ארכיון תגיות: הפועל רמת הכובש

אתה (לא) תהיה ברקוביץ'

מסיבות מוצדקות ופחות מוצדקות, לא כל כך יצא לי לכתוב פה לאחרונה. גם עכשיו ההשראה לא ממש נחה עלי, אז החלטתי לחלוק עמכם אנקדוטה ספורטיבית קטנה מעברי, מהימים שבהם עוד לא הבנתי שספורטאי גדול לא ייצא ממני.

בילדותי, היתה לי הזכות לשחק כמה שנים במדי קבוצת הכדורסל המפוארת של הפועל רמת הכובש (אגב מדים, בימים ההם היו לנו גופיות צהובות, ומעולם לא הבנתי איך אירע שקבוצת "הפועל" אימצה לעצמה את הצבע המתועב הזה). הפועל רמת הכובש, אגב, באמת היתה קבוצה מפוארת, שבשיאה התמקמה בצמרת הליגה הארצית (אז הליגה השנייה), מרחק נגיעה מעלייה לליגה הלאומית וממשחקים מול מכבי ת"א הגדולה. למרבה הצער, לקבוצת הבוגרים לא זכיתי להגיע, מסיבות שהיום נראות טיפשיות, אך אז הן נראו הגיוניות ביותר. בעצם לא, גם אז הן היו די טיפשיות.

כילד, כדורסל לא ריכז את עיקר העניין שלי בספורט, ובכל הזדמנות העדפתי לשחק כדורגל (או סטנגה. או כדורגלרשת, שזה סוג של טניס עם כדורי רגל. לא משנה). אבל כדורסל זה מה שהיה לקיבוץ להציע לספורטאי הצעיר, ואני גם האמנתי שאוכל להצליח בענף הזה בזכות הסנטימטרים העודפים שבורכתי בהם (שהפכו אותי לשחקן הגבוה בקבוצה).  בשלב מסוים אף השליתי את עצמי שאם אתמיד ואשקיע, אוכל ממש לטפח קריירה של שחקן כדורסל מקצועני ולהיות הברקוביץ' הבא.

אלא שהתוכנית הזאת נתקלה בקשיים כבר מהשלב הראשון. הפועל רמת הכובש היתה באופן מסורתי קבוצה נמוכה יחסית, ושחקן גבוה ורחב כמוני היה מצרך יקר מציאות. לפיכך, הציב אותי המאמן, יניב שמו, בעמדת ה"פיבוט" (כלומר סנטר, מתחת לסל), בעוד אני רציתי להתמחות דווקא כשחקן חוץ (ברקוביץ', כן?). אבל יניב, חוצפן שכמותו, ראה את טובת הקבוצה לנגד עיניו: קלעים היו לו בשפע, ומה שהיה חסר לקבוצה זה שחקן גדול ופיזי שישלוט ב"צבע".

אני הבעתי לעיתים קרובות את מורת רוחי כנגד התפקיד שיועד לי, ובמהלך המשחקים הייתי "מורד", בורח לעמדת החוץ וזורק לסל מרחוק. אבל יניב היה סבלני איתי: הוא היה לוקח אותי לשיחות מוטיבציה אישיות ומעודד אותי להיכנס יותר פנימה, לשחק יותר אגרסיבי בלי לחשוש מלהרביץ ולחטוף מכות, ולנצח במאבקים הפיזיים מתחת לסל בזכות הגובה (וגם הרוחב) שלי. "עם המימדים שלך אתה יכול לקלוע 10-15 נקודות למשחק", הוא היה אומר לי כמעט בכל אימון (10-15 נקודות במושגים של קט-סל מקבילות בערך ל-20-30 נקודות בבוגרים). והוא ידע מה הוא אומר: כשטרחתי לעשות כדבריו, זה עבד נהדר. הבעיה היתה שהיו לי תוכניות אחרות, שהשתרעו מעבר לצרכים המיידיים של הקבוצה, שהרי האמנתי, כאמור, כי צפוי לי עתיד מזהיר בתור שחקן חוץ.

השיקול האידיוטי שלי היה כזה: אמנם הייתי השחקן הגבוה והגדול בקבוצה, אבל הערכתי (ומסתבר שצדקתי) כי אינני צפוי להגיע לשכונה של 2 מטר פלוס-מינוס, ושהצמיחה שלי תיעצר בסביבות ה-1.85 מ' – נמוך למדי במושגים של כדורסל, וגובה שמתאים לרכזים וקלעים – לא לשחקני פנים. ומכיוון שהאמנתי בכנות כי צפויה לי קריירה מזהירה כשחקן כדורסל, העדפתי להתאמן על קליעות מבחוץ, כיאה ל"ייעוד האמיתי" שלי כשחקן חוץ. ושלא תבינו לא נכון – השקעתי הרבה בייעוד הזה: הייתי מגיע לאולם הספורט גם מחוץ לשעות האימונים (מה שהקנה לי, בצדק, את הכינוי המיתולוגי "ילד-אולם") ומתרגל במשך שעות זריקות מבחוץ. עוד ראוי לציין, אגב, כי הגעתי למיומנות גבוהה ביותר בקליעה לשלוש מקו הבסיס, הלא היא העמדה המפורסמת של מ"ם-יו"ד-קו"ף-יו"ד ברקוביץ'. אבל באימונים ובמשחקים דרש ממני המאמן לוותר על הקליעה מבחוץ, ואני, בעקשנותי, נתקעתי איפשהו באמצע – בין עמדת הפיבוט לעמדת הקלע (וגם אף פעם לא הצלחתי לזכור את התרגילים, אבל זה כבר סיפור אחר).

בעונה שלאחר מכן התגייס יניב לצבא, ואת מקומו תפס מאמן אחר. בניגוד ליניב, למאמן החדש היתה אפס סבלנות לשטויות שלי, והוא היה נוהג להעניש אותי בהושבה על הספסל למשך משחקים שלמים בכל פעם שהעזתי לצאת מהמשבצת שלי מתחת לסל. באותו יום גורלי שבו בדיעבד נקטעה "הקריירה" שלי, פגשתי את המאמן בבית הספר (הוא היה בי"ב, ואני הייתי בחטיבת הביניים), ושאלתי אותו מתי צריך להתייצב למשחק שהיה אמור להתקיים באותו ערב (יש לציין כי בכל משחק היינו אמורים להגיע לחימום כ-45 דקות לפני שריקת הפתיחה). הוא כנראה לא הבין בדיוק את השאלה ומסר לי את שעת תחילת המשחק. כשהגעתי לאולם בשעה הזאת, התברר שהמשחק כבר התחיל ושפספסתי את החימום. המאמן כעס עלי ושלח אותי לשבת ביציע. אני כמובן זעמתי עליו בחזרה: הייתי משוכנע שהוא הכשיל אותי בכוונה, כדי שיהיה לו תירוץ להעניש אותי.

למחרת קיבלתי מסר מהשחקנים האחרים: עד שלא אגיע ל"שיחת הבהרה" עם המאמן, אני מושעה מהקבוצה. אבל הכבוד שלי, אוי הכבוד, עצר בעדי מלהגיע לשיחה הזאת, שמן הסתם היתה מיישרת את ההדורים ומחזירה אותי לקבוצה. העקשנות שלי הביאה לכך שלא חזרתי בעצם לשחק כדורסל, וכך נקטעה באיבה, ומסיבות הגיוניות ביותר, קריירה מבטיחה.