ארכיון תגיות: מכבי חיפה

כדורגל משחקים 40 דקות

סרט אימה

כמדומני, היה זה אלפרד היצ'קוק שאמר פעם: "אני מרגיש כמו רמאי. אנשים באים לקולנוע כדי לראות סרט שאורכו שעה וחצי, ובפועל הם יושבים מחצית מהזמן הזה בחשיכה מוחלטת".

למי שלא מבין את ההומור הדקיק של היצ'קוק, או שאינו מתמצא בטכנולוגיית הקולנוע, אסביר כי הנורה במקרן הקולנוע נדלקת ונכבית במהירות גדולה (מה שיוצר למעשה את אשליית התנועה של הסרט), כך שלמעשה, הצופים מבלים מחצית מזמנם בקולנוע בחושך מוחלט!

מסתבר כי בכדורגל המצב דומה.
בליגות הבכירות של אירופה (פרמיירליג, לה-ליגה, בונדסליגה, ליגת האלופות) משחקים כדורגל בערך 60-65 ומשהו דקות מתוך 90 הדקות הרשמיות של המשחק. הכוונה לדקות שבהן המשחק ממש רץ, בקיזוז הדקות שמתבזבזות על כדורי חוץ, הכנות לבעיטות עונשין וקרנות, עבירות וכד'.
זה נשמע כמו בזבוז עצום של זמן, אבל בליגות האלה המצב עוד טוב: בדיקה דומה שנעשתה בליגות קטנות יותר ומקצועניות פחות, העלתה כי זמן הנטו של המשחק יורד לאיזור ה-40 דקות! הנה כי כן, כמו הצופים בקולנוע על פי היצ'קוק, גם צופי הכדורגל יושבים כמחצית מהמשחק בחשיכה (מטאפורית, כמובן).
אני מציע לכם פעם לשבת מול משחק כדורגל עם שעון עצר ולמדוד את דקות המשחק בפועל. התוצאות יפתיעו אתכם.

לא קשה לנחש, שהמצב בליגה הישראלית קרוב יותר לליגות ה-40-דקות-נטו. אגב, אני ביצעתי לפני כמה שנים מדידה כזאת במשחק בליגת העל, והגעתי ל-38 דקות נטו.
אתמול, כשצפיתי במשחק הגביע בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה (3:0), הצטערתי שלא מדדתי. יכולתם של השחקנים שלנו למרוח זמן ולגנוב עוד ועוד דקות, היא פשוט עילאית. פה התמהמהות בהכנסת כדור, שם עוד גלגול על הדשא או דיון קצר עם השופט, או עוד ליטוף של הכדור לפני בעיטת העונשין. לו רק היו משקיעים את היצירתיות הזאת במשחק עצמו, ולא בדקות המתות שלו.

תקועים

ואם בענייני זמן עסקינן, אי אפשר להתעלם ממעשה-החלם התורן – ההחלטה לדחות את פתיחת המשחק בחצי שעה, עקב הפקקים בדרך לטדי. כאילו זו הפעם הראשונה שבה יש פקקים בדרך לטדי. לפחות חמש פעמים הייתי באיצטדיון הזה, בשעות שונות ובימים שונים של השבוע, ותמיד פקוק. סע ברכבת, אתם אומרים? זו מפסיקה לעבוד ב-21:30, ובשבת לא עובדת בכלל.

מכירים את ההבדל בין חכם לפיקח? פיקח יודע להיחלץ ממצבים שחכם כלל לא נכנס אליהם. אז יו"ר ההתאחדות התנהל אתמול בפיקחות כשהחליט על דחיית פתיחת המשחק ואפשר לאוהדים להגיע בזמן לשריקת הפתיחה, אבל בעיית הגישה לטדי היא מחדל מתמשך של שנים, וזו כבר טיפשות לשמה.

קואליציית המיעוטים

ועניין אחרון: אחרי האירועים המכוערים סביב זאור סדאייב הצ'צ'ני, וההתנהגות של אוהדי בית"ר, הגיעה אמש התשובה המוחצת, ששום תסריטאי לא יכול היה לכתוב בלי שיאשימו אותו בהגזמה ספרותית: תבוסה 3:0, כשאת השער הראשון כבש טאלב טוואטחה (ערבי), את השני השחיל ויאם עמאשה (דרוזי), ואת החותמת הסופית הניח דינו אנדלובו (דרום-אפריקני). איזה יופי.

בין טמטום למומנטום

לפני המשחק אמש בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה (2:1), הגג פרשן (?) ערוץ 1 דני נוימן את הדברים הבאים (לא בהכרח באלו המילים, אבל בזו הרוח): "בית"ר ירושלים היא ללא ספק הפייבוריטית במשחק הזה, כיוון שהיא נמצאת במומנטום ומקדימה את חיפה בטבלה. אבל זה לא אומר שמכבי חיפה לא תנצח".

אחח, איזה מזל שיש פרשן. אחרת, איך היינו יודעים את המובן מאליו?

אילו רצה נוימן להיות קצת יותר מקורי, יכול היה לומר: "מכבי חיפה פייבוריטית במשחק הזה, כיוון שהיא לחוצה עם הגב לקיר, יש לה הרבה יותר מוטיבציה לנצח, וגם מאמן חדש ושחקנים שיש להם מה להוכיח. אבל זה לא אומר שבית"ר לא תנצח…".

אבל זה רק טיפה יותר מקורי, זה עדיין לא הופך את הפרשנות לבעלת ערך.

דני נוימן הוא אמנם קריקטורה גרוטסקית של פרשן, אבל שתי הפסקאות האלה מסכמות בתמציתיות את תפקידו ותרומתו של פרשן הכדורגל לחוויית הצפייה, ואין מה להוסיף עליהן. (אגב, לפעמים, כשאני במצב רוח מפרגן במיוחד, אני מדמיין שנוימן פשוט עושה פרודיה על פרשן כדורגל באיזה מערכון, ולא באמת מנסה לפרשן את המשחק, ואז הערכתי אליו גוברת עשרות מונים. ואם אני, להבדיל, בסטייט אוף מיינד קונספירטיבי, אני חושד שמדובר במזימה של ההתאחדות וערוץ 1 לנתק את הצופים מהטלוויזיה ולהחזירם לאיצטדיונים). אני מייחל כבר ליום שבו תיושם הטכנולוגיה (שכבר קיימת) שתאפשר לנו להוריד את הסאונד של הפרשנים, ולהשאיר רק את קולות הרקע של האיצטדיון.

ונסיים את החלק הזה עם עוד יציאה של נוימן מאמש: "היום בכדורגל כולם יודעים הכול על כולם. יש קלטות…".
היי דני, שנות השמונים התקשרו וביקשו שתחזיר לספריית הווידאו את הסרט שאתה חי בו.
אה כן, ו- Be kind, rewind.

משחק לא רע היה אמש בין בית"ר לחיפה, למרות שהגולים היו קצת מעפנים (אחד עצמי ושניים מטעויות קשות של שני השוערים). למרות כמה חורים בהגנה, מכבי חיפה נראתה לראשונה העונה כמו קבוצה – דבקה במטרה ומחויבת. לא ברור מדוע יש צורך במשבר עמוק, כדי ששחקנים יתחילו לרוץ ולמסור ולרדת לגליצ'ים ולפרגן לחבריהם. כפי שכתבתי פה כבר אינספור פעמים, בליגת העל הישראלית לא צריך להבריק או להיות טוב באופן אבסולוטי – צריך רק להיות פחות גרוע מאחרים. זו לא אמורה להיות משימה קשה מדי למועדון כמו מכבי חיפה.

מצד שני, הקבוצה שעמדה ממול לא בדיוק הבריקה ונתנה לחיפה לשחק. בית"ר נמצאת אמנם ב"מומנטום", כמו שנוימן אומר, אבל אני לא חושב שהיא קבוצה טובה יותר ממכבי חיפה הבינונית. ככה זה כשבונים עונה שלמה על "מומנטומים" – מתישהו התנופה נגמרת והעגלה נעצרת. אולי המשחק הזה, שמבשר את סיום המומנטום של בית"ר, יהיה נקודת פתיחה למומנטום של מכבי חיפה.

החולצה הירוקה כבר לא מציאה

האמת, לא חשבתי שראובן עטר יצליח בענק כמאמן מכבי חיפה. חשבתי שזו בחירה טובה לתפקיד המאמן, אבל לא באמת האמנתי שהוא ייקח את מכבי חיפה למחוזות שטרם היתה בהם.

מסתבר שטעיתי.
ראובן עטר הצליח להביא את מכבי חיפה למקום שבו היא מזמן, אבל ממש מזמן לא היתה בו – עמוק בתחתית, עם פתיחת העונה הגרועה ביותר מאז 1977, עונה שבסיומה היא ירדה ליגה. אני לא חושב שמכבי חיפה תרד ליגה העונה (אם כי בליגה שבה מ.ס. אשדוד מועמדת לאליפות, הכול אפשרי), אבל קשה גם לראות את העונה הזאת מתפתחת למשהו שהוא יותר ממאבק על תפיסת מקום בחלק העליון של הטבלה.

מה קורה במכבי חיפה? הלואי וידעתי. הלואי והם היו יודעים, כי אז אולי היו להם פתרונות. לפרשנים יש נטייה במקרים כאלה ללכת למחוזות הפסיכואנליזה, לדבר על "ציפיות" ועל "עומס מנטלי", ולהגג על רעב ושובע וכיו"ב. בהינתן התנאים האובייקטיביים (תקציב ענק, מתקנים ותנאים מצוינים, שקט תעשייתי וכל אלה) ההסבר הפסיכולוגי נראה כמו ההסבר המתבקש.

אני רוצה להציע הסבר הרבה יותר פשוט, וכמעט חתרני: מכבי חיפה היא פשוט לא קבוצה טובה, ואין לה שחקנים מספיק טובים. באמת. אני עובר על הסגל ועל ההרכב של מכבי חיפה, ושואל את עצמי במה הוא יותר טוב מזה של קריית שמונה, או אשדוד או נתניה או בני יהודה. זה אולי לא מצדיק שתי נקודות מתוך 15 אפשריות ומקום בתחתית העמוקה, אבל זה בוודאי לא סגל לאליפות.

הסגל של מכבי חיפה, כמו של כל קבוצת כדורגל מצליחה, תמיד התבסס על שלושה מקורות עיקריים: מחלקת הנוער המפוארת של המועדון, רכש חכם וממוקד של השחקנים הישראליים הטובים ביותר בליגה, ורכש של שחקנים זרים.
נתחיל מהאחרון: ברכישת שחקנים זרים, למכבי חיפה מעולם לא היה יתרון מיוחד על שאר קבוצות הליגה. בכלל, הבאת זרים לישראל היא לדעתי הימור מוחלט וקניית חתול בשק – עוד לא נמצאה הנוסחה של זר מצליח בישראל, ועוד לא נרשם מאמן או מועדון שמתמחים בתחום הזה. למכבי חיפה היו כמה הצלחות גדולות בבחירת זרים, וגם כמה נפילות. בעונה הנוכחית, קשה לומר שהזרים משחקים תפקיד מרכזי בקבוצה. ראובן עטר ניסה ללכת על הנוסחה של רכישת זרים שהצטיינו בקבוצות אחרות בליגה (דמאו ואנדלובו). בינתיים זה לא הולך. אני חושב שהמדד הזה בעייתי: הצטיינות בעונה אחת בליגה העל החלשה שלנו היא בעיניי לא ערובה לשום דבר.

לגבי הרכש הישראלי, גם פה מכבי חיפה לא בדיוק עשתה נפלאות העונה וגם לא בעונות הקודמות. קחו למשל את עידן ורד וחן עזרא. ללא ספק שני יהלומים, שמסוגלים לעשות עם הכדור דברים שגורמים ללסת שלי להישמט לרצפה. אבל השניים האלה לא עולים על יהלומים אחרים שמסתובבים בליגה: כשרון גולמי מופלא, לצד פגמים קשים ובלתי נתפסים בכמה מהיסודות של המשחק, ביניהם המסירה, קריאת והבנת המשחק, שחרור הכדור בזמן, כוח וכושר גופני ועוד. באשר לשלומי אזולאי, אלון תורג'מן, ואוראל דגני – באמת שאין לי מושג מה הם עושים בהרכב ובסגל של מכבי חיפה. לא שהם שחקנים רעים, אבל הם גם לא בדיוק העילית של הליגה (שזה מה שאני מצפה למצוא בהרכב של מכבי חיפה). מכל הרכש הישראלי החדש, רק אביחי ידין נראה מבטיח, אלא שהוא הגיע מאוחר ועדיין אינו בכושר משחק.

ובאשר למחלקת הנוער המפוארת, נכון לעכשיו הנציג הבולט ביותר שלה בהרכב הוא הקפטן הוותיק יניב קטן – וזה לא נאמר לזכות המועדון. נכון, כשהוא נמצא ב"זון", קטן משדרג את הקבוצה בכמה רמות. אבל כשהוא חלש ולא מדויק, כל הקבוצה נגררת אחריו אל הבינוניות, כיוון שהכדורים ממשיכים ללכת אליו, בעוד הוא לא מייצר מהם שום דבר אפקטיבי. למרבה הצער, זה המצב ברוב המשחקים. יניב קטן כבר אמור בשלב הזה לטפח את היורש שלו, וזה לא ממש נראה באופק: אייל גולסה מסרב עדיין לפרוץ; כנ"ל טאלב טוואטחה (שבכל מקרה לא נראה כמי שמצופה ממנו להנהיג את הקבוצה אי פעם); הראש של דקל קינן עדיין לא נחת בארץ בעקבות הגוף שלו (שגם הוא לא ממש נמצא בכושר משחק).
איפה כל השחקנים הצעירים והמבטיחים שמספרים לנו עליהם כבר שנים? אני מסתכל בסגל ורק שם אחד מוכר ניבט אלי – רועי עטר, הבן של המאמן. אולי יהיה חלוץ גדול יום אחד, אבל לא בעונה הזאת.

הדבר היחיד שראוי לציון במכבי חיפה העונה, הם האוהדים, שמגלים בגרות ואיפוק מפתיעים. אולי לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהם כבר עשר שנים לפחות קוראים להבאתו של ראובן עטר למועדון. נראה כמה זמן יצליח הגרעין הפעיל של האוהדים לשמור על סבלנותו ולרסן את הרוב הדומם-בינתיים.

אז מה יהיה? אני לא אוהב להתנבא (ליתר דיוק, אני אוהב להתנבא, אני לא אוהב לטעות), אבל אני מעריך שבסופו של דבר מכבי חיפה תצליח להתייצב על מסלול של נצחונות. בליגה המעפנה שלנו, סדרה של 4-5 נצחונות רצופים, עשויה להחזיר אותה לצמרת הגבוהה ולמאבק על אליפות או מקום באירופה. אבל עם סגל שאינו טוב יותר מזה של קבוצות הצמרת, זה יהיה מאוד מאוד קשה.