ארכיון תגיות: מכבי תל אביב

שוב

נראה לי שהערב הבנתי למה אני כבר לא חובב הספורט הגדול והנלהב שהייתי פעם. זה הגיל. והנסיון המצטבר שבא איתו. והעובדה שמגיע שלב בחיים, שאתה מבין שהמציאות לא באמת מתקדמת ולא מתפתחת, היא רק בוטשת במקום, נעה במעגלים וחוזרת תמיד לאותה נקודה, עד שאתה משתעמם לך ונוטש. אתם יודעים – ״אין חדש תחת השמש״, ״הבל הבלים הכול הבל״, ״כל הנחלים זורמים לים והים איננו מלא״ (קהלת, קהלת וקהלת).

ומה שקהלת הזקן הבין לפני אלפיים ומשהו שנים, תקף גם להיום.
נכון, ספורט מייצר לכאורה שיאים חדשים, התרגשויות חדשות, גיבורים חדשים. אבל זה הכול אותו דבר. תמיד. בחיי, הייתי שם כבר. להיות חובב ספורט זה לא שונה כל כך מלהיות חובב של הסדרה ״חברים״, נניח. אתה תמיד תיהנה לצפות באותם הפרקים, ותצחק ותתרגש במקומות הנכונים, אבל זו לא תהיה כמו ההתרגשות והכיף של הפעם הראשונה.

מכבי תל אביב זכתה שוב באליפות אירופה/גביע אירופה/יורוליג/(היה פעם גם סופרוליג, לא?) בפעם השישית, כשבארבע מתוכן הייתי בסוג של קשר יציב עם המציאות. נדמה לי.
הזכייה הנוכחית באמת מסעירה ומרגשת וכנגד כל הסיכויים – יש בה את כל המרכיבים של דרמת ספורט טובה. אבל כבר כמה ימים, עוד לפני הזכייה, אני מסתובב בתחושה חמצמצה ש״נו, כבר היינו שם״. והנה, שוב יתחיל סיבוב של ״הם מייצגים את המדינה/אין בכלל ישראלים בחמישייה״, ״כל הסיבות לאהוד את מכבי/כל הסיבות לשנוא את מכבי״, "אירופה צהובה/אנחנו בכלל לא באירופה", ״הלוואי שכל הכדורסל הישראלי היה מתנהל כמו מכבי/הם הורסים את הכדורסל הישראלי״, ״זו גאווה למדינה/זו לאומנות מחליאה״…
נו, שוב אותן הקלישאות, שוב אותם הוויכוחים, שוב אותם טיעונים וטיעוני נגד.

אה כן, ושוב נשיא המדינה או ראש הממשלה מנסה לברך את המאמן בשידור חי עם שורה של מליצות חבוטות שאחד מעוזריו כתב לו, ושוב המאמן יגיד לאנשי הערוץ שהוא לא שומע. ושוב איזה ישראלי סמלי, שהוא גם הקפטן, יגיד ש״אין דברים כאלה״ (יש, יש, בחיי שיש!), והשדר יתפעל מ-10 אלפים הישראלים שהטריחו את עצמם לארץ אחרת, ושזו ״תעודת כבוד״ או מה, ושוב עשרות אלפי אנשים יציפו את ככר רבין…

תגידו, לא נמאס לכם?

לפחות הרווחנו תמונה מעלפת במיוחד (ראו למטה). מי אמר שאין חדש תחת? אה, אני. טוב נו. אף על פי כן.

תודה לאל שאני כבר לא גר ליד כיכר רבין. אני הולך לישון.

20140518-234410-85450157.jpg

אין משחק

לא יודע מה חשבתי לעצמי. כבר זמן רב שאני מתקשה להתחבר מחדש לכדורגל, ומשום מה בחרתי לנסות לגשש את דרכי חזרה דווקא עם הדרבי התל אביבי, שהתקיים הערב. עוד לפני המשחק הייתי צריך לדעת שזהו האירוע הכי לא מתאים להחזיר דרכו אהבות קודמות. בסיום המשחק התחרטתי שניסיתי.

כשהייתי ילד, הורים ומורים ניסו להטמיע בי ובחבריי את המושג ״רוח ספורטיבית״. הם ניסו ללמד אותנו ״להפסיד בכבוד״ ולהזכיר לנו ש״זה רק ספורט״. הם גערו בנו כשהרוחות התלהטו במהלך משחק. בבית הספר היסודי, כששיחקנו כדורגל בהפסקות, היה לנו מורה (במקרה מורה לערבית, לא מורה להתעמלות) שנהג להפסיק את המשחק באמצע כאשר היה נדמה לו שהוא חורג מפסים ספורטיביים. הוא היה יורד למגרש, תופס את הכדור ומתרה בנו שנשחק ״כמו שצריך״, אחרת ייקח את הכדור ויילך.

כולנו יודעים לדקלם את האימרה ״זה רק ספורט״. כמה מאיתנו יודעים גם לחיות לפי הכלל הזה? אבל באמת? כמה מאיתנו מפנימים את הקודים הספורטיביים, את האצילות המתחייבת, את הדרת הכבוד ליריב, את היכולת להפסיד בכבוד? כמה כדורגלנים ישראלים חיים לפי ערכי המקצוע שלהם? לא במקרה חרג הביטוי ״רוח ספורטיבית״ אל מחוץ לתחומי הספורט. בעיניי, הספורט אמור ללמד אותנו משהו על החיים האמיתיים, לחנך אותנו, להעמיד בפנינו מערכת אלטרנטיבית של ערכים וקודים של התנהגות והתנהלות, שראוי לקבל מהם השראה גם בחיי היום-יום. נכון, כולנו מכירים את הסוציולוגיה-בשקל הזאת: ספורט הוא צינור ניקוז ושסתום לחץ לכל מיני מצוקות, תעוקות, ושאר רעות חברתיות. הוא קיים, בין היתר, כדי לתעל אליו בצורה מבוקרת יצרים אפלים, אלימים, גזעניים, שובניסטיים, לאומניים. זה כמובן לא מצדיק פריקת עול כללית, כמו זו שהתפרצה הערב בבלומפילד.

המשחק הלילה הזכיר לי בדיוק למה כדורגל ישראלי מעורר בי בחילה. אין בו שמץ של הדרת כבוד. אין בו טיפה של רוח ספורטיבית. אין בו זכר לאצילות, שאר רוח או חדווה. מילא הרמה המקצועית הירודה. כבר התרגלנו. גם אין לי ציפיות מיוחדות ממשחקים שנחשבים ״גדולים״. אבל האירועים שמסביב לדרבי (ולא רק סביבו), על הדשא וביציעים, הם סיבה מספיק טובה לרדת למגרש, לקחת את הכדור ולהגיד לכולם: ״אין משחק״.

אז מה היה לנו שם, שגרם לי לרצות לשחרר לרצפה את ארוחת הערב שלי? אתחיל דווקא מהכדורגל. אל דאגה, זה לא יהיה ארוך, כי אין ממש מה לדווח: שחקנים שרובם נטולי כישרון ונעדרי כל כבוד למקצוע שלהם, שוטטו להם על הדשא, ניסו לכדרר פה ושם, למסור מדי פעם, וגם לבעוט לשער. טעות אופיינית ומטופשת אחת הכריעה את המשחק. זהו.

דווקא בשל כך לא ברורה לי המהומה שהתעוררה בדקות האחרונות על הדשא, כאשר אותם משוטטים התנפלו בצרחות על השופט. זה לא שעשיתם את המקסימום, התפוצצתם על הדשא, והשופט הרשע גזל מכם את פרי עבודתכם. גם אם טעה, גם אם ״הביא את השריקות מהבית״, הוא בוודאי לא אשם בכך שאתם לא מסוגלים להחדיר את הכדור אל בין הקורות במשך 90 דקות תמימות. לזה בדיוק אני מתכוון כשאני מדבר על היעדרו של כבוד, ובכלל זה כבוד עצמי: לנוכח תצוגת הכדורגל שלהם, הערב ובכלל, שחקני הפועל תל אביב היו צריכים להוריד את הראש ולהתפנות בשקט לחדר ההלבשה – לא להתעמת בצרחות ובהתפתלויות מגוחכות עם השופט, ולהלהיט את הקהל, המשולהב ממילא.

ואם כבר קהל, כנראה שלאותם אוהדים שהשליכו חפצים וכלאו את השופט בתוך המגרש בסיום המשחק, לא היה מורה שירד בהפסקות למגרש והפסיק את משחקי הכדורגל שלהם באמצע. וגם אם היה, המסר כנראה לא עבר. אני אולי נאיבי, אבל לעולם לא אצליח להבין מה עובר (או לא עובר) בראשו של אדם שפוגע פיזית ביודעין באדם אחר. לעולם לא אבין כיצד אדם מוכן להסתכן במעצר כדי להביע… מה, בעצם? אהבה לקבוצה? נאמנות לסמל? תשוקה למשחק? בטלויזיה זרקו לאוויר מילים כמו ״יצרים״ ו״אווירה״. באווירה כזאת אני לא רוצה שום קשר לכדורגל ישראלי. לא באיצטדיון ולא דרך הטלויזיה.

ב״יציע העיתונות״ בחר שלמה שרף לבוא בטענות לאיגוד השופטים, ששלח את מנשה משיח, שופט צעיר וחסר נסיון, למשחק כה טעון ורגיש. נמאס לי מהגישה הזאת, שרואה בקהל האוהדים, וגם בשחקנים, סוג של כוח טבע חסר בינה ואחריות, שמתפרץ ועולה על גדותיו רק בגלל חוסר הנסיון של השופט. ושלא תבינו אותי לא נכון – עשרה קבין של בינה ירדו על הארץ, אף אחד מהם לא נחת על בלומפילד. וזו בדיוק הבעיה: זה לא תלוי בשופט ששובץ או באיגוד השופטים ששיבץ, וזה מעבר לכוחה של המשטרה ומערכת אכיפת החוק. זו תרבות ספורט קלוקלת, רקובה, מצחינה וחסרת כל תקווה, ואני לא רוצה שום קשר אליה.

תכף אשוב

אני מצוי במשבר עם הכדורגל הישראלי. תמיד אמרתי, ואני עדיין אומר, שהכדורגל המקומי המעפן שלנו, עם כל הבעיות והחוליים שלו, הוא עדיין, אם תורשה לי קלישאת-כדורגל, הלחם והחמאה שלי כחובב ספורט. זה הבסיס, זה לב העניין שלי בספורט, שם מצוי מאגר האמוציות והזכרונות והנוסטלגיה הגדול ביותר שלי.

כבר שנים שאני מתמודד עם בגידתו של הכדורגל הישראלי בי. רמה מקצועית ירודה, עסקנים חסרי תועלת, אתלטים עצלים ועילגים, מתקנים מתפוררים, קהל אלים (או "סתם" מגעיל וגזעני), עיתונות רדודה, שכונתיות שמעליבה אפילו את העלובות שבשכונות, קומבינות, שטיקים, טריקים, חפיפניקיות (לצד נפיחות חסרת פרופורציות מחשיבות עצמית) – עם כל אלה התמודדתי בגבורה כל השנים הללו. כמו אישה מוכה שחוזרת אל בעלה האלים, שבתי וחזרתי לספוג את מהלומותיו: שוב זפזפתי כדי לראות משחק בשידור חי, שוב גלשתי לאיזה אתר ספורט, שוב התפתיתי לקנות כרטיס למשחק (או לנסות לקנות כרטיס), שוב התאכזבתי.

משהו פקע בי השנה. איזו עייפות ואדישות השתלטו עלי. חוסר עניין מוחלט. ביום ראשון בלילה ישבתי וצפיתי במשך שש שעות בשני משחקים של פוטבול אמריקני מה-NFL. מתישהו ב-2 בלילה, הבנתי לפתע שצברתי בחודשים האחרונים יותר שעות של פוטבול אמריקני משעות של כדורגל ישראלי (גם אם מודדים רק את זמן הנטו של המשחק). בחלק ממשחקי ליגת העל שלנו, אגב, אני מוצא את עצמי, מרוב שעמום, מתעסק בדברים נוספים במקביל – משחק באייפון, מסדר את הדירה, מסתמס עם חברים וכו'. וזה עצוב, כי אני כנראה מאחרוני הסנגורים של הכדורגל הישראלי. בזמן שחברים אמרו לי שהם כבר לא צופים בו ומתמסרים לליגות השונות באירופה, אני יצאתי כנגדם ושמרתי על כבודה של הגירסה המקומית של המשחק הפופולרי. היום אני כבר לא ממהר לסנגר.

לא צריך לדאוג. אני לא הולך לשום מקום. רק מחפש איך לחזור.

מי שבלם

ובכל זאת, היה כדורגל אתמול. מכבי חיפה שוב קיבלה בראש מהפועל ת"א. האירוע הזה אינו מיוחד כשלעצמו, לצערי, ולכן אני רוצה להתמקד בעניין אחד, שטורד את מנוחתי כבר מתחילת העונה – ההגנה של מכבי חיפה. הפערים בין הקבוצות אמש לא היו שווים שלושה שערים. גם הפועל ת"א היתה רחוקה מלהבריק. אבל ההגנה של מכבי חיפה עשתה את ההבדל בין הקבוצות – ההגנה הזאת שווה העונה שער אחד לטובת היריבה בכל משחק, ואתמול זה היה השער החשוב והמכריע. אם את השער הראשון המהמם של אלרואי כהן היא לא יכלה למנוע, והשער השלישי היה תוצאה של התנועה הנואשת למעלה בניסיון להבקיע, הרי שהשער השני, זה שהוריד את הירוקים לקרשים, היה כל כולו באדיבות ההגנה הירוקה.

בטלוויזיה היללו את הסיבוב של דמארי החלוץ על ימפולסקי המגן, אבל השער הזה הוא תוצאה של רפיסות הבלמים ועמידה לא נכונה שלהם כנגד המסירה הפשוטה לתוך מרכז ההגנה. וזו לא היתה הפעם היחידה ששחקני הפועל ת"א טיילו ברחבה של שראנוב בלי תגובה. רק שלומיאליות של חלוצי הפועל מנעה תבוסה מביכה יותר.

מהצד השני חזינו בתופעת וואליד באדיר. האיש בן 38, לא צעיר, לא מהיר, לא בלם במקצועו המקורי, מתמודד עם תחלופה בלתי פוסקת של שותפים לחוליית ההגנה, אבל תמיד נמצא במקום ומספק את הסחורה. זה לא שהגנת הפועל תל אביב כזאת מופלאה העונה – זה הנסיון העצום של באדיר שמעניק לה את הערך המוסף. בליגה כמו שלנו זה מספיק. וזה בדיוק המרכיב שחסר למכבי חיפה העונה – בלם ותיק ומנוסה, שיחזיק את מרכז ההגנה ויחפה על הפאשלות של חבריו. בוליאט עדיין צעיר, סרי פלאח צעיר מאוד, איציק כהן פחות צעיר, אבל לא מנוסה ברמות הגבוהות (את הטעות הקשה שלו בשער המביך מול לרנקה, למשל, הוא יכול היה לתקן עם עוד טיפה ניסיון).

 איווניר? לוין!

(טוב, תסלחו לי על הכותרת הזאת, אבל היא עדיין טובה יותר מזו של "ישראל היום" – "קריית שלום ולא להתראות").
למזלה של מכבי חיפה, הפיטורים של מוטי איווניר ממכבי ת"א והמינוי של ניר לוין במקומו, ממקדים את עיקר תשומת הלב של התקשורת היום. עוד קורבן של "מעמד המאמן" נכנס לסטטיסטיקה. זה ללא ספק אחד התפקידים האכזריים שקיימים: הרי אי אפשר להחליף את כל השחקנים העצלנים והפרימדונות; אי אפשר לבוא חשבון עם מאמניהם הקודמים, בנוער ובילדים, שהפכו אותם לשחקנים בינוניים וחסרי משמעת; אי אפשר להיפטר מהקהל חסר הסבלנות; אי אפשר לבוא בטענות לבעל הבית הקודם; אפילו נמני כבר לא בסביבה כדי לתלות עליו את חוליי מכבי ת"א. לכן, הכל מתנקז לעמדת המאמן הראשי. לא משנה שהוא אפילו לא סגר עונה מלאה בקבוצה, הרי צריך לעשות "זעזוע".

וזו בדיוק הבעיה של מכבי ת"א – כל הזמן מזעזעים. מטלטלים את הספינה וחובטים בה בנסיון להחזיר אותה למסלול. בפועל רק מעמיקים בה את החורים. במכבי מנסים להציל את העונה הנוכחית, אבל לא לוקחים בחשבון את ההשפעה ארוכת הטווח שיש למהלכים ההיסטריים האלה. יש שם כנראה איזו תקווה שאם רק יתנו עונה אחת טובה בלי להתבזות, אם רק ייקחו אליפות אחת, מכבי ת"א תחזור להיות האימפריה שפעם היתה. ראינו לאן זה הוביל אותם בעשור האחרון. הצלחה של מועדון כדורגל לאורך זמן, לא תלויה רק באנשים שעל הדשא, אלא קודם כל בתרבות הניהול שלו. בית"ר ירושלים היתה אימפריה גדולה וקבוצה מפוארת, אבל היא קרסה מבפנים בגלל האופן בו התנהלה. מכבי חיפה היא אימפריה מכהנת, ובזכות ניהול נכון היא לא תקרוס בגלל עונה אחת גרועה (ואני גם די משוכנע שאלישע לוי לא יפוטר באמצע העונה). אלה שני מקרי הקיצון – מכבי ת"א צריכה להחליט איזה מהם היא מאמצת בתור מודל לחיקוי.