ארכיון תגיות: לואי ואן חאל

איזה יופי

מאז שהייתי ילד ועד עצם היום הזה, אני מאוד נהנה לצפות באבא שלי בעבודתו. אבא שלי הוא חשמלאי במשלח ידו, אבל זה אפילו לא מתחיל לתאר את הכישורים הטכניים ואת ידי הזהב שלו. לא רק בחשמל, בכלל. בין אם הוא מרכיב מדף, מתקן אופניים או סתם מחליף נורה, אני תמיד מוצא את עצמי מתבונן בהתפעלות ובהנאה בידיים היציבות, בתנועות המדוייקות ובביצוע האסתטי והמושלם. התפעלות משום שאני, לצערי, לא ירשתי את הכישרון, והנאה משום שיש משהו מכשף בלצפות באדם המבצע את עבודתו במקצוענות מושלמת.

משום כך, ושיקפצו כולם, כל כך נהניתי הערב מהניצחון של אינטר על באיירן מינכן בגמר הצ'מפיונס. לא רק משום שאני אוהד של אינטר, אלא בשל המשחק המושלם של הבחורים בכחול-שחור, והפגנת העליונות והעוצמה של הקבוצה של מוריניו. זה היה בית ספר לכדורגל – סגירה מושלמת בהגנה (אפס הזדמנויות לבאיירן), וניצול מקסימלי של הזדמנויות בהתקפה. יעיל, נקי, מדויק – כמו אבא שלי בעבודתו. בלי מהלכי סרק, בלי פוזות, בלי הצגות, אפילו בלי כסאח. למרות מה שמכונה "הבונקריניו", אינטר לא גנבה ניצחון ולא שדדה את הגביע – אין בכלל ויכוח מי היתה הקבוצה הטובה יותר במגרש. זה היה נוק אאוט מושלם

אה, זה לא היה יפה? ראינו מה קורה למלכות היופי. בערב הנשף הן דורכות על השמלה שלהן ומועדות. כל היפהפיות של באיירן דפקו נפקדות: שווינשטייגר יכול היה להישאר בחדר ההלבשה, כי זה היינו הך אם הוא היה או לא היה על המגרש; רובן תיזז את עצמו למוות על הקו הימני; אלטינטופ נכנס שוב ושוב עם הראש בקיר, ולאם? נעלם. וחוץ מזה, זה דווקא כן היה יפה בעיניי. כפי שציינתי, זה פשוט מכשף לצפות בעבודה המבוצעת בצורה כה מושלמת ומדויקת.

אז ה"רומנטיקנים" (א. ארבל, שם) שוב יקשקשו את עצמם לעייפה על "כדורגל יפה" ועל ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד וכמה חבל על כל מיליוני האוהדים שרצו הצגה וקיבלו בונקר. בלה בלה בלה. תנסו להסתכל קצת מעבר לקלישאות הרגילות שאתם יורים באוטומט: מתי בפעם האחרונה ראיתם הצגה במשחק גמר כלשהו? מתי היה לנו, לא משנה איפה, גמר מלהיב? מסעיר? הרפתקני? זה אופיו של המעמד הזה, בלי קשר לזהותן של המתמודדות. משחקים זהיר, משתדלים לא לאבד את הצפון, ומקווים לתפוס גול במתפרצת. העיקר להניף את הגביע בסיום. זה לא מקום ליפי נפש ענוגים ורומנטיקנים – פה מנצח מי שקשוח ומאורגן יותר. במעמדים האלה נבדלים ספורטאי ענק מסתם ספורטאים גדולים. אינטר עברה את המבחן הזה בציון 100.

בחצי הגמר, יחד עם השמחה על ההישג של אינטר, גם אני התעצבתי על ברצלונה. אבל בניגוד למה שחושבים ואומרים רבים, אני לא נבהל מה"בונקריזם" של מוריניו, ולא חושש מהאפשרות ש"הכדורגל המכוער" ישתלט על אירופה. תמיד אומרים את זה, וזה מעולם לא קרה. וכשמשהו כזה קרה (איטליה 90'), עולם הכדורגל התעשת ולקח את עצמו בידיים.

ואי אפשר בלי מילה על מיליטו. אני לא יכול להעריך עד כמה גדולה השפעתו האמיתית של מוריניו על אינטר, ומה חלקו האמיתי של "המיוחד" בעונה המופלאה הזאת, אבל מהלך אחד שהוא ביצע העונה אי אפשר לקחת ממנו: הרכישה של מיליטו. לא ברור איך הבחור הזה התבזבז בשנים האחרונות בשוליים האפרפרים של הצמרת האירופית, בגנואה ובסראגוסה, תוך שהוא חולף מתחת לרדאר של כולם, עד שמוריניו נחת באיטליה. וכמה נפלא שהוא, בעונה חלומית מבחינתו, חתום על הגביע של אינטר. איזה יופי של משחק: שתי בעיטות לשער, שני גולים. מעופף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה. נוק אאוט, כבר אמרתי?

ברוך שהביאנו לזמן הזה. בערך חצי מאה מחכים במילאנו לגביע הזה. עבורי, בתור אוהד ותיק של אינטר, גביע האלופות תמיד היה משהו שאפילו לא מפנטזים עליו. מילדות נצרבה בי ההכרה שזה לא המגרש של הכחולים-שחורים. ועכשיו, כשזה הגיע, זה בלתי נתפס. דווקא בעונה הזאת, כשכולם סימנו את ברסה ויונייטד, כשאפילו לפני הגמר כל המאוכזבים נאחזו בבאיירן כמי שתציל את "הכדורגל האטרקטיבי", באה אינטר ואספה את התואר המשולש בצורה אלגנטית. ביכולת עקבית, בלי טובות מאחרים, בלי דרמות ובלי התקפי לב של השניות האחרונות. איזה יופי.