ארכיון תגיות: טלויזיה

מופע שנות ה-90

הגעתי למסקנה שקשה לי לכתוב על האולימפיאדה, משום שקשה לי לעקוב אחריה. למרות שאני צופה כל יום בשעות על גבי שעות של שידורים מלונדון, אני לא מרגיש שאני באמת עוקב אחרי המשחקים האולימפיים. מישהו צריך להגיד את זה: יש שם יותר מדי התרחשויות בשביל סיקור טלויזיוני רצוף (או במקרה הגרוע יותר: יש הרבה מוקדי התרחשות פוטנציאליים, אבל באף אחד מהם לא קורה משהו מעניין), וקשה לי להתמקד ולעקוב אחר המקצועות החביבים עלי.

אני מאוכזב.
לפני 20 שנה חשבתי שבמאה ה-21 כבר יהיה אפשר לבחור בדיוק במה אנחנו רוצים לצפות: לזפזפ בנוחות בין שיט לכדורסל, לקפיצות סוסים או לאתלטיקה. ושגם באתלטיקה, למשל, נוכל לבחור אם לצפות בהטלת כידון או במוקדמות הקפיצה לרוחק. בפועל, אנחנו עדיין כפופים להחלטותיו הגחמניות של איזה במאי ברוממה (או ביורוספורט), שבעצמו כבול לשיקולים של איזה במאי משועמם בלונדון, שמתחשק לו עכשיו להתמקד בריצת 3,000 מכשולים משמימה ולא בתחרות הקפיצה במוט המלהיבה.

באשר להיצע באינטרנט, שכביכול נותן חופש בחירה גדול יותר, אז בואו נודה על האמת: גם ב-2012, שידורים חיים באינטרנט זה עדיין לא זה, וגם אפשרויות הבחירה בעייתיות. בהנחה שאתה לא מחובר בכבל אופטי ישירות לשדרת האינטרנט המרכזית, אתה זוכה לחוויה מפוקפקת של סטרימינג לא-יציב (שתמיד נתקע באמצע האקשן) ותמונה מפוקסלת ומרוחה. וגם התפריט של הבחירה לא אמין ולא מדויק, כי הוא תלוי בהקצאה של הלוויינים או במחזור הירח או במועדי הגאות והשפל או השד יודע מה. איפה האחראי על האינטרנט כשצריך אותו.
אה כן, ולא הזכרתי את זה שהשידור באינטרנט נמצא בפיגור של כמה שניות טובות (לפעמים אפילו כמה דקות) בהשוואה לשידור בטלויזיה: אתמול, למשל, צפיתי בעבודה בתרגיל הקרקע של אלכס שטילוב, והבנתי שהוא פספס את המדליה עוד לפני שראיתי את זה על המסך, בגלל קריאות האכזבה שהגיעו מהקפטריה (שם צפו שאר העובדים בשידור הטלויזיוני).

לטעמי, הכוח הגדול של האינטרנט הוא עדיין לא בשידורים טלויזיוניים, אלא דווקא בזרימה המהירה של מידע טקסטואלי. בסופו של דבר אני מקבל את האינפורמציה המהירה, המעודכנת והברורה ביותר באמצעות אתר האולימפיאדה או האפליקציה הסלולרית שלהם. ברוב השיוטים של לי קורזיץ, למשל, "צפיתי" באמצעות טבלה פשוטה באתר, שבה ניתן לראות את הזמנים והמיקומים של השייטות בזמן אמת. אפילו מצאתי את עצמי קופץ משמחה מול מסך המחשב, כש"ראיתי" את קורזיץ חוצה ראשונה את קו הסיום.

עכשיו בוודאי יקום מישהו מקוראיי (יש לי חשד עמום לגבי זהותו. כן, אתה יודע שזה אתה) ויגיד לי שאפשר להתקין איזו צלחת לווין ב-2,000 שקל ולקלוט 10,000 ערוצים מ-200 מדינות, ושבכלל כדאי שאפסיק להיות פראייר ואחסוך את ה-300 ומשהו שקל בחודש שאני משלם ל-yes. די, מספיק עם זה, אני לא רוצה לעבוד או לחשוב יותר מדי בשביל הספורט שלי. אני רוצה לצנוח לכורסה אחרי יום עבודה, לקחת את השלט ליד ולזפזפ בנחת בין התעמלות לשחייה ובין כדורמים למירוצי אופניים. מה כבר ביקשתי.

דברים שלמדתי באמריקה

כמעט חודש תמים חלף מאז שבתי מארה"ב, ואני לא בטוח שנחתתי. הימים עוברים ואני מתקשה להתאושש מהלם התרבות שהותירו בי חוויות המסע הזה, ולא מצליח לגלות מחדש את העניין בכדורגל – ישראלי או אחר. אני מניח שהעובדה כי קבוצתי האהודה מדשדשת לה במרכז הטבלה ונאבקת על מקומה בפלייאוף העליון, לא תורמת למידת העניין שלי בליגת העל-הפנים שלנו. אבל גם ההצלחה המרנינה של עירוני ק"ש, הצלילה החופשית של בית"ר ירושלים, הבלגן המשמח בהפועל ת"א, ההתבזות המתמשכת והמהנה של מכבי ת"א, וכמובן ההתאוששות-המסוייגת של מכבי חיפה, לא ממש מעוררים אותי. נכון לעכשיו, אני לא מצליח להתרגש משום דבר חוץ מאשר הסופרבול המתקרב.

לפיכך, וכדי לחתום סופית את המסע ההוא לארה"ב, הנה עוד קצת רשמים מארצם של החופשיים.

כמה פוסטים אפשר לכתוב על אמריקה

ככל שזה תלוי בי, כמה שיותר.

אני אוהב את הספורט האמריקני. אני אוהב את המקצוענות והרצינות שמאפיינת כל חלקה בו, ואני אוהב את העובדה שעם כל הרצינות הזאת, הם אף פעם לא לוקחים את זה ממש ברצינות ולא שוכחים שזה רק ספורט; אני אוהב את הספורטיביות והפייר פליי שלהם; אני אוהב מאוד את הסיקור הטלוויזיוני, את השדרים והפרשנים, את אתרי האינטרנט המושקעים והאפליקציות הסלולריות היפהפיות, ואת העושר והשפע המהמם של מידע ונתונים סטטיסטיים שמוזרמים אל הצופים והגולשים; אני מעריך עד מאוד את הארגון והלוגיסטיקה, הטקסיות והחגיגיות; את החוקים הייחודיים שמאפשרים תחרות הוגנת (וכפועל יוצא גם רייטינג גבוה ורווחיות); אני מקנא ביכולת של הליגות לאכוף סטנדרטים אחידים (וגבוהים מאוד) בכל הנוגע לארגון, סיקור עיתונאי, מכירת מנויים וכרטיסים וכו׳.

אני אוהב את הצ׳ירלידרס, את הנקניקיות וההמבורגר והפיצה ובעיקר את הבירה במזנון (יותר את הקונספט, פחות את הבירה עצמה – מילר לייט ושאר אחיותיה הדוחות); אני מת על הטיילגייטינג (ברביקיו בחניון לפני המשחק); אני אוהב את הנינוחות של כל העוסקים במלאכה, שמבינים כי אומה שלמה צופה בהם ומתנהלים בהתאם (נכון, לא כולם, אבל מי שלא – נענש בחומרה רבה); אני אוהב את האוהדים השמנמנים והשתויים, שאולי לא היו מזיקים להם כמה שיעורים בעידוד מאחיהם באירופה, אבל בתמורה יתכן והם היו מחזירים עם שיעורים בסובלנות ובתשוקה לספורט, וכולם היו יוצאים נשכרים.

סיקור עיתונאי משובח

סיקור עיתונאי משובח

למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות...

למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות…

לא. לא הכול מושלם, לא הכול נהדר. ואני מכיר את הביקורת בעל פה: שאין שם תשוקה אמיתית לספורט (כי פה, כנראה, לא מזהים תשוקה אם היא לא מלווה באלימות); שהכול ממוסחר לעייפה (כי חולצה של ברצלונה, עם הלוגו של יוניצ״ף אלא מה, ב-180 יורו, זה לא למטרות רווח חלילה); שאין שם נשמה וחיבור לקהילה (כי מיליארדרים מהמזרח התיכון שקונים שחקנים איטלקיים במיליונים למועדון אנגלי זה הכי קהילתי שיש); שקבוצה יכולה לקום לילה אחד ולעבור לעיר אחרת (נכון, אבל היא גם לא מתמוטטת וקורסת כלכלית בגלל ניהול כושל ומדיניות אשראי פושעת); שאין שחקני בית שמשחקים בשביל החולצה והסמל (טענה שמקורה בבורות והתעלמות מאגף משמעותי מאוד בספורט האמריקני – המכללות ובתי הספר התיכוניים).

לא צריך לאמץ ולהעתיק באופן אוטומטי כל מה שמגיע מעבר לאוקיינוס, אבל ללמוד מותר.
אז הנה כמה דברים שלמדתי.

אוהבים להיות בבית

כל מועדון ספורט זקוק לבית. למקום שיאכלס את אוהדיו, את גביעיו ואת פרסיו; מקום שבו תיכתב ההיסטוריה שלו ובו יוצגו הישגיו לראווה; מקום שיפיל אימה על יריביו, וחרדת קודש על אוהדיו. וגם מקום עם חנות מזכרות, שתתרום להכנסות ותסייע בחיבור האוהדים לקבוצה.

ספורט הוא דת וכל דת זקוקה למקדש, לאתר עלייה לרגל, למקום התכנסות למאמיניה, בו יוכלו לסגוד לאליליהם. קוראים למקום הזה איצטדיון ביתי, וזה דבר שעדיין רחוק מלהיות מובן מאליו במקומותינו. וגם כשמדובר באיצטדיון עירוני (אפילו אם הוא בית לשתי קבוצות), עדיין אפשר לתת לקבוצות המקומיות את האגף המכובד שלה.

איצטדיון למבאו פילד בגרין ביי מעוטר בסמלי ודגלי הקבוצה המקומית, בפסלים של אגדות מקומיות (קרלי למבאו, וינס לומברדי) והשערים שלו נראים כמו הכניסה לבית המקדש; איצטדיון סולדג׳ר פילד בשיקגו מוקף בדגלי הלאום ונראה מבחוץ כמו איצטדיון רומי; היונייטד סנטר בשיקגו מציג בצד אחד את פסלו של מייקל ג׳ורדן ובצד אחר את אלילי ההוקי המקומיים (שלצערי אינני מכיר אותם); איצטדיון הקולוסיאום באוקלנד, קליפורניה, הוא גוש בטון מכוער, אבל בחזית אחת עושים כבוד לקבוצת הבייסבול המקומית (האוקלנד איי׳ס), ובחזית השנייה מכריזים דגלים ושלטים על הכניסה ל״אומת הריידרס״; איצטדיון קנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו יושב בכניסה לעיר ומשקיף עליה ועל המפרץ – פיסה יוקרתית מאוד של נדל״ן, שמלמדת על חשיבותו של האתר. ואלה רק המתקנים שהייתי בהם או לידם באמריקה.

בקיצור: בית כזה, מיום שנכנסת אליו, אתה לא רוצה לעזוב לעולם. ובשתי מילים: מרגיש בבית.

עולים לרגל ללמבאו פילד

תרבות זו לא מילה גסה

תרבות ספורט אינה מונחלת ביום אחד וגם לא בעשר שנים. ישנם ערכים וקודים תרבותיים שראוי לאמץ, אבל ברור כי הם לא יהפכו בן לילה לנחלת הכלל. אבל כל מועדון ספורט יכול, בהשקעה אפסית, לתרום במשהו למאמץ הזה. קחו לדוגמה את השלטים האלה (בתמונות למטה), שתלויים ליד כל שער בלמבאו פילד, וכוללים משפטים קצרים ושנונים, שמבטאים את "רוח המועדון". כשתייר (כמוני) רואה אותם, הוא עוצר, מחייך ומצלם, ואז הולך לחפש עוד שלטים. כשאוהד קבוע רואה אותם, זה מחזק את אהדתו ואת גאוות היחידה שלו. כמה פשוט. כל מה שצריך זה מישהו עם יוזמה וקופירייטר בינוני-פלוס. הנה, תראו בעצמכם.

        

 כרטיסים לגן עדן

בניגוד למקומותינו, שבהם ההפקרות חוגגת ומשרדי הכרטיסים משתינים עלינו בקשת, הליגות המקצועניות בארה"ב מציבות סטנדרטים ברורים וגבוהים בכל הנוגע למכירת כרטיסים למשחקים. זה נראה כמו הדבר הכי בסיסי שיש: תמצית נשמתו ועיקר הצדקתו של הספורט טמונים באוהדים שמשלמים מכספם כדי לקנות כרטיסים. אז למה פה זה לא מובן מאליו שזו אמורה להיות חוויה נוחה וידידותית ככל האפשר?

ב-NFL מועדי המשחקים ידועים מראש שנה קדימה. כל הכרטיסים מוצעים למכירה באתר אחד (שלא קורס אף פעם). ואם כל הכרטיסים נמכרו, גולשים לאתר אחר, שבו אוהדים ומנויים מציעים למכירה את כרטיסיהם (הכול חוקי, לגיטימי ומסודר). ואם אתה גר בקצה השני של העולם, כמוני, אתה יכול להדפיס את הכרטיס בבית, או לבקש שישגרו לך אותו בדיוור אקספרס שמגיע לסף ביתך תוך 48 שעות. לא הצלחת להגיע למשחק כי הטיסה שלך נדחתה, נניח? אפשר לרכוש מראש באינטרנט, תמורת דולרים בודדים, ביטוח מיוחד, שמחזיר לך את הכסף.

מזון לנשמה

הימים שבהם התקיימתי בעיקר מג'אנק פוד עברו וחלפו. היום אני לא רק מקפיד על תפריט בריא, אלא גם טבעוני (הלם בקהל). אבל בטיול של באמריקה החלטתי לשחרר קצת (הרבה) את המגבלות, ובעיקר את החגורה, ולטעום. אז הנקניקיות באיצטדיון נפלאות. הבירה הרבה פחות, אבל היי, יש בירה, ואפילו בבקבוקים. הבוטנים מצוינים. הפופקורן חמאתי וחם. את יתר המעדנים (פיצה, המבורגר, סנדביצ'ים חמים וקרים, נאצ'וס עם רוטב גבינה ועוד) לא טעמתי, אבל זה לא משנה – מה שמעניין זה השפע וההיצע והשירות.

אפשר לצקצק בלשון לנוכח תרבות החזירות, הסביאה והנהנתנות הזאת ולהתריס כנגד המחירים הגבוהים (מאוד) במזנונים, אבל זו ארה"ב ואלו אורחותיה. חזירי או לא, אין אוהד שייכנס לאיצטדיון ולא ימצא שם משהו לאכול או לשתות. וכמובן, ייהנה משירות מעולה ומפסיליטיז מסודרים ומבהיקים.

באשר למסורת הטיילגייטינג, הרי שהיא מתבקשת לנוכח העובדה שחלק מהאוהדים מגיע ממרחקים גדולים, אז באופן טבעי הם הופכים את היום הזה לחווייה כוללת של רוד טריפ-פיקניק-פוטבול. מה עוד צריך הבנאדם.

אי אפשר בלי נקניקיות

טלויזיה מצוינת

גם מי שנשאר בבית לא מפסיד כלום, כי הסיקור הטלוויזיוני הוא הכי טוב בעולם. נקודה. זה לא רק הכיסוי של המצלמות, שלא מפספסות דבר, ולא רק הצילומים המרהיבים מכל זווית אפשרית, זה גם ההגשה הנינוחה והפרשנות המתובלת בהומור דק ובאהבה אינסופית למשחק.

כתבתי פה פעם שבמשחקי כדורגל, אני מדליק את הטלויזיה דקה לפני המשחק, ומכבה אותה דקה אחרי. לא יכול לסבול את קשקשת האולפן. וגרועות מכך הן תוכניות האולפן דוגמת "יציע העיתונות", שעושות לך חשק לתלוש את אוזניך ולהטיח אותן במסך. מהצד השני של האוקיינוס, נניח באולפן ESPN, הכל מתנהל אחרת לגמרי: מסביב לשולחן יושבים 5-6 פרשנים (שחקני עבר, מאמנים, עיתונאים). כל אחד מדבר בתורו, בנחת, בשקט, בשפה רהוטה, בהומור. כשמגיע תורו של מישהו לדבר, הוא פותח את דבריו ב"אתה צודק לחלוטין" או, להבדיל, "אני חולק על דעתך". אף אחד לא מתפרץ לדברי השני או צועק או מנופף בידיו או קם ועוזב בדרמטיות את האולפן. האם הם יודעים משהו שאנחנו לא? לא. הם פשוט מבינים היטב שרבאק, זה באמת רק ספורט.

יש להם טאץ'

בערך מיום השידורים הראשון מהגביע העולמי, בער לי מאוד להגיד את דעתי על הסיקור הטלויזיוני של הערוץ הראשון. אבל החלטתי שזה לא הוגן למתוח ביקורת על בסיס שניים-שלושה שידורים חיים, והכרחתי את עצמי לחכות עם זה לפחות שבוע. כעת, לאחר ששבוע החסד חלף עבר לו, בואו נראה מה היה לנו שם, ברוממה ובעמדות השידור בדרום אפריקה.

האולפן – יש להם טאץ'

הסט: האולפן של ערוץ 1, כרגיל, מחריד. קודם כל הוא ענקי, או לפחות נראה כזה (שימו לב לאפקט השמיים הפתוחים למעלה). החבר'ה שיושבים על הספה משמאל, צריכים לצעוק כדי שהמגיש שנמצא ליד מסך המגע האגדי (ראו בהמשך) ישמע אותם. אף פעם לא הבנתי את הנטייה לעצב אולפני חדשות או ספורט בסגנון "הייטקי" כזה, שנראה יותר כמו תפאורות הקרטון הכסופות של "מסע בין כוכבים" (המקורית). רק תוסיפו כמה מסכים מרצדים וצרצורים אלקטרוניים, וקיבלתם את הגשר של האנטרפרייז.

המגיש: מה שנחמד אצל בוני גינצבורג זה שהוא נחמד. וגם שהוא לומד, או ליתר דיוק, למד. כריזמה לעולם לא תהיה לו, אבל הוא תלמיד חרוץ ושקדן ועם השנים הוא השתלט, ביכולותיו המוגבלות, על התפקיד והתפתח לכדי מגיש כמעט לגיטימי – לא מבריק, לא חינני, לא מפיל, לא הורס, וכאמור לא כריזמטי, אבל עושה את העבודה. למרבה הצער, "לעשות את העבודה" זה לא מספיק בטלויזיה.

מסך המגע: כן, ברוממה גילו את הטאץ', ואין כמעט יום שידורים בלי שמישהו יתבדח על הנושא ו/או ידבר בשבחו של אותו מסך. לדעתי, זה מביך. ראשית, ראינו כבר בטלויזיה, וגם בערוץ 1, דברים מרשימים יותר – הולוגרמות תלת מימדיות וכאלה. שנית, המסך הזה פשוט לא עובר מסך! הוא די קטן, יחסית, התאורה מרצדת עליו, וחוץ מזה שהמגיש עומד לידו ונוגע בו, הוא לא מספק שום ערך נוסף מבחינה ויזואלית – את כל מה שמוצג בו ניתן היה להציג באמצעים טובים ומגניבים יותר.

פינות: בערוץ החרוץ התקנאו במתחרים, ופתחו מין פינה "מאגניבה" כזאת של קטעי וידאו מהרשת, סטייל "הצינור". הבעיה היא שהקטעים שם פשוט חלשים! אני לא יודע אם זו בחירה גרועה של העורכים או שפשוט אין מבחר מוצלח ביו-טיוב. ההשערה שלי היא שהפינה נערכת בלחץ של זמן, ודוחפים לשם מה שיש.

השדרים – מברברים מהשטח

מבחינתי, אף אחד מהצוותים שנשלחו לדרום אפריקה, לא עונה על "החזון" שלי לגבי שידורי ספורט (למעט צוות אחד, שקצת מתקרב לשם. קראו ותגלו בעצמכם). הבעיה העיקרית היא ששידורי הטלויזיה בארץ עדיין שואבים את השראתם מהרדיו – לעולם לא אבין מדוע שדר חש צורך לתאר לי את מה שאני ממילא רואה בעצמי על המסך ("הכדור מוגבה לרחבה, אך מורחק בנגיחה". וואללה?). הייתי רוצה לראות יותר דיאלוג בין השדר לפרשן, יותר שיחה ודיון על המשחק ופחות תיאור שלו (צפו פעם בשידורי ספורט מארה"ב, בעיקר פוטבול, ותבינו).

גם את עניין הפרשן הגיע הזמן לפתוח: אולי מאמנים ושחקני עבר אינם בדיוק האנשים המתאימים ביותר לתפקיד? כדורגל הוא משחק פשוט, אין יותר מדי מה לפרש. להגיד משהו כמו "ספרד לא שולחת מספיק שחקנים להתקפה" גם אני יכול. לטעמי, פרשן צריך להיות קודם כל איש מעניין, רהוט, שנון ורחב אופקים, שאוהב כדורגל – עניין הרזומה הוא משני פה. היכולת לבדר ולרתק את הצופה, עדיפה פה על הנסיון המקצועי הספורטיבי. לכן תמיד אעדיף את שגיא כהן, אבי מלר וכאלה, על פני השלמה-שרפים, המוטי-איוונירים ודומיהם. אפילו איציק זוהר ואייל ברקוביץ' עדיפים, בזכות מוטיב הבידור.

ניסיתי להאזין לשדרי ופרשני הגביע העולמי בלי דעות קדומות – כאילו אני שומע אותם בפעם הראשונה. זה לא הלך. בעיקר משום שהם נשמעים כפי שנשמעו תמיד. גם הגביע העולמי הזה לא הביא בשורה חדשה או כוכב חדש לשמי שידורי הספורט (חוץ מהופעת בכורה במעמד הזה של עמית הורסקי, אבל הוא כבר לא יהיה הדבר הבא).

רמי וייץ ושלמה שרף
אני מאוד מעריך את וייץ. הוא שקדן, משנן את החומר ומגיע מוכן עם סטטיסטיקות, נתונים, פרטי טריוויה מעניינים ולא מעניינים, וכו'. הוא גם מקפיד מאוד על הגייה נכונה של שמות השחקנים, ועל כך ברכתי. אממה? הוא קצת מאוהב בעצמו ובתובנותיו, ויותר מזה – הוא לא יודע לחלוק את המיקרופון, ולפעמים נדמה כאילו כלל אינו מודע לכן שיושב לידו פרשן. פעם אחר פעם אני נעלב בשביל שלמה שרף, שדבריו נקטעים לטובת תיאור אירוע זניח במרכז המגרש, או פרומושן של שידורי הערוץ. מעצבן.

את שרף אני דווקא מחבב. הוא לא פרשן מעולה או רהוט במיוחד, ואף נוטה לעילגות מסוימת (במשחק הראשון של איטליה, הוא ניסה לפחות חמש פעמים להגות נכונה את שמו של קמוראנסי, ולא הצליח. קמוראנסי, כן? לא שוויינשטייגר או ליכטשטיינר או משהו כזה), אבל הוא חי את המשחק, מגיב אליו, מתעצבן ומתמוגג במקומות הנכונים. יש לו בעיה עיקרית אחת: הוא נוטה להיעלם לדקות ארוכות. אולי הוא מפחד שווייץ יקטע אותו אם ידבר. מילא השתיקות, הבעיה היא שהוא לא לגמרי שקט במהלכן – מדי פעם עולות מהמיקרופון שלו כל מיני גניחות, אנחות, צקצוקים, השתנקויות, שיעולים וכו'. לא נעים. ועוד משהו: אם הוא יגיד עוד פעם אחת "הפערים בכדורגל העולמי הצטמצמו ואין יותר משחקים קלים", אני… אני… אני לא אשלם את האגרה! (אהה). די, הבנו את הנקודה. חבל שלא סיפרו את זה לצפון קוריאה.

מאיר אינשטיין ודני נוימן
את רוב מה שיש לי לומר על אינשטיין כבר אמרו לפני. למשל פה. את כל הבעיות שלו מביא אינשטיין גם לדרום אפריקה: צעקות היסטריות בכל פעם שהכדור מתגלגל ליד הרחבה; קביעות מעצבנות בנחרצותן (לפחות הפעם הכיסוי הטלויזיוני המדהים באמת לא כל כך משאיר מקום לטעויות) וכו'. וגם הוא, כמו וייץ, לא יודע לחלוק את המיקרופון עם הפרשן, אם כי במקרה הנוכחי אולי עדיף כך. על מר נוימן אני מעדיף לא להרחיב, כי זה עלול להיגמר בתביעת דיבה, ובכל זאת: הבעיה העיקרית שלו היא הנטייה לומר את המובן מאליו, שזה בסדר אם אתה מפרשן לעיוורים, אבל גם אני יכול להגיד דברים כמו "ההגבהה לרחבה לא היתה מספיק טובה". בשביל זה לא צריך פרשן.

עמית הורסקי ורן בן שמעון
באופן מפתיע, הצוות האנדרדוגי הוא גם הפייבוריט שלי. אף אחד מהם אינו עילוי או כישרון גדול, אבל הגישה שלהם יותר מתקרבת ל"חזון" שלי. הורסקי אמנם סובל קצת מ"סינדרום אינשטיין" (צעקות היסטריות וכו'), אבל לזכותו ייאמר שהוא יודע לנהל דיאלוג עם הפרשן שלצידו. זה לא בהכרח דיאלוג מעניין, ולשניים האלה יש גם נטייה לעלות אחד על דברי השני, אבל לפחות הם מתאמצים. ניכר גם שיש להם הווי משותף מעבר לתפקיד – הם מתערבים על ארוחות, מחליפים חוויות וכו'. שוב, זה לא תמיד מעניין או מבדר, אבל הכיוון נכון.

לגבי רן בן שמעון, למרות בדיחות הקרש שלו, הוא עדיין עדיף על הפרשנים האחרים בגביע העולמי. אני גם אוהב את ההומור העצמי שלו ("למאמנים אין מושג בכדורגל, בעיקר לא למאמנים מהצפון"), למרות שגם הוא די "עצי". אני תמיד מעריך אדם שיודע להתבדח על משקלו ומימדיו. מה שכן, הוא חייב להיגמל מהנטייה שלו לדבר בהפוך על הפוך (כמו "וואו, הוא נפגע ממש קשה" על שחקן שמתחזה). לא תמיד זה עובר ולא תמיד ברור שהוא מתבדח.