ארכיון תגיות: וויסקונסין

עת לארוז

בערב השנה החדשה, 31.12.11, הגעתי בפעם השנייה תוך שבוע לגרין ביי, וויסקונסין. הפעם לראות את הפאקרס נגד דטרויט ליונס. ה-BMW ששכרתי לקחה אותי לשם משיקגו תוך פחות מ-4 שעות. בדרך שמתי מוזיקה מזרחית בפול ווליום והרגשתי קצת מה זה להיות ערס.

בערב החלטתי לא לצאת לחגוג (אין ברים קרובים למלון) והלכתי לישון מוקדם. התעוררתי לבוקר לבן ומושלג. עם השנה החדשה, הגיע לוויסקונסין גם החורף. סוף סוף זכיתי לחוויית פאקרס אמיתית: 0 מעלות (עם רוחות שגורמות לזה להרגיש כמו מינוס 5), שלג. כיף.

הפעם הייתי פחות תחת הרושם הראשוני של האיצטדיון, ויכולתי להתמקד יותר במשחק. ישבתי במקומות קצת פחות טובים (אם כי, כפי שכבר כתבתי, הראות טובה מכל זוית), אבל בתמורה זכיתי לשבת בחברת אוהדים קצת יותר מסורים ופנאטיים (הכול יחסי, כן?). למשל, בניגוד למשחק הקודם, השכנים שלי היו פחות סובלניים לאוהדים של הקבוצה היריבה, והיציע התמלא החילופי עקיצות הדדיים בין האוהדים.

הפאקרס נתנו מנוחה לכוכבים הגדולים, ועלו עם ההרכב המשני. לא התאכזבתי, כי זה הפך את המשחק לצמוד ודו-צדדי. ההגנות הלכו לישון, וקיבלנו משחק משוגע עם תוצאה גבוהה (45-41 דרמטי לפאקרס בסיום), ועם מספרים לא כל כך שגרתיים. למשל: הקוורטרבק המחליף של הפאקרס, מאט פלין, חילק מסירות על 465 יארד, וגם מסר ל-6 טאצ׳דאונים. שיא מועדון של כל הזמנים, שאפילו ברט פארב הגדול וארון רודג׳רס הענק לא השיגו.

הפאקרס לא הצליחו לשמור על מאזן נקי מהפסדים, אבל סיימו את העונה הרגילה עם המאזן הטוב ביותר בתולדות הקבוצה – 1:15, וכמובן עם יתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף. והציפיות, כמובן, בשמיים. פשוט מדהים מה שעובר על הקבוצה הזאת מאז אמצע העונה שעברה, שבה עמדה עם הגב לקיר, התמודדה עם שני זעזועי מוח של הקוורטרבק שלה, ולקחה שישה משחקים ברציפות, שהפסד בכל אחד מהם היה שולח אותה הביתה, וגמרה עם גביע וינס לומברדי ביד. מאז זה רק הולך ומשתפר. אני חושב שאחד הדברים הקשים והמאתגרים בספורט, הוא לשמר הצלחה לאורך זמן; להביא את השחקנים מפוקסים ומרוכזים לכל משחק; להמשיך להמציא דרכים חדשות להפתיע את היריבות. ובפוטבול, שהוא משחק קשה ושוחק במיוחד, זה מאתגר שבעתיים, וזה מה שהופך את הקבוצה הנוכחית של הפאקרס לאחת הגדולות אי פעם. אליפות שנייה ברציפות (טפו טפו) תכניס את כל החבורה הזאת הישר להיכל התהילה של ה-NFL.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן שצברתי העונה יותר שעות של פוטבול אמריקני מאשר כדורגל ישראלי. השבוע נשבר עוד שיא: נכחתי העונה ביותר משחקי פוטבול מאשר משחקי כדורגל. כבר שנים שאני מאוהב בתרבות הספורט האמריקנית, והשבוע נזכרתי למה. תודה לאמריקנים, שהזכירו לי שיש תשוקה לספורט שאינה כרוכה באלימות; שאפשר לשבת שלוש שעות באיצטדיון, ולא לרצות לצאת ממנו; שאפשר לקנות כרטיסים באינטרנט גם שלושה חודשים לפני המשחק וגם אם אתה בקצה השני של העולם. אני מכיר את הביקורת: שבספורט האמריקני אין נשמה ושהוא ממוסחר לעייפה (כי כדורגל אנגלי, למשל, אינו ממוסחר בכלל, כידוע), שהוא לא מחובר לקהילה (כי הרי אין חיבור גדול יותר לקהילה מלגיון זרים, שנרכשו בעשרות מיליוני יורו בכספו של איזה אוליגרך רוסי או סעודי). את כל המבקרים אני מזמין לבקר מתישהו בגרין ביי, וויסקונסין. רצוי בינואר.

לילה אחרון בגרין ביי. מחר אני חוזר לשיקגו, ומחרתיים הביתה. יהיה קשה לשוב לשגרת הספורט המעיקה שלנו. מזל שיש עוד חודש של פלייאוף ב-NFL לפנינו.
זה המקום להגיד שוב תודה עצומה לדנה אהובתי, ששיגרה אותי למסע הזה. יש לי כמה חודשים לחשוב איך להתעלות על מתנת יום ההולדת הזאת.

גלריית תמונות מהמשחק

המסע לגרין ביי – פוסט ראשון

אני כותב את הפוסט הזה במוטל בעיירה בשם אושקוש (Oshkosh), וויסקונסין, ארה״ב. מתחרה רצינית על התואר ״השם הכי מגניב לעיירה הכי משעממת״. יש כנראה סיבה אחת עיקרית שבגללה אנשים מוצאים את עצמם באושקוש, וויסקונסין, והיא נמצאת בערך שעה נסיעה מכאן – איצטדיון למבאו פילד בגרין ביי. לשם גם פניי מועדות, לחזות מקרוב ובחי באחת התופעות הכי מלהיבות ומסקרנות בספורט האמריקני וכנראה שגם העולמי: גרין ביי פאקרס – אלופת ה-NFL המכהנת, בעלת המאזן הטוב ביותר העונה בליגה והמועמדת הבכירה לתואר גם העונה.
איצטדיון למבאו פילד, גרין ביי

אני עוקב אחר הפאקרס מגיל 14 בערך, כאשר נפלתי במקרה על שידור חי של משחק פוטבול בערוץ המזרח התיכון, והחלטתי לנסות להבין מה זה הספורט הזה, מי נגד מי ולמה. הבחירה לאמץ דווקא את הפאקרס היתה מושכלת מאוד ונפלה בעקבות כתבה שקראתי, שממנה למדתי כי מדובר בקבוצה היחידה בספורט האמריקני שאינה נמצאת בבעלות פרטית, אלא שייכת לאוהדיה, באמצעות מניות, שנמכרות מדי כמה שנים, בעיקר כאשר הקבוצה זקוקה להזרמת כספים מאסיבית (המכירה האחרונה התקיימה ב-1998. הבאה, כך אומרים, אמורה להתקיים ממש בקרוב). האוהדים בוחרים את חברי ההנהלה, והמועדון כולו מתנהל כארגון ללא מטרות רווח. ללא ספק פנינה ייחודית באמריקה הקפיטליסטית. והחלק הכי מדהים הוא שהמודל הזה ממש עובד – הפאקרס היא גם אחת הקבוצות המצליחות ב-NFL בכל הזמנים, והמודל שלה מבטיח התנהלות שקופה בענייני כספים, מה שגם הופך אותה למאוזנת ואחראית מאוד מבחינה פיננסית.

ועכשיו אני כאן, 50 מייל מלמבאו פילד, בדרך להגשים חלום קטן של שנים. הערב (3:30 בלילה לפי שעונכם) תשחק גרין ביי נגד יריבתה הגדולה ביותר – שיקגו ברס – ואני אהיה ביציע, קופא מקור (התחזית להערב: בהיר ומינוס 3 מעלות) ובעיקר מאוד מתרגש. וכדי להכפיל את הכיף, אהיה פה גם בשבוע הבא, למשחק האחרון בעונה הרגילה, נגד דטרויט ליונס.

זה לא דבר מובן מאליו, להגיע למשחק של הפאקרס. גם אוהדים שרופים שגרים בסביבה, לא יכולים פשוט ללכת לקופה ולקנות כרטיס. המשחקים של הפאקרס הם סולד אאוט כבר עשרות שנים, ויהיו כאלה גם בעשרות השנים הבאות. למעשה לא ניתן לרכוש כרטיסים בקופות – כל המושבים מכורים למנויים. תמיד. רוצים לקנות מנוי? תירשמו, תכנסו לתור, וחכו 20-30 שנה עד שיתפנה עבורכם מנוי. מנוי של הפאקרס מוותר על ה״סיזן-טיקט״ שלו רק כשהוא מת. וזו לא מליצה ספרותית, זו המציאות.

הדרך היחידה להשיג כרטיס למי שאינו מנוי, היא על ידי רכישתו מבעל מנוי, שמסיבה כלשהי לא הולך למשחק. זה לא מסובך – הדבר נעשה בצורה מסודרת ומאובטחת דרך האינטרנט (ואני אחזיק את עצמי חזק ולא אגיד כלום על רכישת כרטיסים לאירועי ספורט בישראל. כתבתי על זה מספיק). זה רק עולה הרבה יותר מכרטיס רגיל – קצת יותר מ-300 דולר שילמתי על מקום סביר למשחק הנחשב נגד הברס (אם רוצים, יש כרטיסים גם ב-6000 דולר ומעלה), ו״רק״ 150 דולר למקום קצת פחות טוב למשחק נגד הליונס. טוב, אולי זה לא הרבה כסף לטיול של (אולי) פעם בחיים.

הלו, וויסקונסין
אז למה אני מוטל כעת במוטל באושקוש ולא בגרין ביי? פשוט מאוד: כשמדובר בעיירה בת כ-100 אלף תושבים בלבד, עם איצטדיון של 73 אלף מקומות (מתוכננת הרחבה בקרוב), אפשר לשער שרבים מהאוהדים מגיעים למשחק מחוץ לעיר, וקשה מאוד למצוא חדר במלון במחיר סביר בסוף שבוע של משחק, בטח לא כשהמשחק הוא נגד היריבה המיתולוגית שיקגו ברס (ומה גם שמלכתחילה אין בעיירה הקטנה היצע גדול מדי של בתי מלון).

אושקוש, וויסקונסין

אתמול בערב מצאתי סמוך למוטל פאב אירי חביב (פיינט גינס ב-18 שקל, לתשומת לב לקוחות הברים של תל אביב). היות ומדובר בערב חג המולד, המקום היה ריק לגמרי, וביליתי את הזמן בשיחה עם הברמנית – בחורה חמודה עם שם קצת יוצא דופן: ג׳קסון (סיפור ארוך: אחרי שתי בנות, אבא שלה קיווה לבן וקיבל אותה). היא כמובן נדהמה לשמוע שעשיתי את כל הדרך מישראל, ועוד במיוחד למשחק של הפאקרס, ונתנה לי מחמאה גדולה: ״אתה כנראה האוהד הכי גדול של הפאקרס שאני מכירה, אם עשית את כל הדרך הזאת בשביל לצפות במשחק״. טוב, זו לא חוכמה גדולה אם לקחת בחשבון את העובדה שרבים מאוהדי הפאקרס כנראה לא יצאו מימיהם את גבולות וויסקונסין.

וכפי שכבר אמרתי, אין עוד הרבה סיבות להגיע לוויסקונסין (סליחה מראש מהאנשים החביבים שחיים כאן). עלעול בעלונים בלובי של המוטל באושקוש העלה אטרקציות מסעירות כגון ביקור במפעל לגבינות (וויסקונסין היא בירת הגבינה של ארה״ב, ואוהדי הפאקרס מכונים גם Cheese Heads), רכיבה על סוסים, ציד ודיג, מוזיאון לתולדות חברת הרכבות המקומית וכאלה. לא יצאתי מגדרי.

הדרך משיקגו צפונה (שעתיים וחצי נהיגה לאושקוש, שלוש וחצי שעות לגרין ביי) משעממת למדי: מרחבים עצומים וריקים בצבע צהבהב (בקיץ ירוק, אני משער) עם נגיעות אפרפרות של עצים שעומדים בשלכת, ופה ושם כתמים לבנים של שלג בן כמה ימים. על הדרך שלטים המכוונים לכפרים ועיירות קטנות עם שמות כמו אפלטון (Appleton – לא כמו הפילוסוף ההוא), פונד דו לאק (Fond du Lac), קוקונה (Kaukauna), מנשה (Menasha – לא כמו התימני ההוא), וואוואטוסה (Wauwatosa), ביבר דאם (Beaver Dam), שיבויגן (Sheboygen) והפייבוריטית שלי: ניו ברלין (New Berlin). העיר הגדולה באיזור היא מילווקי, אבל האוטוסטרדה עוברת רחוק ממנה, אז לא יכולתי להתרשם ממנה.

הספירה לאחור: פחות מ-9 שעות למשחק.
בתוכנית: הגעה מוקדמת לגרין ביי, ספיגת האווירה, קצת שופינג של מרצ׳נדייז, וזלילה וסביאה חסרת מעצורים באיזו Tailgate Party. אה כן, ויש גם משחק הערב.

דיווחים נוספים, ותמונות כמובן, בהמשך.