ארכיון תגיות: מכבי חיפה

צוללים קדימה

כנראה שצריך לנשום עמוק ולפתוח עוד עונה של כדורגל ישראלי.
היי, אני אולי חייב לעשות את זה (כי יש לי בלוג ספורט וזה), אבל אני לא חייב לאהוב את זה.

הכי פחות גרועים
תקשורת הספורט חתכה, ובצדק, את מכבי חיפה על פתיחת העונה האיומה שלה. אותה תקשורת גם ביקרה את מכבי ת"א על היכולת שהציגה בשני המשחקים שלה, ובייחוד על המשחק אמש (0:1 על מכבי נתניה) בטענה ש"זה לא יספיק לאליפות".
מכבי חיפה אכן צריכה לקחת את עצמה בידיים, אבל לזכותה ייאמר שהיא התחילה את המסע שלה העונה עם משחקים נגד שתיים מהקבוצות הטובות בליגה, שלא נעים להפסיד להן, אבל גם לא נורא. גם מכבי ת"א לא שיחקה נגד נמושות, והיא אפילו ניצחה פעמיים, ולדעתי היא בחלט מועמדת בכירה לאליפות – אולי אפילו הכי בכירה (קשה לי לראות את קריית שמונה רצה ביכולת גבוהה גם בליגה וגם באירופה).
אז מה בשורה התחתונה? אותה מסקנה שאני מציג תמיד: זו ליגה חלשה, ולא צריך להיות טוב כדי לזכות באליפות. מספיק להיות הכי פחות גרוע. אה, ועוד משהו: אני לא זוכר בימי חיי אליפות של מכבי ת"א שבה היא דרסה את הליגה עם רביעיות וחמישיות (זה יותר התחום של מכבי חיפה). כך בדיוק נראו כל האליפות של מכבי ב-20 השנים האחרונות: הרבה 0:1-ים קטנים ומשמימים.

הליגה השנייה
אני לא מקבל את הגישה הגורסת כי עדיף לקריית שמונה לשחק בליגה האירופית הצנועה-יותר מאשר בליגת האלופות. לק"ש היתה הזדמנות אולי-בלתי-חוזרת לעשות גם היסטוריה פרטית וגם סנסציה קטנה בקנה מידה אירופי, ובעיקר – הזדמנות להתמודד מול אימפריות ולעלות על הדשא של כמה מהאצטדיונים הטובים בעולם. לא שאני מזלזל באתלטיק בילבאו, ליון וספרטה פראג, אבל מספיק כבר עם מס השפתיים הזה: תמיד עדיף לשחק בליגת האלופות.

הקיר החדש של תא הכבוד באיצטדיון ר"גראש בקיר
אתמול, כהכנה לפתיחת מוקדמות גביע העולם והמשחק הביתי הקרוב נגד רוסיה, פרסמה ההתאחדות לכדורגל באינסטגרם ובדף הפייסבוק שלה, תמונה מוזרה-משהו (ראו משמאל, לחצו להגדלה) עם הכיתוב: "ככה נראה תא הכבוד החדש באצטדיון הלאומי ברמת גן. מה דעתכם?"

את דעתי המנומקת אתם יכולים לקרוא בתגובות שמימין לתמונה (לחצו להגדלה, כן?). מה שמעניין יותר זו תגובת ההמשך של אנשי המדיה החברתית של ההתאחדות (גם שם, מימין לתמונה), שהבהירה לאוהדים הכועסים כי מדובר רק בקיר החדש של תא הכבוד, ולא בתא כבוד חדש. עדיין לא ברור איזו תועלת או בשורה יש בכך לאוהדים, שגם בקמפיין הקרוב של הנבחרת ימשיכו להידחס במכלאות הבקר המתפוררות של ה"איצטדיון" הלאומי. נו טוב.
ידידי אבה"ל (כן, מזכיר קצת אהבל) סיכם זאת היטב: "זה נראה כמו קיר הכניסה ל'יד ושם'".

שלכם, בחזירות
התקשורת בספרד מדווחת כי כריסטיאנו רונאלדו דורש מריאל מדריד שדרוג בשכרו. לא, הוא לא רוצה הצמדה רטרואקטיבית למדד המחירים לצרכן, או עדכון שכר לפי שער היורו החדש – הוא דורש העלאה של 150 אחוז – מ-10 מיליון יורו בעונה, ל-25 מיליון. עכשיו, זכותו לדרוש. זכותה של ריאל לשלם לו את הסכום הזה. זכותה גם לסרב ו/או למכור אותו למנצ'סטר סיטי, שמוכנה לשלם 95 מיליון ליש"ט. שוק חופשי, לא? הבעיה היא, כרגיל, במסר החזירי שזה מעביר – בעיקר בימים של אי יציבות כלכלית באירופה. והכי עצוב: כדי שריאל תוכל לממן את תוספת השכר הזאת, או כדי שהסיטי תוכל לשלם תמורת ההעברה, הן יצטרכו "לעדכן" גם את מחירי הכרטיסים או החולצות או שניהם, שכבר כיום הם מופרזים ולא בדיוק בהישג ידו של האוהד הממוצע. איך האוהדים יכולים להמשיך להריע לשחקנים האלה?

ויהי אור

אנחת רווחה קולקטיבית נשמעה אמש ברחבי הארץ, כשעונת 2011-12 הואילה בטובה להגיע לסיומה (לא לפני שזכינו לשזוף את עינינו ואוזנינו בעוד מופע אימים מבית היוצר של הפועל ת"א. תכף נגיע לזה). בהנחה שלא קוראים לכם איזי שירצקי, אני מניח שכולכם תסכימו עם הקביעה שזו היתה אחת ה… לא, זו היתה ה-עונה הכי רעה, מדכאת, עלובה ומביכה שהיתה לנו.

אבל עזבו, חבטתי מספיק בליגה המסכנה והצולעת שלנו. החלטתי לעשות הפעם מאמץ מיוחד ולכתוב פוסט אופטימי. לנסות למצוא כמה נקודות אור באפלה, כמה מטבעות זהב (טוב, נחושת) בתוך בריכת המים העכורים והמעופשים של הכדורגל הישראלי.

חושך על פני תהום

הדבר הכי טוב בעונה הזאת, הוא שהיא הסתיימה. זהו. נגמר. המלחמה מאחורינו ואפשר לצאת מהבונקר ולמצמץ לנוכח אור השמש המסנוור. הגברת השמנה שרה ואלביס עזב את הבניין (ונקווה שייקח איתו בצאתו גם את אבי לוזון החוצה ממשרדי ההתאחדות). אני מנסה להתנחם בכך שיותר נמוך, אני מקווה ומאמין, אי אפשר לרדת. אולי סוף סוף הצלילה הארוכה הסתיימה, וגופו המיוסר והחבול של הכדורגל הישראלי נחבט בקרקעית הקשה. אולי מפה נתחיל לטפס בחזרה מבור התחתית האפל הזה.

אני מאוד מקווה כי מה שהיה לנו העונה זה התוהו ובוהו וחושך על פני תהום שמגיע שנייה לפני ה"ויהי אור". נראה לי כי בנקודה כלשהי במהלך העונה חלה פריקת עול כללית בענף הכדורגל. כאילו נחתה על כולם הבנה קולקטיבית כי זו ממילא הולכת להיות העונה הגרועה ביותר אי פעם, אז יאללה, זו הזדמנות להתיר את הרסן ולהשתולל כדבעי, לפרוק מתחים, להגיד מה שרוצים על מי שרוצים, להרביץ ולקלל. כמו כיתה בבית הספר היסודי שהמורה יצאה ממנה לכמה דקות, והילדים יודעים שהיא תכף תחזור ותשליט סדר, אבל עד אז – יאללה בלאגן. חבל רק שהמורה לא עושה סימנים של חזרה, ושבשלב מסוים גם מנהל בית הספר הצטרף לחגיגה, אבל אם זה מה שיזרז את הליכתו הביתה, אז אולי זה היה לטובה.

אתם יודעים מה? היתה לנו זכות לחזות באנרכיה. זכות, משום שאנרכיה בדרך כלל מולידה סדר, ומשום שאפשר ללמוד ממנה ולהסיק מסקנות – לא רק לגבי הכדורגל. כאילו הכדורגל העונה היה מעין מעבדה שבה נערך ניסוי באנרכיזם – מה קורה כאשר אין שליט, אין שלטון, אין אכיפת חוק, אין חזון ואין תקווה. חבל רק שהניסוי יצא "קצת" משליטה, אבל גם מזל שאף אחד לא נהרג במהלכו (בינתיים).

מצפון תיפתח הטובה

בחזרה לשירצקי ושות׳. קצת חבל לי עבור עירוני קריית שמונה, שהאליפות ההיסטורית שלה נרשמה בעונה מעפנה שכזו. אבל רגע, רציתי להיות אופטימי. אוקיי, מנסה שוב: איזה יופי שבתוך כל הג׳יפה זכינו לאליפות היסטורית ומרגשת של עירוני קריית שמונה! הללויה, נמצאו סימני חיים בליגה שלנו, אותרו ניצוצות של חזון ותקווה וניהול תקין וסולידי. אולי ק"ש תהווה השראה לכל העלובות שמתחתיה לקראת העונה הבאה.

שיר לשכונה*

ביחד עם ק"ש, הצל"ש של העונה הולך לבני יהודה ת"א. בשקט-בשקט, בלי יומרות ובלי רעש וצלצולים (וגם בלי הרבה כסף), בני יהודה מתמקמת עונה אחר עונה בצמרת הגבוהה של הליגה, תוך שהיא משאירה מאחור כמה מ"הגדולות". בתקציב שפוי, בניהול מסודר, בקידום צעירים ממחלקת הנוער, בני יהודה משמשת מודל ומופת לקבוצות הבינוניות והקטנות. היא גם סוג של שמורת טבע נדירה ושייכת לזן די נכחד של מועדונים – מועדוני השכונות. פעם היום כאן הרבה כאלה – שעריים, מרמורק, רמת עמידר, שמשון ת"א. כולם נמוגו אל הנשייה או אל הליגות הנמוכות. רק בני יהודה עוד חיה ובועטת ועושה בית ספר לגדולות ממנה.

(* המקטע הזה מוקדש לא. בית הלחמי, שהסב את תשומת לבי להישג העצום של בני יהודה, שבתוך כל המהומה הכללית קצת נעלם מעיני עיתונות הספורט. וגם מעיניי. תודה)

 מושבה לא נושבה

אני יודע שהבטחתי אופטימיות ואור, וקשה לייחס את המושגים האלה למכבי פ"ת. אבל יקום מי שחש עצב עמוק לנוכח ירידתה של פ.צ. לוזון לליגת המשנה (אבי ועמוס, שבו). כמאמר הפסוק שהמצאתי הרגע: "קטנונית ועלובה היא השמחה לאיד, אך עדיין, שמחה היא" (י. רוזנבאום. שם, שם). אם רוצים, יש מידה מסוימת של סמליות שדווקא מכבי פ"ת ירדה ליגה, ודווקא בגלל הורדת נקודות מחוץ למגרש – נראה כי מי השופכין של העונה מתנקזים לאיצטדיון המושבה: ההתפרעות ההיא והבעיטה בראש, ההתבזות והזיג זג של בית הדין המשמעתי, ההשתוללות של אבי לוזון בסיום משחק הירידה. כאילו כל זוועות העונה מתומצתות בסיפורה של מכבי פ"ת. תעשו חיים בליגה הלאומית – זו הליגה שלכם, אם לא נמוך ממנה. היו שלום ותודה על הדגים המבאישים שהשארתם לנו.

יאללה הפועל מלחמה

בתוך הכאוס הכללי של הכדורגל הישראלי, יש בועה קטנה של… עוד כאוס. הפועל ת"א רשמה הישג מרשים ביותר, ואף היסטורי, עם זכייה שלישית ברציפות בגביע המדינה. אבל בדרך לשיא הזה היא שברה עוד כמה שיאים – בעיקר של טעם רע. גם סיפורה של הפועל ת"א מאוד ייצוגי וסמלי: גם ברגע השיא של העונה, גם בתוך השמחה הגדולה של האוהדים והשחקנים, מצאו אנשי הפועל ת"א זמן להתכתש בשידור חי מול המצלמות, להטיח עלבונות, לסגור חשבונות ובאופן כללי לבזות את עצמם ואת המקצוע שלהם. אפילו רגע הנפת הגביע, שאמור להיות רגע של שמחה מזוקקת ונקייה, הוכתם בג'יפה, כשהקפטן וואליד באדיר הזמין את אבוטבול המושעה להניף עמו את הגביע, בהתרסה ברורה נגד ההנהלה. זה עצוב, כי באדיר עוד נחשב במקומותנו ספורטאי למופת, והנה גם הוא לא הצליח לשמור על ממלכתיות. מה שכן, לבאדיר יש עוד טיפה סטייל במחאה שלו, מה שאי אפשר לומר על הפושטק טוטו תמוז, שלעניות דעתי צריך לקבל עונש השעיה של כמה חודשים על ההתנהגות שלו אמש.

בקיצור, אין צדיקים ואין טובים בסיפורה הדוחה של הפועל ת"א. לא האוהדים, לא השחקנים ולא אלי טביב. גם לא העיתונאים, אוהדי הפועל או לא, שמתקשים להסתיר את ההנאה העצומה שהם שואבים מהבלגן הזה, ובדרכם תורמים ועורמים ממנו עוד. רגע, אז מה אופטימי כאן? שוב, אולי גם הפועל ת"א סוף סוף הגיעה לקרקעית; אולי יבוא בעל בית חדש, יותר צנוע ויותר נעים הליכות ופחות מעורר אנטגוניזם; אולי השחקנים הסוררים יחזרו למימדיהם האמיתיים ו/או יעופו לכל הרוחות; ואולי גם האוהדים יבינו שהרחיקו לכת (כן, אהה). הפועל חייבת להתעשת ומהר. לא כי ממש אכפת לי מהמועדון הזה ומגורלו, אלא מפני שהוא תקוותנו העיקרית באירופה בעונה הבאה.

מטלטלה לתלתלים

גם מכבי חיפה הגיעה כנראה לתחתית החבית, אך לזכותה ייאמר שעשתה זאת עם הרבה יותר אצילות, ובלי לשבור את הכלים. כשאלישע לוי מונה למאמן, חשבתי שהמינוי הזה לא-טוב. לא כי אלישע אינו מאמן טוב, אלא כי חשבתי שעקרונותיו המקצועיים אינם הולמים את האופי ההתקפי של מכבי חיפה. אני עדיין חושב ככה, אבל אי אפשר להתווכח עם ההישגים שלו. מה שכן, אני כבר לא חושב שזה היה מינוי לחלוטין בלתי ראוי. אלישע לוי הביא איתו איזו נינוחות, שעזרה מאוד למועדון הלחוץ הזה לעבור תקופות משבריות. יתכן שזה גם מה שראה בו יעקב שחר כשמינה אותו. האישיות של אלישע ריסנה קצת את השוליים הקיצוניים של האוהדים והרגיעה שחקנים ממורמרים. הרי איך אפשר בכלל לכעוס על האיש הזה לאורך זמן?

מבאס מאוד שמכבי חיפה לא תהיה בעונה הבאה באירופה, אבל יתכן שעבור ראובן עטר, יקיר האוהדים, זה יעבוד דווקא לטובה. אין יותר מדי מוקשים פוטנציאליים בדרך, שעלולים לערער את מעמדו של המאמן החדש כבר בתחילת העונה. אין גנק, אין מאלמו ואין דינאמו מינסק, והעונה מתחילה עבור הירוקים רק בסוף אוגוסט. רובן יקבל יותר ימי חסד ושקט כדי לעבוד ולהעמיד קבוצה שתרוץ לאליפות בזמן שיריבותיה יקיזו דם ביבשת.

שלום לגליל

קריית שמונה אלופה.
חובבי טריוויה גיקיים כמוני מתים על אירועים כאלה, שמזרימים המון מידע חדש ורענן למערכת שלנו: "האלופה הכי צפונית אי פעם" (וכנראה לתמיד, בהנחה שאליצור מטולה לא תהפוך לפתע לאימפריה, או שנכבוש ונספח את דרום לבנון או משהו), "העיר הכי קטנה שיצאה ממנה אלופה", "האלופה הראשונה שאינה מחיפה, תל אביב או ירושלים מאז 1982" (השנה של שלום הגליל! איזו סגירת מעגל מופלאה!) וכו' וכו'.

אבל  הזכייה של קריית שמונה באמת מרגשת, ובעיקר, היא הצילה את העונה הזאת. הנה עוד סוג של פרט טריוויה (אמנם סובייקטיבי, אבל בכל זאת): מעולם לא היתה אלופה שזכתה בתואר בפער כזה גדול, ובשלב כל כך מוקדם, ועדיין הצליחה לרגש רבבות חובבי כדורגל. ועוד: האלופה הטרייה לא מעצבנת ולא מקוממת איש, גורפת פרגון מכל הכיוונים, ומעניקה עוד מכת חשמל לגווייתו של הכדורגל הישראלי. הרי אם האליפות היתה נשארת שוב בתל אביב או בחיפה, היינו יכולים להכריז על העונה הזאת כמשעממת ביותר אי פעם. והנה הגיעה קריית שמונה והצילה אותנו (נניח) מהשיממון ומהחידלון, ואפילו בתזמון מושלם (מבחינת משפחת לוזון): רגע אחרי האירועים באורווה, סליחה, בשכונה, סליחה, במושבה.

הפראיירים המנויים לשידורי צ'רלטון, כמוני, קיבלו ביום שני הזדמנות לחזות בהצגה כפולה: האלופה היוצאת מכבי חיפה במופע חימום ב-19:00, והאלופה הנכנסת עם המופע המרכזי ב-20:50. אמנם רק 0:0, אבל הקונצרט של קריית שמונה היה הרבה יותר מרשים ומתוזמר מזה של החבורה בירוק, שאמנם ניצחה 0:3 את מ.ס. אשדוד ונצמדה להפועל ת"א במאבק על הכרטיס לליגה האירופית, אבל נראתה כפי שנראתה כל העונה: כמו אלופה לשעבר.

הצמידות של שני המשחקים, איפשרה לנו שוב להיזכר למה מכבי חיפה לא התמודדה העונה על האליפות, ולמה קריית שמונה הוכתרה כאלופה כבר באמצע העונה. התוצאה של המשחק הראשון משקרת: גם מול שוער צעיר ועשרה שחקנים של אשדוד, מכבי חיפה לא באמת הצליחה לדרוס את אשדוד. המשחק שלה, כמו בכל העונה, היה איטי לההחריד, חסר השראה ונטול יצירתיות – עוד כדרור חסר תכלית באגף, עוד הגבהה ועוד הגבהה, עוד כדור ארוך למעלה שלא מגיע לשום מקום, עוד חילוץ כדור במרכז המגרש שלא הופך להתקפת נגד מהירה. משחק סתמי ועייף.

קריית שמונה אמנם לא הצליחה להבקיע נגד הפועל ת"א (עוד הצגה נדירה של וואליד באדיר, שאני מאוד רוצה לשבח ולהלל אותו, אבל ההצלחה שלו על סף גיל 40 אומרת יותר על חולשת הליגה שלנו מאשר על הכושר שלו), אבל בניגוד למכבי חיפה, ק"ש רצתה ורצה ונאבקה והשתדלה (בעיקר השתדלה לא לספוג, אבל השתדלה). ככה זוכים באליפות, גם כשהסגל שלך אינו הכי מבריק בליגה. זה בדיוק הטוויסט המנטלי שמכבי חיפה לא הצליחה לעשות העונה, שחשבה שהליגה תיפול לרגליה רק מפני שהיא מכבי חיפה.

אני מקווה שהמסע של קריית שמונה לא יישאר פריט טריוויה לאספנים. יש בסיפור של המועדון הזה כל כך הרבה לקחים שהכדורגל הישראלי יכול להפיק, שחבל שלא יהיה לו המשך: מקצועיות והתמדה, תכנון לטווח ארוך, גיוס-מאפס של אוהדים (לק"ש אין כמעט אוהדים, וכרגע קופצים עליה הרבה טרמפיסטים שלא בטוח שיישארו בסביבה. אבל אני מתרשם לטובה מהמאמצים הבלתי נלאים של ההנהלה לגייס אוהדים חדשים). ובכלל, יש סביב ק"ש איזה שקט נעים. אפילו הריב המתוקשר בין איזי שירצקי לרן בן שמעון נסגר בג'נטלמניות יחסית ולא העיב עליו יותר מדי.

ועכשיו, ליגת האלופות מחכה…
אם הבלתי יאומן הזה יתרחש, אני חושב שבאמת נצטרך לסגור את הכדורגל הישראלי ולשלוח אותו להסתכלות בחשד לאי-שפיות. ובעיקר, הגיקים יוכלו להתענג על עוד כמה פריטי טריוויה מעניינים.