ארכיון תגיות: נבחרת אורוגוואי

בסוף הגרמנים מנצחים

רגע לפני משחקי חצי הגמר, אני כבר יכול לומר שקיבלנו את אחד מגביעי העולם היותר טובים ומוצלחים שהיו. לפחות מבין אלה שאני זוכר באופן אישי. הוא אמנם התחיל קצת חלש, אבל עם שלבי הנוקאאוט הגיע גם הכדורגל. והרי בדרך כלל זה הפוך. ולא פחות חשוב: מבין הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר, לפחות שלוש הן הראויות ביותר להיות במעמד הזה.

לטעמי, המדד לטורניר מוצלח אינו בהכרח רמת הכדורגל, אלא רמת הספורטיביות שלו – גם מבחינת ההוגנות של המשחק,  אבל בעיקר כאשר יש תחושה ש"הטובים מנצחים" וש"הרעים מפסידים". הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר, עונות לדעתי על קריטריון ה"טובות", בעוד אלה שהודחו ברבע, אפילו אם היו פייבוריטיות ברורות לזכייה בטורניר, הודחו בצדק.

צופים בהולנד-ברזיל בפאב באמסטרדםאת המשחק בין ברזיל להולנד ראיתי בפאב באמסטרדם. למרות שלפני ובמהלך המשחק העריתי לקרבי משהו בשכונה של 3 ליטר בירה, דבר אחד אני זוכר בוודאות: האיפוק היחסי בו התקבל הניצחון המרשים על ברזיל בקרב יושבי הפאבים של אמסטרדם. כשיצאנו לרחוב מתנדנדים קמעה, הצבע הכתום אמנם שלט, צעקות ותקיעות ווווזלה עלו מפה ומשם, אך קשה לומר שהיתה השתוללות המונית ברחובות. אולי זו העובדה שמרבית האנשים שהסתובבו ברחוב היו בעצם תיירים טרמפיסטים, אבל אני מייחס את זה גם לתחושה שהעבודה עדיין לא הושלמה ומודבר רק על עוד שלב בדרך.

וזה, בתמצית, מה שמאפיין לדעתי את ארבע הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר – השקט, הצניעות והשמירה על פרופורציות. הולנד, אורוגוואי, גרמניה וספרד, אף אחת מהן לא היתה מכריזה על אבל לאומי אילו היתה מודחת ברבע הגמר. ומנגד, הן לא יוצאות מגדרן לנוכח ההעפלה לחצי הגמר. ספורט לטעמי אינו רק מאבק פיזי, אלא גם מאבק של ערכים, ולכן זה תמיד משמח לראות את הצנועים מנצחים ואת היהירים הולכים הביתה בבושת פנים.

גם ברזיל וגם ארגנטינה חטאו באחד החטאים הקשים של הספורט ובכלל: יוהרה. מה שתמיד מאפיין את הנבחרות האלה, זה היחס הטוטאלי לכדורגל – אנחנו באים לזכות בגביע, וכל דבר אחר הוא כישלון. הגישה הזאת מובילה להתנהלות חסרת פרופורציות (החגיגות המוגזמות של נבחרת ארגנטינה אחרי כל ניצחון, אפילו אם היריבה היא דרום קוריאה או ניגריה הבינוניות), בלתי ספורטיבית (איבוד העשתונות והכסאח של שחקני ברזיל בדקות האחרונות של המשחק מול הולנד), או סתם מגעילה ושחצנית (העקיצות של מראדונה לעבר שחקני גרמניה לפני המשחק). בקיצור, ברוך שפטרנו.

אבל את מי מעניינות המפסידות, בואו נראה מה הולך להיות בחצי. למרות שהבטחתי לעצמי לא להסתבך פה עם ניחושים וניבויים, אני לא יכול להתאפק. לטעמי גרמניה וספרד הן הראויות ביותר, על אחת כמה וכמה אם תהיה זו גרמניה שתעפיל לגמר: מי שמדיחה בדרך את אנגליה, ארגנטינה וספרד, אין ויכוח לגבי השאלה אם מגיע לה לזכות או לא.

ספרד גם היא ראויה, לאחר שהוכיחה כי הלוזריות שאפיינה אותה בעבר כבר מאחוריה. היא אמנם חרקה כל הדרך אל החצי, אבל הראתה שהיא עשויה מחומר של אלופים. מאוד גרמני מצידה, וזה בהחלט מקום לדאגה עבור היריבה שלה.

ams2באשר לאורוגוואי, הנוכחות שלה בחצי הגמר די מקרית בעיניי. באותה מידה יכלה להיות שם גאנה, ארה"ב או דרום קוריאה. אורוגוואי נהנתה מהגרלה נוחה יחסית, שלא לדבר על מזל משמיים (הפנדל שהוחמץ על ידי גאנה), ונראה לי שהעפלה לגמר תהיה פרס שלא ממש מגיע לה.

ואחרונים ובהחלט חביבים, ההולנדים. לא מבריקים, אבל יעילים ועם הגנת ברזל. ובמילה אחת: גרמנים. אם הולנד תעלה לגמר מול גרמניה, זה יהיה שחזור של 74', אבל בהיפוך תפקידים: גרמניה כפייבוריטית האטרקטיבית והמלהיבה, הולנד בתפקיד הקשוחה והווינרית. איך זה ייגמר? טוב, כידוע, בסוף הגרמנים מנצחים. רק שבמקרה הזה לא ברור על אילו "גרמנים" מדובר.

החביבה, הקשוחה והשכונה

זה לא חדש שהרמה המוצגת במשחקי גביע העולם ובטורנירי נבחרות בכלל, רחוקה מאוד מזו שאנו רגילים לראות במהלך העונה בליגת האלופות ובליגות הבכירות של אירופה. למרות שמדובר למעשה באותם שחקנים, יש כמובן הבדל מהותי בין יכולת של קבוצה שמתאמנת יום-יום ביחד, ליכולת של נבחרת ששחקניה מתכנסים במקרה הטוב פעם בחודש. שלא לדבר על התשישות אחרי עונה של יותר מ-60 משחקים, ועל המחויבות העדיפה של השחקנים למעסיק שלהם, שמשלם להם הרבה מאוד כסף, לעומת מחויבותם הלעיתים-מוטלת-בספק, לנבחרת הלאומית.

ההקדמה הזאת מתמצתת לדעתי היטב את שני ימי המשחקים הראשונים בגביע העולם. הנבחרות עם הסגלים עמוסי הכוכבים, צרפת, ארגנטינה ואנגליה, הציגו משחקים עייפים וחסרי מעוף, ושתיים מהן גם נענשו על כך באיבוד נקודות (אנגליה וצרפת). נכון לעכשיו, הנבחרות המעניינות והקבוצתיות יותר שייכות דווקא לדרג הביניים – דרום קוריאה החביבה וארה"ב הקשוחה.

וזה לא מפתיע: השחקנים שלהן רעננים יותר בהשוואה לכוכבים של הגדולות. גם העובדה שהם עדיין רעבים ומחפשים לשדרג את החוזים שלהם, מזריקה מרץ לשרירים העייפים. בנוסף, אני חושב שבנבחרות הקטנות והבינוניות, שאינן עתירות כוכבים ואגו, יש למאמן יותר סמכות ויותר יכולת להשפיע על תבנית המשחק.

זה ניכר בעיקר אצל הקוריאנים, שפשוט שיחקו נפלא מול יוון, עם יציאה מהירה ומתואמת קדימה, מסירות בנגיעה אחת, חילופי מקומות, המון פירגון וחדוות משחק, לחץ על מוליכי הכדור וסגירה הרמטית בהגנה. נכון, זו לא חוכמה גדולה מול החתיארים של יוון, והמבחן האמיתי שלהם יהיה במשחקים הבאים, אבל קוריאה פשוט נראתה כמו קבוצה, מאומנת ומגובשת, מה שקשה לומר על הנבחרות האחרות ששיחקו עד כה.

אורוגוואי, למשל, מעיפה כדורים לפורלאן וסוארס ומקווה לטוב. צרפת אותו דבר עם ריברי. לניגריה יש על משבצת האילתור את יעקובו וקייטה. האנגלים משחקים כמו אנגלים, עם פריצות באגף והגבהות לרחבה. דווקא הגול שהבקיע ג'רארד הגיע ממהלך חריג של דאבל פס באמצע – היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

וארגנטינה? שכונה. כל אחד לוקח כדור ויאללה. אוקיינוס של כישרון בהתקפה, ואפס תיאום בין השחקנים. מסי ליהטט כהרגלו, אבל לא כבש, טבס נכנס שוב ושוב עם הראש בקיר, היגואין לא ממש הורגש, די-מריה נמוג. אז נכון שאניימה היה פשוט נפלא בשער (וואו איזה משחק!), אבל מסי וחבריו משחקים כל העונה מול שוערים לא פחות טובים ממנו. עם יותר תיאום וריכוז, זה היה נגמר ברביעייה.

אז סביר להניח שקוריאה תיעצר בשלב מוקדם, ואולי אפילו לא תעבור את שלב הבתים. כנ"ל ארה"ב. לעומתן, בארגנטינה, ואולי גם בצרפת ואנגליה, יש מספיק שחקנים מוכשרים, וכמובן מסורת וטונות של ניסיון, כדי להגיע לשלבים הסופיים. אבל אפשר רק לנחש איך הן היו נראות אם היתה להן גם את המחויבות והמוטיבציה של קוריאה וארה"ב.

ואגב ארה"ב, אמרתי לפני המשחק שאנגליה לא תנצח אותם. אני רק מצטער שלא העליתי את זה על הכתב כדי להוכיח שאמרתי. זה היה צפוי כל כך – לא רק הלוזריות של אנגליה, אלא גם העמידה הטובה של האמריקנים. מי שהופתע, פשוט סובל מנקודת עיוורון כפולה: 1) הוא לא מכיר את נבחרת ארה"ב. 2) הוא בא, כמו הרבה ישראלים פתיים, עם הטייה תודעתית ברורה לנבחרת אנגליה. תגידו, אינשטיין ונוימן, לא ראיתם מעולם משחקים של נבחרת אנגליה? אתם לא יודעים שזו היכולת הרגילה שלה?

הסיכום: אני מרוצה. לא ציפיתי להצגות, אבל בינתיים זה מתפתח כמו טורניר גביע עולמי קלאסי: הגדולות פותחות בדשדוש, הקטנות רצות, ובסוף הגרמנים מנצחים. אה לא, זה מחר.

ועוד מילה טובה לסיום: הצילום בטורניר הזה הוא פשוט ליגה אחרת. הכי טוב שראיתי אי פעם. נדמה כאילו יש שתי מצלמות על כל שחקן, ואנחנו מקבלים לפעמים כמה קלוזאפים, מכמה זוויות, על כל מהלך. איזו באסה לשופטים (שבינתיים, טפו טפו, לא השפיעו על התוצאות).

בית א': מוות לעניים

בימיי הקצרים והמתרחקים כעיתונאי ספורט, אחד הדברים ששנאתי לעשות היה "קידומים". מדובר במילת קוד לאותן סקירות מייגעות שמקדימות משחקים או טורנירים, ושאמורות לבנות עניין ומתח לקראתם. הקידום המצוי משלב בדרך כלל מיחזור של ידיעות מהימים האחרונים העוסקות בקבוצות המתמודדות, וכן ציטוטים של שחקנים ומאמנים. את האטריות הקרירות האלה מדביק העורך יחדיו באמצעות קצת להג ריקני וכמה הערכות ותחזיות זהירות.

הערך העיתונאי של הקידומים נמוך במיוחד, כיוון שהם נכתבים עם המבט קדימה, ולא לאחור. אין להם שום ערך תיעודי – תוקפם פג מיד עם תחילת המשחק או הטורניר, ואף אחד כבר לא יקרא אותם יותר (בניגוד לסיקורי משחקים או אירועים אחרים, שעשויים לעניין קוראים גם שנים לאחר התרחשותם). ולא נדבר על מקרים שבהם הכותב שוגה לחלוטין בהערכותיו המוקדמות, מה שהופך את פרי עמלו לא רק לחסר ערך עיתונאי, אלא גם למביך.

כל ההקדמה הזאת נועדה לומר, שאני מקווה לא ליפול למלכודת הזאת עם סקירת הבתים האישית שלי לקראת משחקי גביע העולם (חוץ מההימורים שלי, שבוודאי יתרסקו ברעש). בניגוד לימים ההם, אני עושה את זה בכיף, לא מתוך חובה. ולא פחות חשוב: אני לא כבול לשום קודים עיתונאיים ולא מחוייב לשום פוליטיקלי קורקטנס, רחמנא ליצלן. ובנוסף, זו ההזדמנות שלי להציג הלכה למעשה את המפה הפוליטית שלי, עליה פירטתי בהרחבה בפוסט הקודם. אז יאללה, מתחילים.

בית א': דרום אפריקה, מקסיקו, אורוגוואי, צרפת

חובבי טריוויה, כמוני, יודעים לצטט מתוך שינה, כי מעולם לא ארע שהנבחרת המארחת לא הצליחה לעבור את השלב המוקדם. השילוב של יתרון הביתיות ושיבוץ-כבוד כראש בית, מסייע לנבחרת המקומית להעפיל לפחות לשמינית הגמר. ואם גם השופטים זורמים איתך, אז אפילו לחצי הגמר (קוריאה, 2002). כראש בית, דרום אפריקה היתה אמורה לקבל בית נוח יחסית, אבל ההגרלה התאכזרה אליה, והיא תיאלץ להתמודד עם כמה מהנציגות החזקות יותר של הדרגים האחרים, ביניהן שתי אלופות עולם לשעבר.

הגעתי למסקנה שזה סוג של "בית מוות". לא מהסוג המקובל, אלא מעין בית מוות לעניים: בהנחה שצרפת תעפיל (למרות שאצל הדומנקים אי אפשר לדעת איך הם יקומו בבוקר), כל מי שתצטרף אליה לא תהיה בחזקת הפתעה גדולה, כך שהמאבק על הכרטיס השני לשמינית הגמר, נראה פתוח.

דרום אפריקה

מפי הסוס: המארחים, כאמור, קצת נדפקו עם הביצים (של ההגרלה, נו). אולי בפיפ"א סידרו כך בכוונה את ההגרלה, כדי שלא יטענו נגדם שהם מטים את ההגרלות (כן, סוג של פרדוקס שכזה). להשראה, ובהנחה שעדיין לא עשו זאת לפחות 5 פעמים, אני ממליץ להם לצפות בסרט "אינוויקטוס", העוסק בנבחרת הראגבי שלהם ומסעה המופלא לאליפות העולם. קיטש מרגש במיטבו.

הכל אישי: יש לי כמה חברים בדרום אפריקה, אז אני מחזיק להם אצבעות. מצד שני, כפי שאני מכיר את החברים האלה, לא בטוח שהם בעצמם מחזיקים אצבעות לנבחרת שיש בה רוב מוחלט של שחורים. מה שכמובן גורם לי לתמוך אף יותר ב"בפאנה-בפאנה".

על מי אשים עין: על האדון טספו (פיטר) מסיללה כמובן. נציג מכבי חיפה בגביע העולם אמור להרשים את הסקאוטים ולעוף לאירופה תמורת ים של כסף. לי יש חשש, או בעצם תקווה, שהוא יתגלה כשחקן סביר ולא יותר, ולא יימצאו קונים לסחורה. במשחקי ליגת האלופות, אפשר היה לראות שהוא מתקשה עם המהירות והאגרסיביות של היריבות. להשכיב את ההגנות בליגת הפחים שלנו זו חוכמה די קטנה. אני מקווה בשבילו שאני טועה.

מקסיקו

מפי הסוס: במפה שלי, מקסיקו נמצאת ב"בלתי מזדהות", כי אין לי משהו מיוחד נגדה או בעדה. אבל כן יש לי משהו נגד ההתאחדות שלה, הלא היא קונקאקא"פ הידועה לשמצה (ההתאחדות של מרכז, צפון אמריקה והקאריביים. רק בשביל השם הזה צריך להרחיק אותה לצמיתות מטורנירים בינלאומיים). אם הייתי ממש לא-פוליטיקלי-קורקט, הייתי אומר שברוב מדינות ההתאחדות המפוארת הזאת הכדורגלנים משחקים יחפים עם אגוזי קוקוס במקום כדורים. אבל אני לא, אז אני לא. שימו לב למפת הקונקאקא"פ: אם יש צורך בהגדלה של חלקים במפה, זו התאחדות שלכל היותר ראוי לצלם בתחומה עונות של "הישרדות".

בהקבלה לכדורגל האירופי, קונקאקא"פ (להלן: "קונקי") נראית כאילו ליכטנשטיין, אנדורה, סן מרינו ויתר חברותיהן לאגף הנמושות, פרשו מאופ"א והקימו התאחדות משלהן. עם אימפריות כמו אנטיגואה, איי הבתולה, בליז, סיינט קיטס-אנד-נביס ועוד שלל מדינות שאני לא בטוח איך לבטא את שמן, מקסיקו, ביחד עם ארה"ב, היא הברזיל של קונקי. מה ברזיל? היא הדרים טים! אז מה אני אומר בעצם? שבזכות מזל גיאוגרפי יוצא מן הכלל, מקסיקו וארה"ב מקבלות כל 4 שנים כרטיס חופשי פחות או יותר לגביע העולם (בצוותא עם עוד נציגה מהקונקי. הפעם הזוכה המאושרת היא הונדוראס).
אני לא נוטר להן טינה על כך, אני סתם מקנא.

על מי אשים עין: על בלאנקו, כמובן. הכוכב העתיק (37 וחצי) של מקסיקו סגר עד כה 114 הופעות בנבחרת ב-15 שנות שירות, והרגל עוד נטויה. אני לא ממש עוקב אחר הכדורגל המקסיקני (מה אני, נדב יעקבי?), אז כל 4 שנים אני מופתע מחדש שהוא עדיין בנבחרת ("בן 37, בגילי…" או משהו). סחתין עליו.

אורוגוואי

מפי הסוס: ראיתי את משחק ההכנה האחרון של אורוגוואי, נגד איזו נבחרת שולית מהמזרח התיכון. מבחינה התקפית היא ממש מרשימה, אבל נגד ההגנה המביכה של ישראל זו לא ממש חוכמה. מהצד השני, השחקן האיטי בעולם, ליאור רפאלוב, פרפר את ההגנה שלה בדרך לשער השיוויון הזמני של ישראל. אז אולי גם מסיללה יכול. באופן אישי אני מקווה להיפטר מאורוגוואי כבר עם סיום שלב הבתים.

הכל אישי: טוב, האמת שאין לי שום דבר אישי נגד אורוגוואי, אבל נבחרות דרום אמריקניות תמיד נשפטות אצלי קצת לחומרה. העובדה שהיא חברה במועדון המצומצם של אלופות העולם (למרות שגם הצלולים מבין זקני מונטיבדאו לא זוכרים מתי זה היה), בוודאי לא מוסיפה לה אהדה אצלי.

על מי אשים עין: אחרי שתקע שניים לדודו אוואט אתמול, לסבסטיאן אבראו, לשעבר בבית"ר ירושלים, חסרים עוד שני גולים כדי להפוך לכובש מספר 1 של אורוגוואי בכל הזמנים. לא כזה שוס, מדובר על מחסום של 31 שערים בסך הכול, אבל אני חובב סטטיסטיקות בלתי שימושיות שכאלה, מה תעשו לי.

צרפת

מפי הסוס: כרגיל, שמרנו את הטוב לסוף. 4 שנים חלפו מאז שזידאן נגח במטראצי, ואיטליה נגחה את צרפת מהגמר. הלה-בלה היו ונשארו נבחרת של קצוות: הם יכולים לעוף בשלב הבתים והם יכולים לזכות בגביע. ככה זה כשהמאמן שלך הוא ריימונד דומנק, האיש שרובר פירס אמר עליו ש"הוא לא יודע כלום על שום דבר" (בצרפתית זה נשמע יותר טוב). איש מוזר ותמוה הוא ריימונד, אבל כנראה שהצרפתים, באיזשהו מקום חולני בנפשם, אוהבים את האקצנטריות שלו. אין הסבר אחר לקדנציה הבלתי נגמרת שלו.

הכל אישי: יחסיי עם צרפת ארוכים ומורכבים. כישראלי מצוי, גם בי מקנן האינסטינקט האנטי-צרפתי המוכר. באופן טבעי, תמיד הייתי נגד נבחרת הטריקולור, פשוט כי הם, נו, צרפתים כאלה. במפה הפרטית שלי אף מיקמתי אותה בעבר בגוש ה"רעות". אלא שבעשור וחצי החולף התחולל מהפך ביחסינו, ונבחרת צרפת נעה על פני כל המפה, עד שנחתה בגוש ה"טובות". שלושה גורמים עיקריים אחראיים למהפכה הצרפתית הזאת, שהחלה בד בבד עם יציאתי מגיל ההתבגרות המעיק: נשביתי בקסמו של הקולנוע הצרפתי, למדתי צרפתית באוניברסיטה ולקחתי כמה קורסים שעסקו בהיסטוריה של צרפת, ובעיקר – הלה-בלה, אלופת העולם ב-98', הפכה לנבחרת שמעצבנת את כל גזעני צרפת וכל הלה-פנים למיניהם. וזו כמובן סיבה מעולה לתמוך בה ובסוסים השחורים שלה (לא במובן המקובל, המטאפורי, של המושג, אלא כי רובם באמת שחורים ובנויים כמו סוסים).

על מי אני אשים עין: אנחנו עוקבים כל השנה אחרי הכוכבים הצרפתים. ריברי, אבידאל, קלישי, הנרי, דיארה, גורקוף, אנלקה – כולם אורחים קבועים בסלון במהלך העונה. את המופע של ריימונד דומנק אנחנו מקבלים רק פעם בשנתיים. אז ברור ש"הפילוסוף" יהיה על הכוונת שלי.

הימורים ומשאלות לב

מי אני חושב שיעלו לשלב הבא: צרפת ואורוגוואי
מי אני רוצה שיעלו לשלב הבא: צרפת ודרום אפריקה
תסריט הבלהות: אורוגוואי ומקסיקו (מהצד הצרפתי זה יהיה דווקא די מבדח, אבל מהצד הדרא"פי זה יהיה קורע לב)