זהו. עכשיו באמת אפשר לשים על זה חותמת רשמית ומוחלטת: ספרד היא מעצמת-על בכדורגל. הנבחרת שסחבה על עצמה בעבר את התואר המעיק "הנבחרת הטובה ביותר בעולם שאף פעם לא זכתה בטורניר גדול", זוללת תארים בקצב של… ובכן, שלושה בארבע שנים – הישג חסר תקדים. נראה שהספרדים להוטים להשלים פערים מעשרות שנים שבהם התייחסו אליהם כלוזרים הגדולים ביותר של הכדורגל העולמי (התואר הזה עובר בינתיים, כך נראה, לגרמניה).
אבל לטעמי, הסיפור המעניין יותר של יורו 2012 הוא דווקא נבחרת איטליה. היא ממליכת המלכים הגדולה של הטורניר הזה – הרי הניצחון שלה על גרמניה בחצי הגמר, והתצוגה העלובה שלה בגמר עצמו, הם שסללו את הדרך לזכייה של ספרד.
איטליה ששיחקה מול ספרד היא אותה איטליה שניצחה את גרמניה. האזורי זו כנראה הנבחרת הכי עקבית ויציבה באירופה, שכבר עשרות שנים משחקת באותו סגנון: סוגרים מאחור, חונקים את היריבה, מבקיעים במתפרצת, וחוזרים לקו הביצורים כדי להגן על היתרון. איטליה שיחקה מול ספרד בגמר בדיוק כפי ששיחקה מול גרמניה בחצי: חיכתה לה מאחור וניסתה להבקיע במתפרצות, תוך התבססות על המסירות של פירלו והכישרון של באלוטלי.
ההבדל בין התוצאות של שני המשחקים הוא קודם כל בעייפות של שחקני איטליה, שבמשחק הגמר פשוט נפלו מהרגליים (ובמקרה של קייליני, המגן הפצוע, זו לא רק מליצה). ההבדל השני הוא בכך שספרד, בניגוד לגרמניה, השכילה לנצל את ההזדמנויות שלה ולעלות ליתרון. בכך היא הכריחה את איטליה ליזום, ואז התברר שהאיטלקים לא כל כך יודעים איך לעשות את זה. כך היה גם מול אנגליה ברבע הגמר: לאיטליה פשוט אין יותר מדי כלים יצירתיים והיא מתבססת בעיקר על התשת היריבה – טקטיקה בעייתית כאשר אתה מותש בעצמך, או כשמולך משחקת נבחרת צעירה וכשרונית כמו ספרד.
אבל ברור שכל זה לא גורע מההישג של ספרד. עם כל הביקורת עליה ועל סגנון המשחק שלה, בואו לא נשכח שזו היתה המועמדת העיקרית לתואר עוד לפני הטורניר. למרות שגם אני לא ממש נהניתי מספרד בטורניר הזה, אי אפשר להגיד עליה שאין לה דרך ואין לה שיטה. או לפחות – היא עקבית בסגנון שלה. למי שחושש שמא ההצלחה של ספרד תביא לכך שהמערך המוזר ונטול-החלוצים שלה ישתלט על הכדורגל העולמי, אין מה לדאוג: כנראה שניתן ליישם אותו רק עם השחקנים המסויימים שנמצאים כרגע בסגל הספרדי.
העשירים מתעשרים
אני חייב לציין שבשנים האחרונות חל שיפור עקבי ומבורך ברמה של הטורנירים הגדולים. אפשר היה להבחין בכך כבר בגביע העולם 2006, ומאז הרמה נמצאת בעלייה. פעם השלמנו מראש עם זה ש"כדורגל טוב לא נקבל" והיינו מתנחמים בהפתעות ובסינדרלות. משהו במגמה הזאת קצת השתנה: ביורו האחרון ראינו כדורגל ברמה גבוהה יחסית ושום הפתעות מסעירות. אני מייחס את שני הדברים לצמיחתם של מועדוני-על נוסח ריאל מדריד וברצלונה, ולפער העצום שקיים היום בין הליגות הגדולות לבינוניות באירופה.
ההצלחה העצומה של המועדונים הגדולים באירופה נותנת סוף סוף את אותותיה גם ברמת הנבחרות. מועדוני העל של הליגה הספרדית, הגרמנית, האיטלקית והאנגלית, נמצאים היום ביקום אחר בהשוואה לשאר העולם. הם האלה מפתחים בעקביות שיטות אימון ומשחק חדשות ומייצרים בכל דור שחקנים טובים יותר ויותר. הדבר משרת בסופו של דבר גם את הנבחרות הלאומיות – בעיקר את אלה של ספרד, גרמניה, איטליה ופורטוגל, ואולי גם הולנד וצרפת. יוצאת מן הכלל היא אנגליה, שההצלחה של המועדונים הגדולים שלה מתבססת באופן כמעט מוחלט על שחקנים שאינם אנגלים. אפשר לומר שההצלחה של הפרמיירליג ומועדוניה, משרתת את כל הנבחרות הגדולות חוץ מאשר את אנגליה עצמה. בקיצור, למי שתוהה למה ספרד, פורטוגל, גרמניה ואיטליה הן מועמדות לגיטימיות לזכייה בכל טורניר ואנגליה לא – זה ההסבר. כל עוד המגמה הזאת תימשך, נקבל פחות הפתעות בטורנירים הגדולים, אבל לפחות נוכל להתנחם בכדורגל טוב יותר.
