ארכיון תגיות: ליגת האלופות

חילופי משמרות

SMS

בבוקר שלאחר החצי הראשון של חצי גמר ליגת האלופות, זו תהיה חוכמה קטנה מאוד להמר על דרבי גרמני בגמר. האפשרות שהיתה הכי פחות סבירה לפי הפרשנים וסוכנויות ההימורים, נראית עכשיו כמו באנקר בטוח. אבל יש לי עדים שיגידו (לאחר לחץ מתון מצדי) כי זו היתה הערכתי הזהירה עוד לפני המשחק – ראו למשל את התכתובת משמאל.

גרמנופילים ותיקים ומרירים כמוני אומרים כבר שנים שהליגה הגרמנית היא הטובה והמעניינת בעולם. אבל אף אחד לא ממש מקשיב, או לכל היותר מגיב במשיכת כתפיים ובאמירה הקצת-גזענית: "כן, אבל הם גרמנים…".
לפחות בשכונה שלנו, העניין ותשומת הלב הולכים בעיקר לספרד (ליתר דיוק: לברצלונה ולמדריד) ולאנגליה. ראו למשל את צילומי המסך של תפריטי אתר ספורט 5 (או את לוח השידורים של הערוץ, לצורך העניין): הספרדית והאנגלית בחזית. גם כשצוללים פנימה, הליגה הגרמנית קבורה במורד התפריט, מתחת לליגה הצרפתית (!) וקצת מעל גביע אפריקה 2013 (!!).

sport5-menu1

sport5-menu3לספורט 5 יש אמנם נטייה ברורה לטובת הליגות שמשודרות אצלו, אבל במידה רבה הוא גם מבטא את רחשי הלב של צרכניו: בסופו של דבר, אבא שלוקח את בנו לראות כדורגל אירופי, יעדיף לטוס איתו לברצלונה, מדריד או אפילו למנצ'סטר (אלוהים יודע למה), מאשר לדורטמונד, גלזנקירשן או לברקוזן (יוצאת מהכלל הזה היא אולי מינכן, שיש בה עוד דבר או שניים לראות חוץ מכדורגל).

ולא יעזרו העובדות: שזו הליגה הכי שוויונית ומעניינת (בתחילת העונה, אין לאף אחד מושג מי הקבוצות שהולכות להתמודד על האליפות); שהיא הכי רווחית ומאוזנת כלכלית באירופה; שממוצע הצופים הוא הגבוה ביותר; שהמתקנים הם הטובים והחדישים ביותר; שמחירי הכרטיסים הם הנמוכים ביותר; וכנראה גם לא העובדה שהגרמניות עושות חיל בקביעות במפעלים האירופיים. האוהד הסביר אולי מכיר בעובדות האלה, אבל עוד לא הכרתי גבר שיגיד לזוגתו "לא הולכים לסרט הערב – יש באיירן מינכן-דורטמונד". מהצד השני, אותו גבר ידאג לפנות את הערב שלו ולא לעשות תוכניות לטובת עוד איזה "סופר קלאסיקו". (אגב, מי שלא היה פעם בבר תל אביבי [שלא מקרין כדורגל] בזמן שמשודר ה"סופר קלאסיקו", לא ראה מימיו ריכוז כה גדול של נשים שתויות).

אחרי שבשנים קודמות זו היתה בעיקר באיירן מינכן שנשאה את הלפיד עבור יתר הגרמניות, ודאגה לחבל בפרשנויות של עיתונאי הספורט, נראה שהשנה הבשילו התנאים לחילופי משמרות ביבשת. האבות אולי ימשיכו להוציא את היורואים שלהם בספרד ובאנגליה, אבל יותר תארים ישוטו במעלה הריין לגרמניה.

נגמרו התירוצים

החלטתי להתאפק עד כה עם כתיבת פוסט על משחקי מכבי חיפה במוקדמות ליגת האלופות. גם כי אני עדיין מרגיש בפגרה וחם לי, וגם כי אני לא יכול לסבול את הפרשנים שמסתערים על הקבוצה אחרי שניים-שלושה משחקים ומתחילים לנתח אותה ולזרוק הערכות חסרות כיסוי לגבי עתידה בליגה המקומית ובמפעלים היבשתיים. אחד מהם, למשל, הודיע בנחרצות לאחר המשחק הראשון של חיפה במוקדמות, נגד בוראץ הבוסנית, כי "מכבי חיפה לא תתמודד השנה על האליפות". חבל שלא הקלטתי. על סמך מה? על פי איזה ניתוח מלומד ומושכל נעשתה ההערכה הזאת? או שאולי סתם ניסה העיתונאי הזעיר לעורר איזו פרובוקציה קטנה? הרי אם יטעה, אף אחד לא יזכור. ואם ייצא צודק, הוא לא יפסיק להזכיר לנו את זה. איך אמר פעם שליימה? "כל אחד קונה עט בשקל וחצי וכותב מה שבא לו" (או מקבל כסף בשביל לשבת באולפן טלוויזיה וללהג למצלמה).

מכבי חיפה לא נראתה טוב במשחקיה עד כה, אבל באמת שקשה לשפוט ביצועים של קבוצה כמעט חדשה, במשחקיה הראשונים העונה, בחום יולי-אוגוסט. עם זאת, בהחלט מסתמנות בעיות: העדרו של קשר אחורי דומיננטי (בוקולי היה עצום אמש נגד מאריבור, אבל כמה אפשר יהיה לבנות עליו?) , הימור על שחקנים זרים בעמדות הכי רגישות במגרש (שוער ובלמים), והתלות הגדולה-מדי בגבו הפגוע של יניב קטן. לגבי כל השאר צריך לחכות בסבלנות – לא בדיוק התכונה החביבה על עיתונאי ארצנו.

דבר אחד ברור, למכבי חיפה כנראה שנגמרו התירוצים: על המשחק הראשון נגד בוראץ אמרו, בצדק, שזה רק המשחק הראשון העונה, ובכל זאת ניצחו 1:5; על המשחק השני אמרו, גם בצדק, שהוא היה חסר חשיבות לאור תוצאת המשחק הראשון; במשחק השלישי, הראשון נגד מאריבור, אפשר היה להפיל את התיק על החום והלחות המחרידים. ואתם יודעים מה? גם בצדק. ואמש? נו, אם מתעקשים לחפש תירוצים, אז זה היה משחק חוץ, אחרי ניצחון ביתי דחוק, שחייב את הקבוצה לשחק בזהירות.

אבל החל מעכשיו כבר לא יהיו תירוצים. לא תמיד אפשר לסמוך על שופט שמחלק מתנות ועל הנאיביות של היריבה, שהצליחה להפסיד בשלומיאליות בקרית אליעזר, למרות שהיתה טובה בהרבה, ואמש חטפה שער מוקדם ונאלצה לרדוף אחרי חיפה כל המשחק. גם ההברקות של עידן ורד (איזה גול), מבורכות ככל שיהיו, אינן שיטה. מה שכן, אפשר להתעודד מכך שיש שיפור מסוים, זעיר אמנם, ביכולת של חיפה. אם המגמה הזאת תימשך, ואם אלוהי ההגרלות שוב יעזור לנו קצת, אפשר להמשיך לחלום על ליגת האלופות.

יאללה שחטאר דונייצק

ליגת האלופות חזרה, ואני מרגיש כאילו אני אמור להתלהב מזה, אבל אני לא. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי פחות ופחות מתרגש משלבי שמינית-רבע-חצי הגמר, שבהם ליגת האלופות הופכת מ"ליגה" ל"סתם" טורניר גביע. הסיבה הראשונה לכך היא שנראה כי התקבע לו בשלב הזה פורום קבוע למדי של קבוצות, שמתעדכן רק בשוליים (טוטנהאם, קופנהאגן, שאלקה, כאלה) ועם כל הרצון הטוב, ואפילו לאחר הניצחון המשמח של טוטנהאם על מילאן, אני מתקשה כל שנה להתלהב מחדש מעוד מפגש בין ברצלונה לארסנל (תנו לי להמר: בשלב הבא – ברסה נגד צ'לסי! וו-הו!), או בין ריאל מדריד לליון.

שנית, זה הפורמט. נהוג לכנות את השלב הזה "שלב הנוק אאוט", כדי להבחין בינו לבין "שלב הבתים", אבל האמת היא שזה אינו שלב נוק-אאוט כלל וכלל. "נוק-אאוט" בענפי הכדור, פירושו משחק אחד שלאחריו המפסיד עף מהטורניר. כידוע, זה ממש לא המקרה בשיטת הבית-וחוץ, שבה אפשר לעלות בלי לנצח, ולעוף בלי להפסיד. השיטה זאת, גם היא, מונעת ממני להתרגש מהמפגש ארסנל-ברצלונה הערב או מבאיירן-אינטר בשבוע הבא – הרי ההתמודדות לא תוכרע הערב, ואנחנו צריכים להתאפק שבועיים עד ל"מחצית השנייה". ואם אחת הקבוצות מנצחת 0:4 במשחק הראשון, הרי שהמשחק השני הוא כבר לפרוטוקול בלבד ולא מעניין אפילו את אמא של מסי.

אם זה היה אפשרי, הייתי מעדיף לראות סדרות של שלושה משחקים (זו שסיימה גבוה יותר בשלב הבתים תקבל את יתרון הביתיות). אבל זו אפשרות לא-סבירה, לנוכח העומס המוטל ממילא על השחקנים. לפיכך, עדיף ללכת על נוק-אאוט אמיתי – משחק אחד, המפסידה הולכת הביתה. כך נרוויח גם הפחתה בעומס הנ"ל, ובעיקר קרבות מרתקים ומותחים, שלא מצריכים חישובים מתמטיים של יחס שערי חוץ/בית.

אז בעד מי אני?

קוראיי הוותיקים כבר יודעים שיש לי שיטה מורכבת (ומופרעת) להחליט "בעד איזו קבוצה אני". פירטתי אותה בהרחבה לקראת משחקי גביע העולם בדרום אפריקה. בתמצית, השיטה מחייבת בחירת צד במשחק. כדי לעשות זאת, אני מחלק את הקבוצות המשתתפות בטורניר, לגושים של "טובות", "רעות" ו"בלתי מזדהות", ועל ידי כך אני בוחר בעד מי אני היום.

אז להלן החלק הראשון של מפת 16 הגדולות של ליגת האלופות 2011 (משחקי אתמול והיום):

מילאן – טוטנהאם (1:0)
מילאן
: היריבה המושבעת של אינטר אהובתי ובאופן כללי מועדון מתועב, הנמצא בבעלותו של אדם מחריד. גזר הדין:  גוש הרעות, ללא אפשרות לחנינה.
טוטנהאם: קבוצה יהודית חמה. סינדרלה אמיתית. תמיד היתה בין חביבותיי, וההישגים שלה העונה משמחים אותי במיוחד. גזר הדין: גוש הטובות.

ולנסיה – שאלקה (1:1)
ולנסיה:  אין לי יחס מיוחד לוולנסיה. באופן כללי אני לא משתגע על הליגה הספרדית. מה שכן, אני חייב להגיע פעם לאיצטדיון המפורסם שלה. ואין לי ספק שזה יקרה. גזר הדין: בלתי מזדהות.
שאלקה: מהחביבות עלי בבונדסליגה, וביתו של יקיר הבלוג – יאן קלאס הונטלאר. טובות, בטח שטובות.

ארסנל – ברצלונה
ארסנל: פעם לא כל כך אהבתי את ארסנל. היא תמיד נתפסה אצלי כגירסה לונדונית מעצבנת של הפועל ת"א (למרות שרבים מאוהדי הפועל נוטים דווקא למנצ'סטר יונייטד, אני דווקא חושב שהרבה יותר טבעי מבחינתם להזדהות עם האדומים מלונדון. אבל מה אני מבין). אבל בשנים האחרונות, השילוב הכובש של כדורגל מסעיר ולוזריות בלתי נתפסת, הפך את התותחנים לחביבים עלי במיוחד. הנה לכם אנדרדוג שכיף להזדהות איתו. טובות, ברור.

ברצלונה: לאבא שלי, שיחיה, אין קבוצות מועדפות, אבל יש לו פרינציפ: הוא תמיד הולך נגד הפרשנים, ותמיד יעדיף את הקבוצה שנחשבת לפחות-פייבוריטית. העיקרון הזה גורם לו לרטון במיוחד לנוכח השתפכויות הפרשנים בתוכניות הספורט, המתלוות באורח בלתי נמנע לכל דיון שעניינו ברצלונה. המקרה שלי קצת שונה, כיוון שאני אוהד ותיק של ברסה, אבל ההצלחה שלה בשנים האחרונות גרמה גם לי להתחיל לרטון קצת, ואף הרשיתי לעצמי לצאת נגדה פה בבלוג וקצת לשמוח לאידה בכל פעם שהיא מפשלת (וזה בסדר, כי זה לא קורה הרבה). בקיצור, ברצלונה שייכת בהחלט לגוש הטובות, אבל בהתמודדות הזאת אני עם ארסנל. חבל שאין לה סיכוי.

רומא – שחטאר דונייצק
ספק אם אפילו האוהדים שלהן יצפו במשחק הזה, אבל בכל זאת:
רומא: יחסיי עם רומא מורכבים. בגדול, תמיד הייתי בעדה והעדפתי אותה על פני רוב הבכירות של הסריה A. אבל הנוכחות הבלתי נגמרת ובלתי נסבלת של פרנצ'סקו טוטי בסגל שלה, מעצבנת אותי. אז באופן זמני: רעות.

דונייצק: אוקראינית חביבה ובלתי מזיקה. ניצחון שלה יהיה סיפור גדול. בלתי מזדהות.