ארכיון תגיות: כרטיסים

דברים שלמדתי באמריקה

כמעט חודש תמים חלף מאז שבתי מארה"ב, ואני לא בטוח שנחתתי. הימים עוברים ואני מתקשה להתאושש מהלם התרבות שהותירו בי חוויות המסע הזה, ולא מצליח לגלות מחדש את העניין בכדורגל – ישראלי או אחר. אני מניח שהעובדה כי קבוצתי האהודה מדשדשת לה במרכז הטבלה ונאבקת על מקומה בפלייאוף העליון, לא תורמת למידת העניין שלי בליגת העל-הפנים שלנו. אבל גם ההצלחה המרנינה של עירוני ק"ש, הצלילה החופשית של בית"ר ירושלים, הבלגן המשמח בהפועל ת"א, ההתבזות המתמשכת והמהנה של מכבי ת"א, וכמובן ההתאוששות-המסוייגת של מכבי חיפה, לא ממש מעוררים אותי. נכון לעכשיו, אני לא מצליח להתרגש משום דבר חוץ מאשר הסופרבול המתקרב.

לפיכך, וכדי לחתום סופית את המסע ההוא לארה"ב, הנה עוד קצת רשמים מארצם של החופשיים.

כמה פוסטים אפשר לכתוב על אמריקה

ככל שזה תלוי בי, כמה שיותר.

אני אוהב את הספורט האמריקני. אני אוהב את המקצוענות והרצינות שמאפיינת כל חלקה בו, ואני אוהב את העובדה שעם כל הרצינות הזאת, הם אף פעם לא לוקחים את זה ממש ברצינות ולא שוכחים שזה רק ספורט; אני אוהב את הספורטיביות והפייר פליי שלהם; אני אוהב מאוד את הסיקור הטלוויזיוני, את השדרים והפרשנים, את אתרי האינטרנט המושקעים והאפליקציות הסלולריות היפהפיות, ואת העושר והשפע המהמם של מידע ונתונים סטטיסטיים שמוזרמים אל הצופים והגולשים; אני מעריך עד מאוד את הארגון והלוגיסטיקה, הטקסיות והחגיגיות; את החוקים הייחודיים שמאפשרים תחרות הוגנת (וכפועל יוצא גם רייטינג גבוה ורווחיות); אני מקנא ביכולת של הליגות לאכוף סטנדרטים אחידים (וגבוהים מאוד) בכל הנוגע לארגון, סיקור עיתונאי, מכירת מנויים וכרטיסים וכו׳.

אני אוהב את הצ׳ירלידרס, את הנקניקיות וההמבורגר והפיצה ובעיקר את הבירה במזנון (יותר את הקונספט, פחות את הבירה עצמה – מילר לייט ושאר אחיותיה הדוחות); אני מת על הטיילגייטינג (ברביקיו בחניון לפני המשחק); אני אוהב את הנינוחות של כל העוסקים במלאכה, שמבינים כי אומה שלמה צופה בהם ומתנהלים בהתאם (נכון, לא כולם, אבל מי שלא – נענש בחומרה רבה); אני אוהב את האוהדים השמנמנים והשתויים, שאולי לא היו מזיקים להם כמה שיעורים בעידוד מאחיהם באירופה, אבל בתמורה יתכן והם היו מחזירים עם שיעורים בסובלנות ובתשוקה לספורט, וכולם היו יוצאים נשכרים.

סיקור עיתונאי משובח

סיקור עיתונאי משובח

למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות...

למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות…

לא. לא הכול מושלם, לא הכול נהדר. ואני מכיר את הביקורת בעל פה: שאין שם תשוקה אמיתית לספורט (כי פה, כנראה, לא מזהים תשוקה אם היא לא מלווה באלימות); שהכול ממוסחר לעייפה (כי חולצה של ברצלונה, עם הלוגו של יוניצ״ף אלא מה, ב-180 יורו, זה לא למטרות רווח חלילה); שאין שם נשמה וחיבור לקהילה (כי מיליארדרים מהמזרח התיכון שקונים שחקנים איטלקיים במיליונים למועדון אנגלי זה הכי קהילתי שיש); שקבוצה יכולה לקום לילה אחד ולעבור לעיר אחרת (נכון, אבל היא גם לא מתמוטטת וקורסת כלכלית בגלל ניהול כושל ומדיניות אשראי פושעת); שאין שחקני בית שמשחקים בשביל החולצה והסמל (טענה שמקורה בבורות והתעלמות מאגף משמעותי מאוד בספורט האמריקני – המכללות ובתי הספר התיכוניים).

לא צריך לאמץ ולהעתיק באופן אוטומטי כל מה שמגיע מעבר לאוקיינוס, אבל ללמוד מותר.
אז הנה כמה דברים שלמדתי.

אוהבים להיות בבית

כל מועדון ספורט זקוק לבית. למקום שיאכלס את אוהדיו, את גביעיו ואת פרסיו; מקום שבו תיכתב ההיסטוריה שלו ובו יוצגו הישגיו לראווה; מקום שיפיל אימה על יריביו, וחרדת קודש על אוהדיו. וגם מקום עם חנות מזכרות, שתתרום להכנסות ותסייע בחיבור האוהדים לקבוצה.

ספורט הוא דת וכל דת זקוקה למקדש, לאתר עלייה לרגל, למקום התכנסות למאמיניה, בו יוכלו לסגוד לאליליהם. קוראים למקום הזה איצטדיון ביתי, וזה דבר שעדיין רחוק מלהיות מובן מאליו במקומותינו. וגם כשמדובר באיצטדיון עירוני (אפילו אם הוא בית לשתי קבוצות), עדיין אפשר לתת לקבוצות המקומיות את האגף המכובד שלה.

איצטדיון למבאו פילד בגרין ביי מעוטר בסמלי ודגלי הקבוצה המקומית, בפסלים של אגדות מקומיות (קרלי למבאו, וינס לומברדי) והשערים שלו נראים כמו הכניסה לבית המקדש; איצטדיון סולדג׳ר פילד בשיקגו מוקף בדגלי הלאום ונראה מבחוץ כמו איצטדיון רומי; היונייטד סנטר בשיקגו מציג בצד אחד את פסלו של מייקל ג׳ורדן ובצד אחר את אלילי ההוקי המקומיים (שלצערי אינני מכיר אותם); איצטדיון הקולוסיאום באוקלנד, קליפורניה, הוא גוש בטון מכוער, אבל בחזית אחת עושים כבוד לקבוצת הבייסבול המקומית (האוקלנד איי׳ס), ובחזית השנייה מכריזים דגלים ושלטים על הכניסה ל״אומת הריידרס״; איצטדיון קנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו יושב בכניסה לעיר ומשקיף עליה ועל המפרץ – פיסה יוקרתית מאוד של נדל״ן, שמלמדת על חשיבותו של האתר. ואלה רק המתקנים שהייתי בהם או לידם באמריקה.

בקיצור: בית כזה, מיום שנכנסת אליו, אתה לא רוצה לעזוב לעולם. ובשתי מילים: מרגיש בבית.

עולים לרגל ללמבאו פילד

תרבות זו לא מילה גסה

תרבות ספורט אינה מונחלת ביום אחד וגם לא בעשר שנים. ישנם ערכים וקודים תרבותיים שראוי לאמץ, אבל ברור כי הם לא יהפכו בן לילה לנחלת הכלל. אבל כל מועדון ספורט יכול, בהשקעה אפסית, לתרום במשהו למאמץ הזה. קחו לדוגמה את השלטים האלה (בתמונות למטה), שתלויים ליד כל שער בלמבאו פילד, וכוללים משפטים קצרים ושנונים, שמבטאים את "רוח המועדון". כשתייר (כמוני) רואה אותם, הוא עוצר, מחייך ומצלם, ואז הולך לחפש עוד שלטים. כשאוהד קבוע רואה אותם, זה מחזק את אהדתו ואת גאוות היחידה שלו. כמה פשוט. כל מה שצריך זה מישהו עם יוזמה וקופירייטר בינוני-פלוס. הנה, תראו בעצמכם.

        

 כרטיסים לגן עדן

בניגוד למקומותינו, שבהם ההפקרות חוגגת ומשרדי הכרטיסים משתינים עלינו בקשת, הליגות המקצועניות בארה"ב מציבות סטנדרטים ברורים וגבוהים בכל הנוגע למכירת כרטיסים למשחקים. זה נראה כמו הדבר הכי בסיסי שיש: תמצית נשמתו ועיקר הצדקתו של הספורט טמונים באוהדים שמשלמים מכספם כדי לקנות כרטיסים. אז למה פה זה לא מובן מאליו שזו אמורה להיות חוויה נוחה וידידותית ככל האפשר?

ב-NFL מועדי המשחקים ידועים מראש שנה קדימה. כל הכרטיסים מוצעים למכירה באתר אחד (שלא קורס אף פעם). ואם כל הכרטיסים נמכרו, גולשים לאתר אחר, שבו אוהדים ומנויים מציעים למכירה את כרטיסיהם (הכול חוקי, לגיטימי ומסודר). ואם אתה גר בקצה השני של העולם, כמוני, אתה יכול להדפיס את הכרטיס בבית, או לבקש שישגרו לך אותו בדיוור אקספרס שמגיע לסף ביתך תוך 48 שעות. לא הצלחת להגיע למשחק כי הטיסה שלך נדחתה, נניח? אפשר לרכוש מראש באינטרנט, תמורת דולרים בודדים, ביטוח מיוחד, שמחזיר לך את הכסף.

מזון לנשמה

הימים שבהם התקיימתי בעיקר מג'אנק פוד עברו וחלפו. היום אני לא רק מקפיד על תפריט בריא, אלא גם טבעוני (הלם בקהל). אבל בטיול של באמריקה החלטתי לשחרר קצת (הרבה) את המגבלות, ובעיקר את החגורה, ולטעום. אז הנקניקיות באיצטדיון נפלאות. הבירה הרבה פחות, אבל היי, יש בירה, ואפילו בבקבוקים. הבוטנים מצוינים. הפופקורן חמאתי וחם. את יתר המעדנים (פיצה, המבורגר, סנדביצ'ים חמים וקרים, נאצ'וס עם רוטב גבינה ועוד) לא טעמתי, אבל זה לא משנה – מה שמעניין זה השפע וההיצע והשירות.

אפשר לצקצק בלשון לנוכח תרבות החזירות, הסביאה והנהנתנות הזאת ולהתריס כנגד המחירים הגבוהים (מאוד) במזנונים, אבל זו ארה"ב ואלו אורחותיה. חזירי או לא, אין אוהד שייכנס לאיצטדיון ולא ימצא שם משהו לאכול או לשתות. וכמובן, ייהנה משירות מעולה ומפסיליטיז מסודרים ומבהיקים.

באשר למסורת הטיילגייטינג, הרי שהיא מתבקשת לנוכח העובדה שחלק מהאוהדים מגיע ממרחקים גדולים, אז באופן טבעי הם הופכים את היום הזה לחווייה כוללת של רוד טריפ-פיקניק-פוטבול. מה עוד צריך הבנאדם.

אי אפשר בלי נקניקיות

טלויזיה מצוינת

גם מי שנשאר בבית לא מפסיד כלום, כי הסיקור הטלוויזיוני הוא הכי טוב בעולם. נקודה. זה לא רק הכיסוי של המצלמות, שלא מפספסות דבר, ולא רק הצילומים המרהיבים מכל זווית אפשרית, זה גם ההגשה הנינוחה והפרשנות המתובלת בהומור דק ובאהבה אינסופית למשחק.

כתבתי פה פעם שבמשחקי כדורגל, אני מדליק את הטלויזיה דקה לפני המשחק, ומכבה אותה דקה אחרי. לא יכול לסבול את קשקשת האולפן. וגרועות מכך הן תוכניות האולפן דוגמת "יציע העיתונות", שעושות לך חשק לתלוש את אוזניך ולהטיח אותן במסך. מהצד השני של האוקיינוס, נניח באולפן ESPN, הכל מתנהל אחרת לגמרי: מסביב לשולחן יושבים 5-6 פרשנים (שחקני עבר, מאמנים, עיתונאים). כל אחד מדבר בתורו, בנחת, בשקט, בשפה רהוטה, בהומור. כשמגיע תורו של מישהו לדבר, הוא פותח את דבריו ב"אתה צודק לחלוטין" או, להבדיל, "אני חולק על דעתך". אף אחד לא מתפרץ לדברי השני או צועק או מנופף בידיו או קם ועוזב בדרמטיות את האולפן. האם הם יודעים משהו שאנחנו לא? לא. הם פשוט מבינים היטב שרבאק, זה באמת רק ספורט.

גביע הפח

בפוסט הקודם שלי שפעתי מחמאות להתנהלות המקצועית של מכבי חיפה, לסדר ולארגון של המועדון הזה. אבל למכבי חיפה יש נקודה אחת שחורה במוניטין שלה: העבודה המתמשכת עם משרד הכרטיסים "גרבר״. לא ברור איך מועדון מכובד ורציני שכזה מאפשר למשרד הכרטיסים החובבני הזה לפגוע לו שוב ושוב בשמו הטוב, ולגרום תסכול, אכזבה וזעם לכל כך הרבה אוהדים.

האתר של גרבר, אתמול. אפילו הודעת שגיאה הם לא מסוגלים לנסח בלי שגיאה (לחצו להגדלה)

אתמול בערב החל גרבר במכירת כרטיסים באינטרנט לגמר גביע המדינה בכדורגל שייערך ביום רביעי הקרוב  באיצטדיון ר"ג, בין מכבי חיפה להפועל ת"א (למעשה המכירה החלה שלשום, אבל במכבי חיפה החליטו לאפשר ביום הראשון מכירה למנויים בלבד). המכירה היתה אמורה להתחיל ב-19:00, אבל כבר ב-18:15 קרס האתר של גרבר בשל עומס של גולשים שהסתערו עליו. שימו לב: האתר קרס עוד לפני שהחלה המכירה. מהנסיון של אירועים דומים קודמים, לא מדובר על עשרות אלפי גולשים שמציפים את האתר – מספיקים אלפים בודדים כדי להפיל את השרת.

את דעתי על משרדי הכרטיסים בישראל כבר הבעתי כמה פעמים בעבר (כנסו כנסו: פעם אחת, פעם שנייה), אלא שאז היה זה משרד "לאן" שחטף מה שמגיע לו (בעצם, חטף הרבה פחות ממה שמגיע לו). אבל כל התלונות והטענות תקפות גם לגרבר. בכלל, נראה שכל משרדי הכרטיסים בישראל (ובוודאי אלה שמוכרים כרטיסים לאירועי ספורט) תקועים איפשהו בשנות ה-90, עם אתרי אינטרנט מצ'וקמקים, שלא מסוגלים לתמוך בביקושים לאירועים עם יותר מ-10,000 צופים.

הבעיה העיקרית היא שכולנו משלימים עם המצב הזה. אומרים שהכישלון הוא יתום, אבל למחדלים החוזרים ונשנים במכירות כרטיסים המוניות באינטרנט, יש הרבה אבות. הנה מצעד האיוולת שלי:

גרבר לאן? תקוע בעליות לקסטל

ראשונים וממש לא חביבים הם משרדי הכרטיסים (אני מתייחס כאן רק ל"גרבר" החיפני ו"לאן" ו"קסטל" התל-אביביים, לא מכיר את האחרים). גם בימים כתיקונם, האתרים שלהם מקרטעים, לא ידידותיים, עמוסי באגים והודעות שגיאה, מכוערים, מכילים טקסטים עילגים במידה שלא תאומן (ראו את צילום המסך השחור משמאל), ובאופן כללי נראים כמו שריד ארכיאולוגי משנות ה-90 של המאה הקודמת. על כל זה היינו יכולים למחול, אם הם לא היו קורסים כל פעם שיותר מאלף גולשים פוקדים אותם. בשנת 2011, יש מעט מאוד דברים יותר מעצבנים ומקוממים באינטרנט, מקריסה של אתר מכירות. ומה שאפילו יותר מקומם, אלה קריסות שחוזרות שוב ושוב, כאילו אף אחד שם לא לומד, לא מפיק לקחים ולא טורח לוודא כי הדבר לא יחזור על עצמו. ועוד משהו מעצבן: אני חושב שזה ממש לא מקרי שהמכירות הללו מתחילות בדרך כלל בערב, כשמשרד הכרטיסים סגור ולא ניתן להשיג אותו בטלפון. מתחילים את המכירה באינטרנט ובורחים, בידיעה שהאתר הולך לקרוס, ובתקווה שעד הבוקר כולם יירגעו.

ואיזה מעפנים האוהדים

אבל מדוע שמשרדי הכרטיסים יטרחו להשקיע בתגבור השרתים שלהם, אם הלקוחות שלהם לא עושים כלום חוץ מלקטר בפייסבוק? (וכן, אני לא מוציא את עצמי מהכלל הזה, חוץ מהעובדה שאני מביע את מחאתי גם פה ושאני כותב עם סימני פיסוק ובלי שגיאות). הצרכן הישראלי יודע להתבכיין ולצעוק שדופקים אותו, אבל הוא לא יודע להעניש את נותני השירותים שלו על הפאשלות שלהם. לפני זמן מה, לקראת נסיעה לארה"ב, השתמשתי בשירותיו של טיקטמאסטר המצוין, ותהיתי איך היה מגיב הצרכן האמריקני אילו האתר היה קורס לו באמצע הקנייה. במקרה הטוב הוא היה מפסיק לקנות שם וגורם לאתר נזק כספי. במקרה הרע, הוא גם היה תובע את האם-אמא שלו, והנזק הכספי היה הופך לפשיטת רגל.
יחד עם זאת, אני די מבין ללבו של אוהד הכדורגל. כי מה, לא ניסע לעודד את מכבי חיפה בגמר הגביע? לא נלך למשחקיה בליגת האלופות? צרכן הספורט משול למכור לסמים – הוא לא יפסיק לצרוך רק בגלל שהדילר שלו מתעלל בו. אז אנחנו נלחץ שוב ושוב ושוב על F5 (ולפעמים נגוון קצת עם CTRL+R) ונקווה לטוב.

הלילה יענקל'ה לאן

דף הפייסבוק של מכבי חיפה, אתמול
דף הפייסבוק של מכבי חיפה, אתמול (לחצו להגדלה)

כאמור, גם מועדון הכדורגל של מכבי חיפה לא נקי מאשמה. מילא שהוא ממשיך לעבוד עם גרבר, אבל למה הוא לא מעמיד אותו במקומו? (ואולי הוא כן, אבל זה לא מתבטא בשטח, וזה כמובן חמור לא-פחות). במכבי חיפה רשאים וצריכים לדרוש ממשרד הכרטיסים שיספק שירות טוב ויציב לאוהדי (לקוחות) הקבוצה. הרי זו לא הפעם הראשונה שהאתר קורס בשל ביקושי-שיא. מה עשה המועדון בפעם הקודמת שזה קרה, ומדוע זה לא מנע את הקריסה הנוכחית? כאוהד, מה שהכי מעציב אותי זה לראות כיצד מועדון מכבי חיפה מאפשר לחובבנים מגרבר לחבל כך במוניטין המצוינים שלו.

אמש, געש הקיר של מכבי חיפה בפייסבוק בתלונות וטענות של אוהדים מאוכזבים (ראו תמונה משמאל). מאוחר יותר נמחקו מרבית הפוסטים, והמועדון העלה הודעה מטעמו, בה הסביר את הקריסה ב"ביקוש חסר תקדים". אם יורשה לי, זה קצת מעליב את האינטליגנציה שלנו, שכן זה היה נוסח ההודעה גם בפעם הקודמת שהאתר לא עמד בביקושים. פעם אחת ולתמיד: "חסר תקדים" הוא משהו שלא קרה מעולם לפני כן. אי אפשר לחזור על השטיק הזה שוב ושוב. הנסיון של המועדון להפוך את התקלה החמורה למעין מסר שיווקי חיובי ("האתר קרס כי אנחנו נורא פופולריים ומבוקשים"), הוא שקוף ומביך. יענקל'ה, תעשה סדר.

העיקר הקייטרינג

נכון שמההתאחדות לכדורגל אנחנו כבר לא מצפים לכלום, אבל גם לה יש חלק בשערוריה. מלכתחילה, אני בכלל לא מבין מדוע המכירה נעשית על ידי הקבוצות ומשרדי הכרטיסים שלהן. גמר גביע המדינה הוא אירוע שמפיקה ההתאחדות (אפילו אירוע כמעט ממלכתי, אם לקחת בחשבון שנשיא המדינה מכבד אותו בנוכחותו ומעניק את הגביע) – למה בכלל יש הפרדה במכירת הכרטיסים? מדוע המכירה לא מתנהלת על ידי משרד אחד, מטעם ההתאחדות ובפיקוחה  (הא, הצחקתי את עצמי)? ובאיזו חוצפה מאפשרים לגרבר ומכבי חיפה לבצע מכירה אקסקלוסיבית למנויים בלבד? זה לא עוד משחק ליגה, זה גמר גביע המדינה!

וזה לא הכול: ההתאחדות פרסמה באתר שלה את מחירי הכרטיסים – 60 ש"ח ליציע המזרחי ו-80 למערבי (למבוגר). היא אמנם מציינת שם כי המחיר אינו כולל את עמלת משרד הכרטיסים, אבל שימו לב לזה: בגרבר העמלה המדוברת היא 10 אחוז, כך שהמחיר באתר הוא 66 ו-88 ש"ח לכרטיס, בהתאמה. בנוסף לעמלה הזאת, גובה המשרד החוצפן גם 13 ש"ח על "עמלת אינטרנט". מה זה החרטא הזאת?! עמלה היא תשלום על שירות – לא תשלום על שירות גרוע. ואפילו בנק היה מתבייש לגבות כל כך הרבה עמלות על מוצר אחד. המשמעות היא שמחיר כרטיס בודד ליציע המזרחי עולה בפועל 79 ש"ח (במקום המחיר הנקוב של 60 ש"ח), וליציע המערבי – 101 ש"ח (במקום 80). בשביל מה אתם טורחים לפרסם באתר את מחירי הכרטיסים, אם מחירם בפועל גבוה ב-25-30 אחוז? רק כדי לעצבן? כנראה שבהתאחדות עסוקים יותר בהרכבת התפריט לבופה של יציע הכבוד, מאשר בשירות לאוהדים. מי? נו, אלה שדחוסים מעל וממול ליציע ה-VIP.

לא עוינת, אדישה

משת"פית נוספת היא עיתונות הספורט. חלקה במחדל הוא העובדה שהיא לא לוקחת בו שום חלק. אתמול והיום, תקשורת הספורט דיווחה בלאקוניות על האירוע, הדגישה בעיקר את הביקוש הגדול לכרטיסים מצד האוהדים, בלי יותר מדי ביקורת על משרד הכרטיסים, המועדון או ההתאחדות, ומיהרה לספק לנו ציטוטים עבשים של אייל משומר ("חשוב שנגיע מרוכזים לגמר"). ב-ynet מצאתי אמש את המשפט הבא: "לאור התקלות שנרשמו באתר 'גרבר' הורגשה מורת רוח בקרב אוהדי חיפה, אך ל-ynet נודע כי הבעיה נמצאת בטיפול". וואו. עיתונות חוקרת במיטבה.

אבל עצלנותה של התקשורת לא מתבטאת רק בסיקור השגרתי האדיש. נושא הכרטיסים לאירועי ספורט בישראל הוא מחדל מתמשך שהתקשורת מתעלמת ממנו כבר שנים. וזה לא רק השירות הגרוע. איך תסבירו את התופעה שהמכירה מוגבלת ל-4 כרטיסים לאוהד (או משהו כזה), אבל ביום המשחק מסתובבים ליד האיצטדיון ספסרים עם סטיפות של עשרות כרטיסים ביד? וביד2 מוצעים עשרות ומאות כרטיסים למכירה כבר בשעות הראשונות שלאחר תחילת המכירה באתר משרד הכרטיסים? אני לא אשתף אתכם פה בחשדות שלי, אבל אתם יכול לשער ולנחש בעצמכם. אני רק אומר שאם נשארו עוד כמה עיתונאי ספורט חרוצים, נראה לי שכדאי להם להתלבש על הנושא הזה.

טעם של פעם

הלכתי הערב לקנות כרטיסים לחצי גמר גביע המדינה בכדורסל. בתור אוהד-מרחוק של פרוייקט הפועל אוסישקין ת"א, החלטתי לבדוק לראשונה מקרוב את העניין הזה, וחצי גמר גביע המדינה נראה כמו הזדמנות מצוינת. כיתתי אפוא את רגלי לקופות איצטדיון בלומפילד, שם החלה הערב מכירה מוקדמת של כרטיסים לחברי עמותה בלבד (לכל המודאגים: אינני חבר עמותת הפועל אוסישקין ת"א. תפסתי טרמפ על חבר, שהוא חבר העמותה, והוא מצידו תפס טרמפ עלי, שאני תושב תל אביב).

הגעתי למקום כשעה לפני תחילת המכירה, וכבר היו במקום כמה אנשים. בסיכומו של דבר מצאתי את עצמי רביעי בתור, והשגתי כרטיסים טובים מאוד (אם כי לא טובים כפי שרציתי – תכף נגיע לזה). 10 דקות מפתיחת הקופות כבר הייתי ברכב בדרך חזרה הביתה.

ועכשיו לתלונות.

הספורט הישראלי לאן

קשה לי אפילו להתחיל לתאר כמה אני מתעב את משרד הכרטיסים "לאן". בעצם, הטינה שלי כלפיו שווה לטינה שלי כלפי משרדי כרטיסים אחרים, אלא שבמקרה הזה הוא האחראי למכירה. כבר הבעתי בעבר את דעתי על השירות המחפיר של המשרד הזה, אבל אשטח שוב את התמצית: אתר אינטרנט מכוער, פרימיטיבי ומקרטע; "דמי טיפול" שערורייתיים למזמינים באינטרנט; תרגילי התחמקות ממשלוח כרטיסים בדואר ועוד. זהו, שיחררתי. עכשיו אפשר להמשיך לתלונות הספציפיות (שאולי יש לכוונן גם להפועל ת"א, אבל כיוון שמדובר במועדון העושה את צעדיו הראשונים כמועדון מקצועני, אני מוחל להם).

באינטרנט או על אי בודד?

נער הייתי וגם בגרתי, ואני עדיין זוכר היטב את הימים שלפני האינטרנט, כשעוד לא היתה ברירה אחרת אלא להידחק בתורים צפופים בקופות שנראות כמו צינוק (הנה משהו מהארכיון לעיונכם). הערב קיבלתי תזכורת לימים הלא-יפים ההם: המכירה המוקדמת התקיימה רק בקופות בלומפילד (למה בלומפילד?) ורק לחברי עמותה (או למישהו מטעמם). לא שהיתה התנפלות המונית על הקופות, אבל ברור היה כי מי שרוצה להניח את ישבנו בכיסאות בהם חשקה נפשו, מוטב כי יקדים להגיע למקום.

אין לי בעיה עם המכירה המוקדמת לחברי העמותה. נהפוך הוא – היא נכונה ומוצדקת. התהייה שלי היא אחרת: הרי "לאן" ערך ועורך מכירות מוקדמות אקסקלוסיביות (אלטון ג'ון ללקוחות דיסקונט למשל), ובהיקפים גדולים בהרבה (שגרמו בעבר לקריסת האתר שלו, אגב). למה אי אפשר היה גם הפעם לקיים מכירה דומה באינטרנט, על בסיס מספרי תעודת הזהות של חברי העמותה? כבר אמרו את זה לפני: גדולתה של האינטרנט היא בדמוקרטיות שלה, בוודאי במקרים כאלה: הרשת לא מבחינה בין עשיר ועני, קרוב ורחוק, תושב תל אביב או הפריפריה, בעל רכב פרטי או נטול-גלגלים – בהנחה שגלשו לאתר במועד, לכולם יש הזדמנות שווה לשים יד על הכרטיסים, וגם לבחור לעצמם את המקומות. אני יודע שזה מאוד פופוליסטי מצדי, אבל דווקא בעמותה שנושאת את השם 'הפועל אוסישקין ת"א' היה ראוי לתת את הדעת לעניין השוויוניסטי הזה. מה עוד שהמדיה לא זרה להם – אתר מושקע שאפשר לרכוש דרכו כרטיס חבר עמותה, דף פייסבוק פעיל, חשבון טוויטר (שהיה לי העונג להשתתף בעיצובו) וכל זה.

אנחנו דור מזומן

אנחנו נשארים במישור הטכנולוגי: בסביבות 18:20 יצא מישהו והודיע לעומדים בתור כי "המכירה במזומן בלבד". שתי דקות מאוחר יותר התקבל SMS בהול מידידי חבר העמותה, עם מסר דומה. מסתבר כי נשלחה הודעת SMS בנושא לחברי העמותה, וכן פורסמה על כך הודעה בטוויטר ובפייסבוק (אמרתי לכם שהטכנולוגיה המתקדמת של ימינו לא זרה לאוסישקינאים?). כיוון שהיתה לי תחושת בטן מוקדמת לגבי זה, דאגתי להצטייד במזומן מראש, אבל תרשו לי להיות נודניק: די, מספיק, אנחנו כבר עמוק בתוך המאה ה-21. כמעט בכל פיצוציה ופלאפליה אפשר כבר לשלם בכרטיס אשראי. צריך להוסיף על זה או שהמסר ברור? חוץ מזה, לא היה מזיק לשים שלט (פרימיטיבי כזה, מנייר) מעל הקופה שאומר "המכירה במזומן בלבד" – לא יפה שמישהו, שבמקרה החדשות לא הגיעו אליו, יצלח את כל התור רק כדי לגלות בחלון שכרטיס האשראי שלו שווה ערך שם לשטרות של מונופול.

המפגן האנטי-טכנולוגי נמשך גם בחלון הקופה. חשבתי שרק מאיתנו מנעו את מנעמי המחשב והרשת, אך מסתבר שגם הקופאים הושלכו חשופים למערכה. באתר של הפועל ת"א היה כתוב ש"הזיהוי לפי מספרי ת.ז.". התברר שזה לא בדיוק המצב: איתור חברי העמותה ברשומות נעשה באופן ידני לחלוטין, על גבי רשימה מודפסת. השמות, איך לא, היו מסודרים אלפביתית. לא היה שום ערך למספרי תעודת הזהות שבהם טרחתי להצטייד. ואם זה לא מספיק, אז ידידי היה ברשימה של חברי העמותה, בעוד בנו (שגם עבורו רכשתי כרטיסים) הופיע ברשימה נפרדת של חברי "הפועל צעיר" (מה שזה לא יהיה). בקיצור, זמן יקר התבזבז על זיהוי ידני (באמת, אי אפשר היה לפחות לצייד את הבחורה באיזה לפטופ וקובץ אקסל?).

אחרי שצלחנו את זה והגענו לכרטיסים, ביקשתי לקבל מקומות קרובים לפרקט. בכל זאת, הרי צריך להיות יתרון כלשהו לכך שאתה בין הראשונים בתור. הקופאית עברה על כל הכרטיסים שברשותה, אך לא מצאה משהו קרוב יותר משורה 17. ביקשתי שתבדוק אצל הקופאים האחרים, אך היא האיצה בי, והאוהדים שמאחורי נשפו בצווארי והחלו לזוע בעצבנות, אז ויתרתי. לסיכום: המקומות מצוינים, אבל אלה לא המקומות שרציתי, ולא המקומות שהייתי יכול לקבל אם מישהו היה דואג לחבר את כל האופרציה הזאת לרשת.

עכשיו, אני יודע שאני קוטר, ושבסופו של דבר החוויה הערב בבלומפילד לא היתה כל כך קשה (כלומר, אם מוציאים מהחשבון את העובדה שביליתי למעלה משעה מוקף באוהדי הפועל), אבל זה לא העניין: הזמנת כרטיסים באינטרנט ותשלום בכרטיס אשראי הם כבר לא מותרות. זו שגרה יומיומית. אני באמת כבר לא זוכר מתי בעשור האחרון רכשתי כרטיסים במזומן בקופה.

ושוב, הטענות שלי הן בעיקר למשרד הכרטיסים "לאן", שיש לו את היכולת והתשתית, אבל ממשיך לזרוק עלינו זין. להפועל ת"א – ברוכים הבאים לליגות המקצועניות. הדברים האלה עומדים להפוך לשגרה, ואני בטוח שיידעו שם לתת שירות טוב לאוהדים (שהם בעצם בעלי המניות, לא?).

לאיגוד הכדורסל מגיעה מילה טובה: מחירי הכרטיסים באירועים של האיגוד נשארים שפויים ושווים לכל נפש. אבל אם טובת האוהדים באמת לנגד עיניכם, אולי הגיע הזמן להעמיד במקום את משרד הכרטיסים שאתם עובדים איתו. או להעיף אותו לכל הרוחות. עדיף.

אה, ויאללה הפועל וזה.