ארכיון תגיות: מנצ'סטר יונייטד

היופי בכדורגל

כל מי שקורא פה בקביעות, יכול היה בוודאי לנחש שגמר ליגת האלופות אמש, לא בדיוק הגעיש את המיצים שלי. אני לא נוטה במיוחד להתלהב ממה שקרוי "גמר קלאסי" – מבחינתי זו דרך אחרת לומר "גמר מצ'עמם". אז נכון שהמשחק אמש לא היה ממש-ממש משעמם (אם כי אני מודה שבשלב מסוים עברתי להשתעשע עם האייפד שלי) וגם קיבלנו (עוד) הצגה נהדרת של ברצלונה, אבל לא קיבלנו מהמשחק הזה שום דבר ממה שנהוג לומר עליו "זה היופי בכדורגל". הוא לא סיפק איזו דרמה גדולה, או הפתעה מיוחדת. נו, זו בדיוק הבעיה של "גמרים קלאסיים". הכול אמש גם היה מהוקצע ומלוטש (בעיקר מצד ברצלונה), ספורטיבי ונקי, בלי אמוציות, בלי כרטיסים אדומים (כמעט בלי עבירות, למעשה. ובהקשר הזה, גם תודה לשופט שנתן למשחק לזרום), בלי מכות, אפילו בלי התחזויות של דני אלבס. כמעט התחשק לי שייכנס איזה מטראצי ויתחיל לקלל את האם-אמא של מסי, או משהו.

הגמר הזה היה "קלאסי", גם משום שהוא הפגיש את שני המועדונים הכי שיטתיים ומאורגנים בכדורגל העולמי: מועדונים שהם לא רק מותגים חזקים, אלא ממש "מפעלים" לכדורגל ויצרנים של כדורגלנים. מועדונים עם דרך, עם שיטה, עם עקביות. מנצ'סטר יונייטד אולי נכנעה אמש בלי תנאי, אבל סיימה במקום שלו היא ראויה, שהוא גם המקום הכי גבוה שמועדון כדורגל יכול לשאוף אליו היום – אחד אחרי ברצלונה. וזה בדיוק מה שקצת משעמם, ולא רק בגמר: בסיכומו של דבר, כל העונה הזאת של ליגת האלופות נראתה כמו הגמר שלה, והיא מסתיימת בלי הפתעות או דרמות יוצאות דופן או סינדרלות מסעירות (חוץ משאלקה החביבה).

אבל לפני שאחשד (שוב) כמעכיר שמחות, אומר מיד: ברצלונה היא אלופה ראויה ביותר. אולי האלופה הכי ראויה שהיתה למפעל הזה מאז היווסדו. גדולתה בכך שהיא נמצאת מעל הוויכוח הנצחי בין חסידי "הדרך" לחסידי "התוצאה" – היא גם משיגה תוצאות, וגם עושה זאת בדרך מענגת ויפה לעין. זה מה שהופך אותה לקבוצה כה גדולה ולאלופה כה ראויה.

יוהאן קרויף, שהוביל את קבוצת החלומות הקודמת של ברסה בשנות ה-90, אמר פעם ש"לא אכפת לי לחטוף שלושה שערים בכל משחק, בתנאי שאבקיע ארבעה". זו, בתמצית, הרוח של המועדון הזה. ברצלונה של פפ גווארדיולה, תלמידו של קרויף, שכללה את התורה הזאת: היא גם מבקיעה שלישיות ורביעיות (וחמישיות ושישיות) וגם סופגת פחות מהקבוצה ההיא של קרויף, וזאת בזכות הגנה וקישור אחורי ברמה הגבוהה ביותר. לתשומת לבם של כל הרומנטיקנים השוטים, חסידי הכדורגל ה"שמח", הטוטאלי, האטרקטיבי: גם הכדורגל הכי התקפי ויפה לעין, מתחיל בהגנה חזקה ובלתי מתפשרת.

לסיכום, על האלופה הנכנסת אני יכול למחזר, בשינויים מתבקשים, את מה שכתבתי בשנה שעברה על אינטר: איזה יופי. זה תמיד מהנה לצפות במקצוענים המבצעים את עבודתם בשלמות ובדייקנות. כזו היתה אינטר של מוריניו וכזו היא ברצלונה של פפ – כל אחת בסגנון שלה. וגם זה, אני מודה בחריקת שיניים, "היופי בכדורגל".

היידה אינטר

בשבוע שעבר הצגתי פה את החלק הראשון של מפת ליגת האלופות הפרטית שלי. בלי שהיות מיותרות, לקראת החצי השני של שמינית הגמר, הנה החלק השני.

פ.צ. קופנהאגן – צ'לסי

קופנהאגן: נו, איך אפשר לא להיות בעד דנים באשר הם? אני לא מכיר את קופנהאגן ולא ראיתי את המשחקים שלה, אבל יש לי פינה חמה בלב לדנים. וכשהם נגד צ'לסי השנואה, יש לי שם אפילו כמה פינות כאלה. הכרעת הדין: טובות. ברור.

צ'לסי: לפעמים אני עומד נדהם מול זכרונם הקצר של אנשים. מישהו בכלל זוכר מי היתה צ'לסי לפני שהגיע לשם רומן אברמוביץ'? ובכן, אני זוכר. את צ'לסי אני מתעב מאז ומתמיד, ובתודעה שלי היא קבוצה עם אוהדים חוליגניים ואנטישמים (וזה בדיוק מה שהיא היתה עד שהגיע לשם אברמוביץ'). הזמנים האלה עברו, אולי, אבל את מה שנצרב בנו בילדותנו ובנעורינו, קשה למחות. לכן, אני די נפעם מהפופולריות הגואה של צ'לסי בישראל. מילא ילדים ונערים שלא הכירו  את העידן ההוא, אבל אנשים בני גילי? מה לכם ולצ'לסי? זה רק מראה שמצליחנות ממגנטת אנשים אולי יותר מכל דבר אחר. וזו בפני עצמה סיבה טובה מאוד מבחינתי לשטום את הכחולים. גזר הדין: רעות, אלא מה.

ליון – ריאל מדריד

ליון: אני מחבב את ליון, אבל די איבדתי בה עניין מאז לכתו של ז'וניניו. היות ואני לא ממש עוקב אחרי הליגה הצרפתית (ליתר דיוק: ממש לא עוקב), הדבר הטוב היחידי שאני יכול להגיד על ליון העונה, זה שהיא אחראית להדחתה של הפועל ת"א מהמסגרות האירופיות. היפ היפ, הוריי. הפסיקה: טובות, בכיף.

ריאל מדריד: איכס. רעות.
איכשהו, קשה לי להאמין שליון שוב תדיח את ריאל, אבל אם זה יקרה, לא יהיה מאושר ממני.

מארסיי – מנצ'סטר יונייטד

מארסיי: עוד צרפתייה שלא מעוררת אצלי כלום. כמובן שאחזיק לה אצבעות נגד היונייטד, אבל מעבר לכך אני אדיש לחלוטין לגורלה. גזר הדין: בלתי מזדהות.

מנצ'סטר יונייטד: היריבה המושבעת של ליברפול שלי, ומועדון שממש מעורר בי רגשות אלימים כמעט. למרות ההערכה הכללית מההתנהלות של המועדון והיכולת שלו להישאר בטופ לאורך כל כך הרבה שנים, הם גם מצליחים להרגיז אותי לפעמים ברמות קשות (כמו במקרה של החוזה של וויין רוני). אני תמיד מייחל ואייחל לעוד נפילה של האימפריה. רעות, מה חשבתם.

אינטר – באיירן מינכן
(השארתי את הטוב לסוף).

באיירן: יחסיי עם באיירן מורכבים. בשנים שבהם התעצבה תודעת הכדורגל שלי, באיירן היתה קבוצת הייצוג מספר אחת של גרמניה. בעיני הילד שלי היא נתפסה כגירסה גרמנית למכבי ת"א כדורסל. וזה לא מפתיע: בשנות חיי (34 בסך הכול) היא זכתה ב-17 אליפויות. כשנולדתי היו לה רק 5. איך אני יכול לאהוב קבוצה כזאת? את הקבוצה שלי בגרמניה לא נזכיר פה כי זה מביך, אבל בואו נאמר שאני מעדיף הרבה קבוצות אחרות לפני באיירן. מצד שני, בתור הנציגה הרצינית היחידה של גרמניה במפעלים האירופיים, תמיד העדפתי אותה על פני הרבה אחרות מהיבשת. למשל בגמר הבלתי נשכח של 99', נגד מנצ'סטר, או ברבע הגמר בעונה שעברה, נגד מנצ'סטר. אבל זו כבר עונה שנייה ברציפות שבאיירן פוגשת את אינטר, ועל כן גם העונה היא לא תקבל ממני עוד סימפטיה. אלא אם כן היא תעבור לשלב הבא, אבל את זה אני לא מעז אפילו לדמיין. באופן זמני: פסק הדין: בלתי מזדהות.

אינטר: יאללה סאנטי נשמה. פורצה אינטר. הכחולים-שחורים סוף סוף נכנסים לעניינים בליגה האיטלקית, ולמרות שאני עדיין לא מבין את המינוי של לאונרדו כמאמן, אין ויכוח על התוצאות. אני לא חושב שיש מישהו שמאמין שאינטר יכולה באמת להגן על התואר, אבל גם אף אחד לא ספר אותה בעונה שעברה כמועמדת לתואר. דווקא טוב לנו ככה. טובות. הכי טובות.

שתי סטירות ובעיטה בתחת

כבר כמה ימים שאני שואל את עצמי, מה כל כך מרגיז אותי בחוזה החדש והבלתי-נתפש של וויין רוני במנצ'סטר יונייטד (250 אלף פאונד בשבוע, מיליון פאונד בחודש, למי שפספס). האם זו סתם קנאה צהבהבה בבחור ורדרד בן 25, שלא צפוי בעתיד הנראה לעין להיות מועמד לפרס נובל בפיזיקה ושירוויח החל מהתלוש הקרוב כ-200 אלף שקל ביום? (!) האם זו המחשבה על כמה משפחות ניתן לכלכל במשך שנה בשכר השבועי שלו (7-10 ככה)?

כן, כל אלה מרגיזים ברמות כאלה ואחרות. אבל מעצבנת ומקוממת יותר היא הציניות, וגם הזלזול באינטליגנציה של האוהדים והעיתונאים. אחרי כל הרפש שהוטח בין הצדדים (רוני, המנג'ר אלכס פרגוסון והמועדון), צוטט הבחור כאומר: "ביומיים האחרונים דיברתי עם המאמן והבעלים והם שיכנעו אותי שאני שייך לכאן. כבר ביום רביעי אמרתי שהמאמן פרגוסון הוא גאון והאמונה והתמיכה שלו שיכנעו אותי להישאר…". נו, תעשה לי טובה, מיליון וחצי שקל בשבוע ישכנעו גם את אביגדור ליברמן להצטרף לחמאס (כותרת אפשרית: "תמיד אמרתי שאיסמעיל הנייה הוא גאון").

אבל כאמור, רוני הוא בחור צעיר, ש… איך אומרים אצלם שם, באנגליה? הוא לא הכוכב הבוהק ביותר בשמיים. הנבל האמיתי בסיפור הזה הוא מועדון הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד (ומי שזה לא יהיה שמקבל שם את ההחלטות), שבמקום להעיף את החוצפן הזה לעזאזל או לריאל מדריד (אותו דבר), נענה לכל דרישותיו. וזה לא שרוני "חי עם עוד 150 איש בקופסת נעליים באמצע הכביש, עבד 29 שעות ביממה במפעל ושילם לבעל המפעל תמורת הזכות לעבוד" (ראו סרטון) – השכר שלו לפני התוספת הנדיבה של 177 אחוז, עמד על כ-90 אלף פאונד בשבוע.

בהיענות לדרישותיו של רוני, אמרו לו בעצם ביונייטד: "אתה יותר גדול מהמועדון. אנחנו כלום בלעדיך". וכשמועדון מפואר ומעוטר כמו מנ-יו יורד כך לזנות, מה יגידו כל האסטון-וילות למיניהן? כמה חוסר אחריות יש במהלך הזה, כמה אטימות, כמה טיפשות. האם זה הלחץ מהנעשה מעבר לכביש, במנצ'סטר סיטי, שמעביר את השדים האדומים על דעתם? וזה לא שרוני סחף בקיץ האחרון את נבחרת אנגליה לזכייה היסטורית בגביע העולם, או שהוא פתח את העונה בכיבושים בצרורות. על פי היכולת שלו בתקופה האחרונה, ולנוכח הדרישות שלו, מה שהוא זקוק לו אינה העלאה אסטרונומית בשכר, אלא שתי סטירות ובעיטה בתחת.

התגובות באנגליה בנוסח "זה לא שכר שמתאים לתקופת מיתון", אמנם נכונות, אבל פופוליסטיות. יש טיעונים אחרים, לא פחות טובים, כנגד המהלך הזה. השכר של רוני הוא רק פיסה מעופשת במיוחד בתוך ערימת הזבל הזאת: על פי הפרסומים, משפחת גלייזר, הבעלים, תקצה גם כ-90 מיליון פאונד לרכש (על פי העיתונות, זהו אחד התנאים שהציב רוני למועדון ולמנג'ר). זכותה של המשפחה הזאת לשפוך את המיליונים שלה איפה ועל מי שהיא רוצה, אבל זה לא שמנצ'סטר יונייטד עומדת בפני ירידת ליגה או הדחה מוקדמת מליגת האלופות. מה עוד שידוע כי המועדון שקוע בחובות של כ-750 מיליון פאונד. אולי יש להם מקורות מימון אחרים, אבל אי אפשר לומר שהוצאה כזאת, בעיתוי כזה, היא צעד חכם או אחראי או מהווה מופת לניהול תקין.

אולי אני מצפה ממנצ'סטר יונייטד ליותר מדי, ואולי באמת זו זכותה המלאה של משפחת גלייזר למשכן את עצמה בשביל הגחמות של כוכבי כדורגל (וככל הידוע, היא בעיקר מחפשת דרך להיפטר ממזללת הכסף הזאת). ואולי זה רק מהלך ציני להעלאת ערכו של רוני לקראת העברה אפשרית (לריאל מדריד?) בסוף העונה. אבל כאשר מועדוני הליגה הבכירה באנגליה כבר נושמים אשראי נקי והחובות המצטברים שלהם מגיעים למיליארדי פאונד (ויש כבר מועדון, פורטסמות', שעומד לפני פירוק, לראשונה בתולדות הפרמיירליג), מחירי הכרטיסים עולים בהתמדה ודוחקים החוצה מהאצטדיון את האוהדים בעלי ההכנסה הממוצעת, וחולצות כדורגל, שמיוצרות בסין וערכן בשער המפעל עומד על כ-50 סנט, נמכרות לאוהדים ב-80 יורו, ברור שמישהו ישלם מתישהו את המחיר.

דווקא מהמועדון הכי גדול באנגליה ניתן לצפות לאחריות, שיקול דעת והימנעות מפזרנות שכזאת, שעלולה לסחוף את כל הליגה לנשייה כלכלית (ואולי הם כבר שם ואנחנו עדיין לא יודעים את זה). כי הרי הרף שהוצב עוד יישבר: על פי התקשורת, מנצ'סטר סיטי היתה מוכנה לשלם לג'ינג'י הזה אפילו 280 אלף פאונד בשבוע (וטוב שלא נענה להצעה, כי מפחיד לחשוב איך היו נראים רחובות מנצ'סטר ביום שאחרי). וככל שהמשכורות מאמירות ומכבידות יותר ויותר על המועדונים (בליגה האנגלית, מרכיב השכר בתקציבי המועדונים הוא הגדול בעולם), מי שמשלם בשלב ראשון את המחיר הם האוהדים, שרואים את מחירי הכרטיסים שעולים, חורקים שיניים ומשלמים. ובשלב הבא יאכלו אותה הספקים, שהחשבונות שלהם לא ישולמו, ובהמשך השכירים הפשוטים במועדון (המזכירות, האפסנאים וכו') שילכו הביתה בגלל "קיצוצים". ועוד לא דיברנו על בעלי המניות.

ומי לא ייפגע? מי שימצא פראייר אחר שיהיה מוכן לשלם 35 אלף פאונד ליום.