ארכיון תגיות: מונדיאל

בנימה אופטימית זו

לא צפיתי אמש במשחק של נבחרת ישראל נגד פורטוגל. אם כבר משחק חסר חשיבות, העדפתי את זה של גרמניה נגד אירלנד, וכמובן שהעדפתי לצפות במשחק בטלויזיה בפאב, בחברת אוהדים אמיתיים (ושתויים), מאשר בבית, על מסך מחשב, עם סטרימינג מקרטע בחברת שני חתולים ישנוניים (שאדישותם לעניין הולמת היטב את חשיבותם, או אי-חשיבותם, של המשחקים).

נתחיל מגרמניה.
ובכן, מדובר בנבחרת (גילוי מסעיר בעוד 3… 2… 1…) מאוד מפחידה. גם בהרכב החסר והמוזר שבו עלתה למשחק. גרמניה היתה זקוקה לניצחון כדי להבטיח באופן רשמי וסופי את עלייתה לגביע העולם. והגרמנים, כרגיל, התייחסו ברצינות תהומית לעניין, ופתחו את המשחק בלחץ, השיגו את השער שלהם, ואז המשיכו ללחוץ וללחוץ… ובכן, עד סוף המשחק (נגמר 0:3). עכשיו אפשר להתחיל לברר מחירי כרטיסי טיסה לריו.

מזמן לא ראיתי משחק כה חד-צדדי במוקדמות גביע העולם (כלומר, משחק כה חד-צדדי בין שתי נבחרות אמיתיות – לא איי פארו, ליכטנשטיין, סן מרינו וכיו"ב). אמנם אירלנד של היום הרבה פחות ״טראבל-מייקרית״ משהיתה עד לא מזמן, אבל יש לה מסורת של אחת שעושה צרות לנבחרות הגדולות. אז או שהיא איבדה את זה לחלוטין, או שהמכבש הגרמני ביטל אותה לחלוטין. אני מאמין ששתי התשובות נכונות.

ג'וני לוגן שר את ההמנון האירי

ג'וני לוגן שר את ההמנון . מחריד.

האמת, אולי הם לא הצליחו לצאת מההלם מזה שהגרמנים הטריחו עד לקלן את ג׳וני לוגן, כדי שישיר את ההמנון האירי. כן, זה היה מחריד כמו שזה נשמע.

בסיום המשחק קלטו המצלמות את רובי קין הנסער (שישב על הספסל ולא שותף במשחק) בא בטענות כלשהן ליואכים לב, מאמן גרמניה. האמת, אני לא יודע על מה יצאו העצבים של קין – אף אחד לא גזל מאירלנד שום דבר במשחק הזה. היא פשוט לא הגיעה אליו.  ואולי רובי ידידנו בכלל התעצבן כי לא הצליח לקבל חתימה מג'וני לוגן. כנראה שלעולם לא נדע.

ומהגרמנים, לנבחרת של "הגרמני".
כיוון שאני אדם אופטימי מטבעי, אנסה לסכם בנימה חיובית את הקמפיין של ישראל במוקדמות גביע העולם.
ראשית, ישראל תסיים את הבית במקום השלישי, שזה, אם להיות ריאליים, בדיוק מקומה ביבשת – באמצע, בפער סביר (וכנראה בלתי ניתן לגישור בדור הקרוב) מהדרג הראשון והשני. כלומר, לא התקדמנו אבל גם לא נסוגנו. שמרנו על מקומנו. זה יפה. באמת. בלי ציניות.

אם לשמור על הקו הריאלי, ישראל לא תוכל להעפיל לטורניר גדול כל עוד נבחרות מהקליבר של פורטוגל ורוסיה יוגרלו איתה באותו בית. לקראת הקמפיינים הבאים, נצטרך פשוט לחכות בסבלנות להגרלה קצת יותר סלחנית, נגיד כמו בית ה' המוזר-משהו (שכולל את שוויץ, איסלנד, סלובניה, נורווגיה, אלבניה וקפריסין – אולי הבית הכי שוויוני בטורניר). כמובן שעדיף להשקיע בנוער, בתשתיות, במתקנים וכאלה, אבל כאמור – אני ריאלי, ואני רוצה לראות את ישראל בטורניר גדול עוד בימי חיי. אז אני בונה על הגרלה נוחה וקצת מזל, ולא על כך שהכדורגל הישראל יהפוך בעתיד הנראה לעין למקבילו השוודי, או הדני, או השווייצרי.

לפחות חרטנו עוד הישג "מרשים" על לוח ההישגים המצ'וקמק שלנו – שתי תוצאות תיקו מול פורטוגל! נשמע כאילו נטשתי את הקו הקודם ועברתי לנימה סרקסטית יותר, אז לא ממש – אני באמת חושב שמדובר בהישג יפה ומרשים ומכובד.

אבל האמת היא, כשבוחנים את ההישג הזה מקרוב, הוא לא כל כל מרשים.
התיקו 3:3 ברמת גן? ללא ספק אחד המשחקים הטובים והמרתקים (והמשוגעים) של ישראל אי פעם, אבל להוביל 1:3 בבית ולא לנצח – זו לוזריות לשמה. זו היתה הנקודה הקריטית, שבה יכלה ישראל להתעלות מעל מקומה הטבעי (הנבחרת השלישית בטיבה בבית, כאמור) ולאיים (נניח) על אחד משני המקומות הראשונים. זה לא קרה, ולכן ישראל שומרת על מקומה בדרג השלישי, ואני חוזר למה שאמרתי קודם: ביצרנו וחיזקנו את מקומנו בדרג הזה, ולא התקדמנו מילימטר.

וה-1:1 אמש? לי הוא מזכיר יותר מכל את הניצחון (הסנסציוני?) 1:2 על רוסיה במוקדמות אליפות אירופה 2008. ללא ספק הישג מרשים, אבל בגארבג' טיים. כן, כמו הניצחון המיתולוגי ההוא על צרפת. כאלה אנחנו וכאלה כנראה גם נישאר – אלופי העולם במשחקים חסרי חשיבות.

אבל הבטחתי סיכום חיובי, ולכן אסיים בזה: בכל זאת, לא היינו ניצבים חסרי חשיבות בבית הזה. הנה, דפקנו את פורטוגל. בדיוק כמו את צרפת בשעתה, וכמו את רוסיה בקמפיין מוקדמות יורו 2008. וגם החזרנו את החוב לרוסיה. אותי זה מספק.

שיפורים פה

רגע לפני שצוללים חזרה לשלולית הכדורגל המקומית, ורגע לפני אליפות העולם בכדורסל, החלטתי לא להרפות עדיין מגביע העולם בכדורגל. הימים השחונים האלה הם זמן טוב לשאול "הכדורגל לאן?". אל תיבהלו, זה יהיה יותר מעשי ופחות פילוסופי.

הכדורגל הוא ענף שמרני, או ליתר דיוק, הגוף שמנהל אותו לא בדיוק ממהר לאמץ חידושים. הבעיה היא שגם כאשר הוא עושה את זה, אלה לאו דווקא חידושים מוצלחים, וכולנו זוכרים היטב את פארסת "שער הזהב", "שער הכסף" וכל אלה. מצד שני, בעשורים האחרונים נכנסו גם שינויים ראויים ביותר (כמו למשל האיסור על החזרת כדור לשוער) שבהחלט תורמים להנאה מהמשחק. לכן, לא צריך להיבהל מחידושים – הם יכולים רק להוסיף למשחק, ואם לא – תמיד אפשר לבטל אותם ולחזור אחורה.

אז הנה ההצעות שלי לשיפור. רק אל תשכחו איפה שמעתם עליהן לראשונה:

אצלנו בכפר – טורניר מוקדמות גלובלי

אחת הבעיות בגביע העולמי, היא הנוכחות של נבחרות… איך לומר? לא בהכרח ראויות. אין לי בעיה עם העובדה שכמה נמושות אקזוטיות צובעות בנוכחותן את הטורניר. הבעיה היא שקיים פער איכותי משמעותי בין התאחדויות הכדורגל האיזוריות (אופ"א, קומנבו"ל, קא"פ וכל אלה). הדבר מביא לכך שיש נבחרות חלשות יחסית שמגיעות די בקלות לגביע העולמי, בעוד לנבחרות אחרות באותה רמה (ואף גבוהה יותר) אין שום סיכוי להגיע לשם אי פעם, משום שהן משחקות בהתאחדות חזקה. וכן, נו, אני מתכוון גם לנבחרת ישראל.

שימו לב להצעה שלי: כל נבחרות העולם (208 בסך הכול) ירוכזו בפול אחד, ממנו יוגרלו בתי המוקדמות (את תכנון הפורמט המדויק אני משאיר לחברים בפיפ"א). כך עשויים להיווצר בתים שיכילו נבחרות מיבשות שונות, דבר שגם יוסיף מאוד לעניין, וגם יעמיד את כל נבחרות העולם על נקודת זינוק אחידה יחסית. בעידן הגלובלי שלנו, ובהתחשב בעובדה שמדובר במשחקים שמתקיימים פעם בחודש-חודשיים, אין שום בעיה שברזיל וסין, נניח, יהיו באותו בית. זה רק יהיה מעניין יותר, כיוון שזה יאפשר מפגשים בין נבחרות שמעולם לא יוצא להן להתמודד זו מול זו במשחקים רשמיים.

המכשול היחידי שעומד בפני ההצעה הזאת הוא פוליטי – האפשרות שנבחרות ממדינות עוינות יוגרלו לאותו בית, וכולנו יודעים למי הכוונה. אבל תיאורטית, זה יכול לקרות גם בטורניר הגמר. לכן, פיפ"א צריכה פשוט לדבוק במדיניות הרגילה שלה: להשעות נבחרות שיסרבו לשחק מול נבחרות אחרות.

המהפך – לשבור את שובר השוויון

קשה למצוא מישהו שחושב שהשיטה הנוכחית להכרעת משחקים בשלבי נוקאאוט, הארכה ופנדלים, היא שיטה טובה. לכל היותר זה נחשב "הרע במיעוטו". טיעוני הנגד ידועים: זה יותר מזל מכישרון; זה לא כדורגל אלא קרב של עצבים; זה יוצר עומס נפשי כבד על השחקנים וכו' וכו'.

כל הטיעונים האלה נכונים, אבל לדעתי הם לא מספיקים כדי להביא לשינוי השיטה. אין לי למשל בעיה עם "קרב עצבים" – גם אם זה לא בדיוק כדורגל, זו עדיין הכרעה ספורטיבית. גם "המתח הנפשי" של השחקנים מעניין את סבתי המנוחה – אם אתה לא יכול לסבול את החום אל תיכנס למטבח וכו'. לדעתי, הבעיה העיקרית עם בעיטות ההכרעה היא לא הבעיטות עצמן, אלא ההשפעה שלהן על מהלך ההארכה שקודמת להן. ואני מסביר: השיטה הנוכחית גורמת לקבוצות לסגור את המשחק בהארכה ולחכות לפנדלים. בהרבה מקרים אפשר כמעט להבחין ב"הסכמה שקטה" בין הקבוצות להעביר את הזמן ולהגיע לבעיטות ההכרעה. אני מתקשה לזכור מתי ראיתי בשנים האחרונות קבוצה שעלתה להארכה בהתלהבות כדי לנצח, ו/או הארכות שהובקע בהן יותר משער או שניים.

הפיתרון לכך הוא גאוני בפשטותו: הפיכת הסדר בין הפנדלים להארכה קודם בעיטות הכרעה, אחר כך 30 דקות של הארכה. כך זה יעבוד: אם 90 הדקות יסתיימו בשוויון, ייגשו הקבוצות לבעיטות הכרעה מ-11 מטר, במתכונת הנוכחית. לאחר מכן תחל הארכה של 30 דקות (אפשר לקצר אותה ל-20, כדי להוריד קצת עומס מהשחקנים). מי שתנצח בהארכה, תהיה המנצחת במשחק. במידה וההארכה תסתיים בתיקו, המנצחת במשחק תהיה זו שניצחה קודם לכן בבעיטות ההכרעה! תודו שזה גאוני. היתרון של השיטה ברור: הקבוצה שתפסיד בפנדלים תעלה להארכה בטירוף, בידיעה שיש לה עדיין הזדמנות לנצח, ואז עשוי להתפתח משחק פתוח ומעניין. זה גם מוריד מאותו עומס נפשי שרובץ על השחקנים בעת בעיטות ההכרעה – הם יעלו לבצע אותן בידיעה שהחמצה היא לא סוף העולם ואפשר עוד לתקן. ובנוסף, ההכרעה לא תהיה עניין של מזל ועצבים, אלא תושג במשחק אמיתי על הדשא, ולא בבעיטות מהנקודה הלבנה.

פנדלים אאוט – שתי חלופות לבעיטות הכרעה

אחרי שהחלפנו בין ההארכה לפנדלים, זה הזמן לדבר גם על אופן בעיטות ההכרעה. באופן אישי, אני לא אוהב פנדלים. נכון, זה מותח, אבל זה גם קצת משעמם. חד גוני משהו. אני מציע שתי חלופות:

  1. בעיטות 16: במקום בעיטות מ-11 מטר כמקובל, הכדור ייבעט לשער מקו ה-16. זה מצריך מהשחקנים יותר תחכום בבעיטה (השחקן גם יוכל לבחור אם להניח את הכדור בדיוק מול השער, או קצת באלכסון), וגם מאפשר לשוער להפגין את כישורי הזינוק שלו, ולא רק להמר על הפינה הנכונה.
  2. אחד-על-אחד: בדרום אמריקה ובארה"ב, היה נהוג פעם להכריע משחקי כדורגל באחד-על-אחד מול השוער, במקום בפנדלים: השחקן מניח את הכדור 30 מטר מהשער, ויש לו זמן קצוב להכניע את השוער באחד-על-אחד. השיטה הזאת נהוגה בהוקי קרח (גם לצרכי הכרעת משחקים וגם כ"בעיטת" עונשין), ובעיניי זה הרבה יותר מעניין ויפה לעין בהשוואה למונוטוניות של בעיטות 11.

להחליף את החילופים

אני מציע שתי רפורמות בתחום החילופים, האחת מתבקשת, את השנייה צריך לבחון קצת יותר בזהירות:

  1. אם מחליפים לא עוצרים: אף פעם לא הבנתי למה צריך לעצור את המשחק בשביל לערוך חילוף, ובשביל מה בדיוק נחוץ הטקס הדבילי של הנפת השלט, המחליף שקופץ כמו אידיוט על הקו, והמוחלף שמואיל בטובו לזחול החוצה. בכדוריד, למשל, השחקנים יוצאים ונכנסים באופן חופשי כמעט, בפיקוח של המזכירות ובלי לעצור את המשחק. אין סיבה שזה לא יהיה כך גם בכדורגל. השופט הרביעי יכול לנהל את החילופים בזמן שהמשחק ממשיך לרוץ. והכי חשוב: זה ימנע את התופעה המגונה של שימוש בחילופים לצורך בזבוז זמן בדקות הסיום.
  2. חילופים בלי הגבלה: זה כבר שינוי שיכול להפוך את המשחק על פניו, ולכן צריך לבחון אותו ביתר זהירות. אם כך נהוג ברוב ענפי הכדור, למה לא בכדורגל? לדעתי יש בזה הרבה יתרונות: משחק קצבי יותר (בזכות דקות המנוחה שיקבלו השחקנים); יותר דקות משחק לשחקני הספסל (פחות התבכיינות והתמרמרות בחדר ההלבשה); טיפול רציני יותר בשחקן פצוע ובלי שקבוצתו תיאלץ לשחק בינתיים ב-10 שחקנים; ואולי אפילו יותר שערים (תארו לעצמכם שחקן שנכנס רק בשביל לבעוט בעיטות עונשין, נניח). זה גם יהפוך את המאמן לגורם יותר דומיננטי בניהול המשחק, ויפתח לו עולם חדש של טקטיקות ואסטרטגיות. אין צורך לציין שחילופים בלי הגבלה אפשריים רק בתנאי שמקבלים גם את ההצעה הקודמת, ולא עוצרים את המשחק בשביל כל חילוף. ואם "בלי הגבלה" נשמע קצת מוגזם, אפשר להתפשר על הגבלת החילופים ל-10 במשחק, או משהו כזה.

הלו, זה כדורגל? – הוצאות חוץ ברגל

אף פעם לא הבנתי למה בכדורגל מוציאים חוץ ביד (ואני גם לא מבין למה זה נקרא "הוצאת חוץ" כשבעצם מכניסים את הכדור למגרש. זה צריך להיות "הכנסת חוץ", לא?). מה, בכדוריד מכניסים את הכדור עם הרגל? בקיצור, אין סיבה לא לעבור להוצאות חוץ ברגל: זה יהפוך כל הוצאת חוץ שגרתית במחצית המגרש של היריבה, להרמת כדור מסוכנת לתוך הרחבה. בנוסף, ייחסך מאיתנו המחזה המטופש של שחקן שרץ בטירוף אחר כדור אבוד בפינת המגרש, רק כדי לדחוק אותו לחוץ ולמנוע ממנו לצאת לקרן.

החטא ועונשו – הרחקה זמנית

בקרוב במגרשים? כרטיס סגול

זו לא הצעה שלי, אלא של חבר, שחש אי נוחות מסוימת כאשר שחקן מורחק באדום. אם חושבים על זה, בשיטה הנוכחית יש בעצם שלוש דרגות חומרה לעבירות: לא חמורה (ללא כרטיס), חמורה (צהוב) וחמורה מאוד (הרחקה באדום). אי הנוחות של ידידי נובעת מהתחושה שיש פער גדול מדי בין הדרגה השנייה לשלישית, ומכך שכרטיס אדום הוא עונש חמור מדי לפעמים.

לכן, הוא מציע סנקציה חדשה: הרחקה זמנית ל-15 דקות (כרטיס סגול? נניח), במהלכן תשחק קבוצתו של המורחק ב-10 שחקנים. צורת ענישה דומה קיימת למשל בכדוריד (הרחקה ל-2 דקות) וגם בהוקי קרח (2 או 5 דקות, תלוי בחומרת העבירה). ההיגיון הוא שמדובר בעונש אישי יותר, שמכוון לשחקן, ופוגע פחות בקבוצה כולה.

בנוסף, השינוי הזה טוב במיוחד לשופטים – הוא ייתן להם יותר מרחב תמרון בפסיקות שלהם, ויאפשר להם, בין היתר, לשלוח שחקנים עצבניים או תוקפניים "להתקרר" בצד, בלי להרחיק אותם מהמשחק. כמובן שיהיה צורך להגדיר מחדש גם את סולם העבירות (איזו עבירה "זכאית" לאיזה כרטיס) וגם את חוקי צבירת הכרטיסים, וכמובן להדריך את השופטים בהתאם, אבל זה כבר קטן עלינו.

השיבה מאמסטרדם

התלבטתי ביום-יומיים האחרונים כיצד ומה לכתוב פה על גמר הגביע העולמי בכדורגל ועל האלופה החדשה והראויה (אוי כאב לי לכתוב את זה). אמנם היו סיבות טכניות לכך שלא התייחסתי לנושא בזמן אמת, אבל הסיבה החשובה יותר היא עקרונית – מה בעצם לכתוב? אחד הכללים שהצבתי לעצמי עם הקמת הבלוג הזה, הוא להשתדל לא להיות בנאלי, כלומר, לא לכתוב כאן דברים שניתן לקרוא בכל מוסף ספורט או אתר חדשות, ולהשתדל להביא זווית מקורית ו/או אישית לנושאים שעליהם אני כותב.

אז רק למען ההיסטוריה, אומר שספרד היא אכן אלופה ראויה (ולא נשכח: הפייבוריטית הברורה של סוכנויות ההימורים עוד לפני תחילת הטורניר). למרות היכולת הדי מבאסת ויבול השערים הדל, הנצחונות של ספרד היו משכנעים למדי, והיא הציגה גם חוסן מנטלי וגם כושר גופני טוב (זה ניכר במיוחד בהארכה בגמר). אז מגיע לה. וזה כל מה שיש לי לומר בנושא הזה.

בפוסט הזה אני אתמקד דווקא במפסידה – הולנד. גם מתוך נאמנות לאותו עיקרון שציינתי למעלה, גם כדי להתריס נגד הקלישאה של "לא זוכרים את הסגן של בר כוכבא", אבל בעיקר משום שאת השבועיים האחרונים של גביע העולם, משלב רבע הגמר והלאה, ביליתי בארצות השפלה וצפיתי במשחקיה של הולנד בלב אמסטרדם.

ה-L השלישית

אם עד היום כתבתם Holland עם שני L, כדאי מעתה לשקול להוסיף L שלישית כנגד שלושת ההפסדים – ב-74' ו-78', ועכשיו גם ב-2010. לוזרים, לוזרים, לוזרים. לפחות הם לוקחים את זה ברוח טובה: עוד לפני משחק הגמר, אמר לי הולנדי אחד, שמבחינת האתוס הלאומי, עדיף להם להפסיד. אם נזכה בגביע העולמי, הסביר, נחגוג יום-יומיים ונשכח מזה, נתייק את הזכייה בארכיון ונחזור לשגרה. לעומת זאת, אם נפסיד, יהיה על מה לדבר ולקטר ב-20-30 השנים הבאות. גם אני חושב שההפסד מתיישב טוב יותר עם הדימוי הלאומי של הולנד, ועם התפיסה של מדינה קטנה, מתחמקת מצרה ומוקפת אויבים, סליחה, מים.

עד היום ההולנדים "מתרפקים" על ההפסד הצורב בגמר של 74', דשים בדור הזהב ההוא בראשותו של יוהן קרויף, ומייחלים ליום שבו יזכו גם הם להניף את הגביע. אם היו זוכים, לא היה נשאר כבר למה לייחל ולקוות. וכידוע, אין כמו ייחולים וכיסופים בתור דבק לאומי מאחד ומגבש. התקווה בת שנות אלפיים וכו'.

מה שבטוח, הם יודעים להפסיד. אחרי משחק הגמר, אחותי שלחה SMS ושאלה אם עצוב באמסטרדם. ובכן, באמסטרדם אף פעם לא באמת עצוב – תמיד יש סיבה למסיבה. ולראייה, למרות האכזבה, הנבחרת התקבלה בכבוד גדול מאוד בשובה להולנד, ומאות אלפים הגיעו לאמסטרדם כדי להריע לשחקנים. אם נבחרת ישראלית כלשהי היתה חוזרת לאחר הפסד בגמר, אני לא רואה עשרות אלפי ישראלים מתכנסים בכיכר רבין כדי להריע לגיבורי האומה. מקסימום טקס צנוע בנתב"ג בראשות שרת החינוך.

כתום היום

כמה ימים לפני כן, לאחר הניצחון על אורוגוואי בחצי הגמר, אפשר היה לקבל מושג איך זה היה נראה אילו הולנד היתה זוכה בגביע: פרץ שמחה ספונטני ברחובות ובכיכרות, ריקודים, תופים, חצוצרות, זיקוקים, צפירות של מכוניות. לא משהו שלא ראינו בשום מקום אחר. אבל בעיניי מצאו חן שני דברים אחרים, שלא תמיד ניכרים לעין במבט ראשון: העובדה שאלפי אנשים עשו את דרכם לאמסטרדם מכל רחבי הולנד, רק כדי לצפות ביחד במשחק ולחגוג בסיומו, אם וכאשר. הדבר השני הוא שמדובר באנשים שאינם בהכרח חובבי כדורגל ביום-יום: בגמר, למשל, ישבו לידנו שתי סטודנטיות צעירות, שהודו שהן לא מתעניינות בכדורגל, אבל גמר הגביע העולמי זה סיפור אחר לגמרי. נכון, הן הסתלקו בדקה ה-120, עוד לפני שריקת הסיום, מה שמלמד שהן הגיעו בעיקר כדי לחגוג ולא כדי לצפות בכדורגל, אבל כמי שרגיל בעיקר לבוז מתנשא או סתם אדישות מאנשים (נשים) שאינם חובבי כדורגל, זה היה שינוי מרענן.

משבר היורו?

לאחר כל קשקושי הפרשנים על כך שמדובר ב"טורניר דרום-אמריקאי", קיבלנו 3 נבחרות אירופאיות בחצי הגמר, ומשחק גמר כלל-אירופי. כמובן שתמיד יימצא הנודניק התורן שיגיד שהיה גמר משעמם, "כצפוי מקרב בין שתי אירופאיות", אבל זה משום שיש אנשים שלא מסוגלים לראות מעבר לסטריאוטיפים, ופשוט לצפות במשחק. הגמר המלהיב האחרון היה ב-86' (2:3 של ארגנטינה על גרמניה). ב-90' שיחקה נבחרת דרום אמריקאית (ארגנטינה) באחד הגמרים היותר משעממים אי פעם (הפסד 1:0 לגרמניה). בתוצאת ה-0:0 הראשונה אי פעם במשחק גמר, היתה מעורבת נבחרת דרום אמריקאית (ברזיל-איטליה, 94'), שגם לא הצליחה לכבוש בגמר 4 שנים לאחר מכן (הפסידה 3:0 לצרפת). גם הניצחון של ברזיל ב-2002 (0:2 על גרמניה) לא היה ממש עוצר נשימה.

בקיצור, אולי תפסיקו כבר לקשקש? ככה נראים משחקי גמר ב-20 השנים האחרונות. טוב, רע, זה מה יש. אם מישהו חושב שגמר בין ארגנטינה לברזיל, נניח, היה מוליד איזה 4:3 מופלא, כנראה שמדובר במישהו שהיה שרוי בתרדמת ב-30 השנים האחרונות. לפני שלוש שנים צפיתי בגמר הקופה אמריקה בין ברזיל לארגנטינה (0:3) ונרדמתי באמצע, ולא בגלל השעה המאוחרת. הציפייה לגמר מסעיר ומרתק היא נאיבית וילדותית.

טוטאל פוטבול

הנבחרת הנוכחית היא לא הנבחרת ההולנדית הטובה ביותר בכל הזמנים, ואפילו לא השלישית בטיבה (אם נניח שזו של 74' וזו של 88' היו הטובות ביותר). צריך גם להודות שההגרלה היטיבה עימה: בית נוח למדי בשלב המוקדם, סלובקיה הבינונית בשמינית, אורוגוואי הנאיבית בחצי הגמר – לא ממש דומה לדרך של גרמניה למקום השלישי, וגם לא לזו של ספרד. אבל היא הדיחה בדרך את ברזיל, וגם ניצחה את כל המשחקים שלה עד הגמר, בלי להזדקק להארכה או לבעיטות הכרעה. אז הכדורגל לא היה מלהיב (ולדברי יוהאן קרויף גם מלוכלך), אבל אחרי ש-36 שנות כדורגל יפה (או לפחות נסיונות לשחק כדורגל יפה) לא הביאו תואר, זה בסדר גמור לנסות גם את הדרך האחרת. בעיניי, "כדורגל שמח" ו"טוטאל פוטבול" לא מתבטאים רק במגרש, אלא גם במה שקורה מסביב, בהשלמה הספורטיבית עם ההפסד, בקבלת הפנים השמחה ובגישה החיובית הכללית – ובזה ההולנדים אלופי עולם כבר מזמן.