטורניר הבתולין של ישראל באירופה, במוקדמות גביע העולם 94׳. כמו ששלמה שרף, המאמן דאז, היגג ברוב טעם בהקשר אחר: היינו ככלה בליל כלולותיה – היא יודעת שהיא הולכת לקבל, אבל היא לא יודעת כמה. ואנחנו קיבלנו הרבה. לפחות יכולנו להצטדק ולומר שחטפנו שני הפסדים כואבים מנבחרת שהגיעה בהמשך לחצי גמר גביע העולם. וכמובן שאמרנו.

הימורים פה

אני אלך על הימור נועז, שגם מסתדר עם נטיית הלב שלי: צרפת ושבדיה עולות.

שופטים באופסייד

בהצטרפות מקרים אומללה למדי, קיבלנו הערב בגביע העולמי שתי טעויות שיפוט כמעט בלתי נתפסות בחומרתן. למזלה של פיפ"א, המשחקים הערב לא הוכרעו בגלל טעויות השיפוט, מה שלפחות יחסוך מאיתנו הרבה מאוד יללות בימים הקרובים (עברתי במהירות על אתרי הצהובונים האנגלים – הם מתמקדים ביכולת הדלה של אנגליה ופחות בטעות של השופט).

נכון, אנגליה ומקסיקו רשאיות לטעון כי אלמלא הטעות, המשחק היה מתפתח אחרת, וכי העוול שנגרם להן פגע מנטלית בשחקנים. גם אם זה נכון עובדתית, מדובר בטיעון לוזרי: מי ש"קורס מנטלית" בעקבות טעות שיפוט בשלב מוקדם יחסית במשחק, יכול לבוא בטענות רק לעצמו, על שאין לו את החוסן המנטלי להתגבר על זה ולחזור למשחק. למרות הפאשלות של השופטים, גם אנגליה וגם מקסיקו עוד היו לגמרי בחיים במשחקים שלהן, ופיגרו בשער אחד בלבד. אבל שתיהן הספיקו לחטוף עוד שני שערים כל אחת אחרי טעות השיפוט, מה שמלמד בעיקר על חוסר יכולת, מנטלית ומקצועית, להתמודד עם מצבים כאלה. במילים אחרות: שיפסיקו ליילל וילמדו מארה"ב.

חוץ מזה, לפחות באשר לאנגליה, גם אם טעות השופט גרמה להם עוול, הרי שהיא עשתה צדק עם המשחק – אנגליה לא היתה ראויה אפילו לשער אחד במשחק הזה, קל וחומר שניים. השערים שכבשה (כולל זה שלא אושר, כמובן) היו מקריים למדי, וחוץ מהם "האריות" לא הגיעו למצבים מיוחדים. אם השער של למפארד היה מאושר, אנגליה עוד היתה עלולה לגנוב ניצחון של מגיע לה. מה שמשמח אותי בכל הסיפור, חוץ מזה שאני יכול לחגוג ולהגיד "אמרתי לכם", היא שסוף סוף נגמר הבלוף שנקרא "נבחרת אנגליה". שוב נלמד הלקח: אתה יכול לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל לא על כולם כל הזמן. מה שעבד (בערך) נגד נבחרות שנתנו לה כבוד והתמקדו בהגנה, לא עבד מול נבחרת שלא עשתה לה חשבון והעזה לתקוף אותה.

אלה שרוצים

שיא שלילי נשבר בגביע העולמי: רק שלוש נבחרות אירופאיות יהיו ברבע הגמר – שפל של כל הזמנים. זה מה שקורה כאשר שתי אירופאיות בכירות (?), איטליה וצרפת, פוטרות אותנו מעונשן כבר אחרי שלב הבתים. מה ניתן להסיק מכך? שהדרום-אמריקאיות טובות יותר? אני לא חושב שזה העניין. לדעתי, הטורניר הזה מבחין בין הנבחרות והשחקנים שרוצים ורצים, לבין אלה שעשו טובה שבכלל טרחו לעלות על המטוס לדרום אפריקה. ההבדל הוא בין נבחרות ושחקנים שעבורם זו זכות גדולה לשחק בגביע העולמי, ושרוצים להאריך ככל הניתן את החוויה, לבין אלה שרואים בזה מטרד-קיץ (או חורף, במקרה הזה) מעיק, ומתים לצאת לחופשה שלהם.

תסתכלו על 16 הגדולות: אין שם אחת שלא הרוויחה ביושר את מקומה (כן, אפילו אנגליה, שהיתה קצת פחות עלובה מיריבותיה בשלב הבתים). שני דברים מאפיינים את נבחרות השמינית: או שהן נבחרות שנהנות מכל רגע בטורניר (נניח גרמניה), או עקשניות שמאוד רוצות (נניח יפן, פראגוואי, אורוגוואי, סלובקיה), או כאלה שמרגישות שיש להן מה להוכיח (ארגנטינה), או שהן מספיק מוכשרות כדי להתקדם גם בלי להבריק (ברזיל, הולנד, גם ארגנטינה).

אז מהו הלקח? יש שניים. קודם כל לפיפ"א, שחייבת לפעול להורדת מספר המשחקים בעונה הסדירה, ולהביא את השחקנים הבכירים קצת יותר רעננים ויותר רעבים. הלקח השני הוא למאמנים: רוצים להצליח? פשוט מאוד: אל תתרשמו משמות ומ"כוכבים" – בשביל טורניר כזה צריך שחקנים שרוצים לשחק בגביע העולמי, שיש להם מה להוכיח, ושישחקו עבור המאמן שהביא אותם לנבחרת.

ראו לדוגמה את יואכים לאב מגרמניה, שהתעלם מהביקורת וזימן לנבחרת את מירוסלאב קלוזה ולוקאס פודולסקי – שניים שבקושי שיחקו או הבקיעו העונה. אז נכון שהחלודה ניכרת (ההחמצות, אוי, ההחמצות), אבל ההשקעה של שניהם, הרצון שלהם להוכיח לכולם שהזימון היה מוצדק, והשאיפה לחזור לעניינים לקראת העונה הבאה, הניבה עד כה תשואה של 4 שערים (שניים לכל אחד). הגול הנחוש של קלוזה הערב מול אנגליה, שניצח בקרב עיקש מול הבלם, הוא דוגמה מאלפת.

גשם בא

עוד תופעה מעניינת: אחרי שלב מוקדם עקר למדי (בערך 2.1 שערים למשחק, פחות אפילו מהגביע העולמי המחריד של 90'), קיבלנו מבול בשמינית – אתמול 6 שערים בשני משחקים, והערב כבר נסקנו ל-9 – ממוצע של כמעט 4 שערים למשחק עד כה בשמינית הגמר. כנראה שדרומית לקו המשווה, העולם באמת הפוך: בדרך כלל אלו שלבי הנוקאאוט שמספקים משחקים זהירים ומשמימים. אז אולי הסטטיסטיקה עוד תתיישר ביומיים הבאים, אבל אם לא, יש לי הסבר: ראשית, נפטרנו מכל הנבחרות המעצבנות שסוגרות משחקים, או אלה שלא הגיעו מוכנות לטורניר. שנית, וזה מתחבר לעניין ה"אלה שרוצים", אולי כשהנבחרות האלה מתקדמות בטורניר, הן צוברות יותר ביטחון ופחות מהססות לתקוף, וגם, אולי, הן מרגישות שכל דבר מעבר לשמינית הגמר יהיה בונוס, מה שמוליד משחק משוחרר וחופשי יותר. או שזו פשוט הנוכחות המאסיבית יחסית של הנבחרות הדרום אמריקאיות בשלב הזה. והנה, חזרנו לנקודה שבה התחלנו.

החביבה, הקשוחה והשכונה

זה לא חדש שהרמה המוצגת במשחקי גביע העולם ובטורנירי נבחרות בכלל, רחוקה מאוד מזו שאנו רגילים לראות במהלך העונה בליגת האלופות ובליגות הבכירות של אירופה. למרות שמדובר למעשה באותם שחקנים, יש כמובן הבדל מהותי בין יכולת של קבוצה שמתאמנת יום-יום ביחד, ליכולת של נבחרת ששחקניה מתכנסים במקרה הטוב פעם בחודש. שלא לדבר על התשישות אחרי עונה של יותר מ-60 משחקים, ועל המחויבות העדיפה של השחקנים למעסיק שלהם, שמשלם להם הרבה מאוד כסף, לעומת מחויבותם הלעיתים-מוטלת-בספק, לנבחרת הלאומית.

ההקדמה הזאת מתמצתת לדעתי היטב את שני ימי המשחקים הראשונים בגביע העולם. הנבחרות עם הסגלים עמוסי הכוכבים, צרפת, ארגנטינה ואנגליה, הציגו משחקים עייפים וחסרי מעוף, ושתיים מהן גם נענשו על כך באיבוד נקודות (אנגליה וצרפת). נכון לעכשיו, הנבחרות המעניינות והקבוצתיות יותר שייכות דווקא לדרג הביניים – דרום קוריאה החביבה וארה"ב הקשוחה.

וזה לא מפתיע: השחקנים שלהן רעננים יותר בהשוואה לכוכבים של הגדולות. גם העובדה שהם עדיין רעבים ומחפשים לשדרג את החוזים שלהם, מזריקה מרץ לשרירים העייפים. בנוסף, אני חושב שבנבחרות הקטנות והבינוניות, שאינן עתירות כוכבים ואגו, יש למאמן יותר סמכות ויותר יכולת להשפיע על תבנית המשחק.

זה ניכר בעיקר אצל הקוריאנים, שפשוט שיחקו נפלא מול יוון, עם יציאה מהירה ומתואמת קדימה, מסירות בנגיעה אחת, חילופי מקומות, המון פירגון וחדוות משחק, לחץ על מוליכי הכדור וסגירה הרמטית בהגנה. נכון, זו לא חוכמה גדולה מול החתיארים של יוון, והמבחן האמיתי שלהם יהיה במשחקים הבאים, אבל קוריאה פשוט נראתה כמו קבוצה, מאומנת ומגובשת, מה שקשה לומר על הנבחרות האחרות ששיחקו עד כה.

אורוגוואי, למשל, מעיפה כדורים לפורלאן וסוארס ומקווה לטוב. צרפת אותו דבר עם ריברי. לניגריה יש על משבצת האילתור את יעקובו וקייטה. האנגלים משחקים כמו אנגלים, עם פריצות באגף והגבהות לרחבה. דווקא הגול שהבקיע ג'רארד הגיע ממהלך חריג של דאבל פס באמצע – היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

וארגנטינה? שכונה. כל אחד לוקח כדור ויאללה. אוקיינוס של כישרון בהתקפה, ואפס תיאום בין השחקנים. מסי ליהטט כהרגלו, אבל לא כבש, טבס נכנס שוב ושוב עם הראש בקיר, היגואין לא ממש הורגש, די-מריה נמוג. אז נכון שאניימה היה פשוט נפלא בשער (וואו איזה משחק!), אבל מסי וחבריו משחקים כל העונה מול שוערים לא פחות טובים ממנו. עם יותר תיאום וריכוז, זה היה נגמר ברביעייה.

אז סביר להניח שקוריאה תיעצר בשלב מוקדם, ואולי אפילו לא תעבור את שלב הבתים. כנ"ל ארה"ב. לעומתן, בארגנטינה, ואולי גם בצרפת ואנגליה, יש מספיק שחקנים מוכשרים, וכמובן מסורת וטונות של ניסיון, כדי להגיע לשלבים הסופיים. אבל אפשר רק לנחש איך הן היו נראות אם היתה להן גם את המחויבות והמוטיבציה של קוריאה וארה"ב.

ואגב ארה"ב, אמרתי לפני המשחק שאנגליה לא תנצח אותם. אני רק מצטער שלא העליתי את זה על הכתב כדי להוכיח שאמרתי. זה היה צפוי כל כך – לא רק הלוזריות של אנגליה, אלא גם העמידה הטובה של האמריקנים. מי שהופתע, פשוט סובל מנקודת עיוורון כפולה: 1) הוא לא מכיר את נבחרת ארה"ב. 2) הוא בא, כמו הרבה ישראלים פתיים, עם הטייה תודעתית ברורה לנבחרת אנגליה. תגידו, אינשטיין ונוימן, לא ראיתם מעולם משחקים של נבחרת אנגליה? אתם לא יודעים שזו היכולת הרגילה שלה?

הסיכום: אני מרוצה. לא ציפיתי להצגות, אבל בינתיים זה מתפתח כמו טורניר גביע עולמי קלאסי: הגדולות פותחות בדשדוש, הקטנות רצות, ובסוף הגרמנים מנצחים. אה לא, זה מחר.

ועוד מילה טובה לסיום: הצילום בטורניר הזה הוא פשוט ליגה אחרת. הכי טוב שראיתי אי פעם. נדמה כאילו יש שתי מצלמות על כל שחקן, ואנחנו מקבלים לפעמים כמה קלוזאפים, מכמה זוויות, על כל מהלך. איזו באסה לשופטים (שבינתיים, טפו טפו, לא השפיעו על התוצאות).