ארכיון תגיות: ליגת העל בכדורגל

שאלת 40 אלף האוהדים

אני מודה: לאורך כל עונת הכדורגל האחרונה, תהיתי מתי יבוא הרגע בו ייכנס לפעולה מנגנון ההרס העצמי המפורסם של מכבי ת"א, והיא תתרסק. ככה זה כשהצהובים הרגילו אותנו במשך שנים למחזות כה מענגים של התפרקויות, קליקות, חילופי האשמות, סבוטאז'ים וכו'. זה לא קרה העונה, ועל כן האליפות הולכת לקריית שלום בצדק.
לא צפיתי ברוב משחקיה של מכבי ת"א העונה (וגם לא במשחק האליפות), אבל ברור שהטבלה לא משקרת, ומי שהיתה הכי יציבה והכי עקבית ביכולתה לאורך העונה, זכתה באליפות בצדק.

בכלל, נראה כי ה"סדר" בתל אביב שב על כנו: מכבי דורסת וגורפת אליפויות, בעוד הפועל חוזרת לעמדתה המוכרת כלוזרית המקרטעת של העיר (אפילו חיים רמון חזר לבחוש בעניינים שם. אוברקוביץ' מתהפך בקברו).

אבל לא על זה אני רוצה לדבר היום.
בימיי כעורך ספורט ב-nrg, היה לנו דיון קבוע במערכת: לאיזו קבוצה בישראל יש הכי הרבה אוהדים? (הדיון הזה רלבנטי כשצריך לבחור איזו ידיעה לשים באתר כידיעה ראשית. ובמילים אחרות: איזו קבוצה מביאה הכי הרבה רייטינג).
האם זו בית"ר ירושלים, שיש לה אוהדים בכל הארץ ובכל מגזר? האם זו מכבי חיפה, שחולשת על כל איזור הצפון? או אולי הפועל ת"א, שמחזיקה תאים פעילים בכל קיבוץ ובכל יישוב ערבי? ברור שלא. זו מכבי ת"א – הקבוצה היחידה בישראל שיכולה למלא את איצטדיון ר"ג.

האוהדים הקבועים, אלה שהולכים לכל משחק, מצויים בתהייה מתמדת: איפה האוהדים האלה כל השנה? הרי עם 20-30 אלף צופים בכל משחק בית, לא היה צריך את הכסף של מיטש גולדהאר בשביל לקחת אליפות, ולא את ההון שהוציא העונה המועדון על הנהלה זרה.
"טרמפיסטים", מפטירים האוהדים הקבועים לעצמם, וחוזרים לענייניהם.

אני חושב שיש לי תשובה חלקית איפה נמצאים האוהדים האלה, ולמה הם לא באים בשבתות לבלומפילד.
יש לי חברים, קצת יותר מבוגרים ממני, שגדלו בשנות ה-70 העליזות, ונשבו בקסמה של מכבי ת"א, על שתי מחלקותיה המצליחות – בכדורגל ובכדורסל.
האנשים האלה הם היום בני 40 פלוס. אולי 50. הם מתגוררים ברובם במרכז, עובדים ומשתייכים למעמד הבינוני והבינוני-פלוס, יש להם ילדים בגיל המתאים לקחת אותם לכדורגל (10-18), והם לא רעבים ללחם. על אף שחיקתו של מעמד הביניים בישראל, הם יכולים להרשות לעצמם מנוי שנתי למשחקים של מכבי ת"א. ובכל זאת, הם מתייצבים רק למשחקי אליפות, דרבים וגמרי-גביע.

את התשובה לכך אני מוצא בחוויה הפרטית שלי: לראשונה מזה כמעט 20 שנה, לא הלכתי העונה לאף משחק בליגת העל (וגם לא גביע, גביע הטוטו או גביע אירופה כלשהו) ולאף משחק של נבחרת ישראל (אחרי 4 קמפיינים שבהם הייתי בין הראשונים לרכוש מנוי). גם מינוני הצפייה שלי בכדורגל ישראלי בטלויזיה נשחקו בצורה משמעותית.
אני מניח שמה שתקף לגבי, תקף גם לעשרות אלפים אחרים: לאנשים עם קצת אמצעים ויכולת, טיול בר-מצווה עם הילד למנצ'סטר או לברצלונה + כרטיס למשחק של הקבוצה המקומית, הוא הרבה יותר מספק (ואולי גם עולה פחות…) מעונה שלמה בבלומפילד עם שירן ייני ודור מיכה (בלי להעליב אף אחד).
וכמובן – מחירי הכרטיסים הגבוהים (בוודאי בהשוואה לרמה המקצועית על הדשא) והמיאוס הכללי מהאופן בו מנוהל הכדורגל בישראל, הצעקנות, העסקנות והגזענות.

אז מותר ורצוי לחגוג אליפות (ולחגוג בכלל, מכל סיבה שהיא), אבל השאלה שכל מי שנמצא בענף הכדורגל צריך לשאול את עצמו היא איך מביאים את הרבבות האלה למגרשים בכל שבת, ולא רק למשחק האליפות.

ערוץ ההיסטוריה

זאור סדאייבאתמול בערב ניסיתי לצפות בדרבי התל אביבי בכדורסל. אני אומר "ניסיתי", כי בתקופה האחרונה אני מתקשה מאוד להחזיק מעמד מול משחק באורך מלא (לא משנה באיזה ענף), ולראייה – קצב העדכונים בבלוג הזה.

ובכל זאת, ניסיתי.
בשלב כלשהו החרידו אותי (ואת החתולים שלי) שאגות שמחה מהבניין הסמוך. כיוון שלא היה קשר בין עוצמת השאגות לבין המתרחש בדרבי, הנחתי כי מתחוללת דרמה ספורטיבית כלשהי בערוץ אחר. זפזפתי לאחד מערוצי צ'רלטון, והספקתי לשמוע את מאיר איינשטיין צווח (אלא מה) "היסטוריה בטדי!!!". היסטוריה? אני אוהב היסטוריה!

וזו ההיסטוריה וההיסטריה: לראשונה בתולדות בית"ר ירושלים, שחקן מוסלמי כבש שער לזכות המועדון (נגד מכבי נתניה. נגמר 1:1). לא ברור האם השכנים שלי הם אוהדי בית"ר או מוסלמים (או גם וגם), אבל נעזוב את זה ונעשה הפסקה קצרה כדי להסביר את הרקע לקוראים שאינם מצויים בענייני הכדורגל הישראלי. ובכן, העונה משחק בבית"ר, לראשונה בהיסטוריה, שחקן מוסלמי – זאור סדאייב הצ'צ'ני. זאת לאחר שהמועדון נמנע בעקביות מלהחתים שחקנים ערבים ו/או מוסלמים במשך כל שנות קיומו (עם נוצרים, אגב, מעולם לא היתה להם בעיה, כי כידוע, הנוצרים תמיד האירו פנים ליהודים וגם עשו להם נעים בגב).

בעקבות השער, התרחש בטדי אירוע מעניין ודי חסר תקדים: כמה מאות מאוהדי בית"ר (כ-300, לפי אתר Walla) נטשו את האיצטדיון במחאה. יש לציין כי אותם אוהדים התנגדו בכלל להחתמתו של סדאייב, אז לא ברור לי מה הם עשו באיצטדיון מלכתחילה, אבל אין לי כוונה לנסות להיכנס לראש של אוהד בית"ר.

אקט המחאה של האוהדים התקבל בגינוי צפוי של השדר והפרשן, בכמה התבטאויות פולניות בנוסח "אם ככה הם מתנהגים, עדיף שלא יהיו כאן" וכו'. אני חייב לציין שדווקא התרשמתי לטובה מהאוהדים. הרי היו להם שפע של דרכי פעולה אפשריות: הם יכלו לרדת לדשא ולבצע לינץ' בסדאייב (ועל הדרך גם בשחקנים הערבים של מכבי נתניה, כי אם כבר, אז כבר); הם יכלו להשליך חפצים למגרש; יכלו להבעיר סהרונים לקול שירת "מוחמד ההומו", או כל דבר אחר שאוהדי בית"ר נוהגים לעשות מעת לעת.

במקום זאת, הם בחרו במחאה שקטה ומנומסת. אפשר (ורצוי) לא להסכים עם המחאה המטופשת והפרימיטיבית הזאת ובוודאי לא עם תפיסת העולם החשוכה שעומדת מאחוריה, אבל לפחות היא באה לידי ביטוי בלי נזק או נפגעים (בינתיים). אני חושב שזו התקדמות.

באשר לדרבי התל אביבי, הייתי שמח להתייחס לניצחון הגדול של הפועל, אבל האמת היא שפשוט לא שרדתי עד סופו… אז סליחה.

בין טמטום למומנטום

לפני המשחק אמש בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה (2:1), הגג פרשן (?) ערוץ 1 דני נוימן את הדברים הבאים (לא בהכרח באלו המילים, אבל בזו הרוח): "בית"ר ירושלים היא ללא ספק הפייבוריטית במשחק הזה, כיוון שהיא נמצאת במומנטום ומקדימה את חיפה בטבלה. אבל זה לא אומר שמכבי חיפה לא תנצח".

אחח, איזה מזל שיש פרשן. אחרת, איך היינו יודעים את המובן מאליו?

אילו רצה נוימן להיות קצת יותר מקורי, יכול היה לומר: "מכבי חיפה פייבוריטית במשחק הזה, כיוון שהיא לחוצה עם הגב לקיר, יש לה הרבה יותר מוטיבציה לנצח, וגם מאמן חדש ושחקנים שיש להם מה להוכיח. אבל זה לא אומר שבית"ר לא תנצח…".

אבל זה רק טיפה יותר מקורי, זה עדיין לא הופך את הפרשנות לבעלת ערך.

דני נוימן הוא אמנם קריקטורה גרוטסקית של פרשן, אבל שתי הפסקאות האלה מסכמות בתמציתיות את תפקידו ותרומתו של פרשן הכדורגל לחוויית הצפייה, ואין מה להוסיף עליהן. (אגב, לפעמים, כשאני במצב רוח מפרגן במיוחד, אני מדמיין שנוימן פשוט עושה פרודיה על פרשן כדורגל באיזה מערכון, ולא באמת מנסה לפרשן את המשחק, ואז הערכתי אליו גוברת עשרות מונים. ואם אני, להבדיל, בסטייט אוף מיינד קונספירטיבי, אני חושד שמדובר במזימה של ההתאחדות וערוץ 1 לנתק את הצופים מהטלוויזיה ולהחזירם לאיצטדיונים). אני מייחל כבר ליום שבו תיושם הטכנולוגיה (שכבר קיימת) שתאפשר לנו להוריד את הסאונד של הפרשנים, ולהשאיר רק את קולות הרקע של האיצטדיון.

ונסיים את החלק הזה עם עוד יציאה של נוימן מאמש: "היום בכדורגל כולם יודעים הכול על כולם. יש קלטות…".
היי דני, שנות השמונים התקשרו וביקשו שתחזיר לספריית הווידאו את הסרט שאתה חי בו.
אה כן, ו- Be kind, rewind.

משחק לא רע היה אמש בין בית"ר לחיפה, למרות שהגולים היו קצת מעפנים (אחד עצמי ושניים מטעויות קשות של שני השוערים). למרות כמה חורים בהגנה, מכבי חיפה נראתה לראשונה העונה כמו קבוצה – דבקה במטרה ומחויבת. לא ברור מדוע יש צורך במשבר עמוק, כדי ששחקנים יתחילו לרוץ ולמסור ולרדת לגליצ'ים ולפרגן לחבריהם. כפי שכתבתי פה כבר אינספור פעמים, בליגת העל הישראלית לא צריך להבריק או להיות טוב באופן אבסולוטי – צריך רק להיות פחות גרוע מאחרים. זו לא אמורה להיות משימה קשה מדי למועדון כמו מכבי חיפה.

מצד שני, הקבוצה שעמדה ממול לא בדיוק הבריקה ונתנה לחיפה לשחק. בית"ר נמצאת אמנם ב"מומנטום", כמו שנוימן אומר, אבל אני לא חושב שהיא קבוצה טובה יותר ממכבי חיפה הבינונית. ככה זה כשבונים עונה שלמה על "מומנטומים" – מתישהו התנופה נגמרת והעגלה נעצרת. אולי המשחק הזה, שמבשר את סיום המומנטום של בית"ר, יהיה נקודת פתיחה למומנטום של מכבי חיפה.