ארכיון תגיות: דני נוימן

בין טמטום למומנטום

לפני המשחק אמש בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה (2:1), הגג פרשן (?) ערוץ 1 דני נוימן את הדברים הבאים (לא בהכרח באלו המילים, אבל בזו הרוח): "בית"ר ירושלים היא ללא ספק הפייבוריטית במשחק הזה, כיוון שהיא נמצאת במומנטום ומקדימה את חיפה בטבלה. אבל זה לא אומר שמכבי חיפה לא תנצח".

אחח, איזה מזל שיש פרשן. אחרת, איך היינו יודעים את המובן מאליו?

אילו רצה נוימן להיות קצת יותר מקורי, יכול היה לומר: "מכבי חיפה פייבוריטית במשחק הזה, כיוון שהיא לחוצה עם הגב לקיר, יש לה הרבה יותר מוטיבציה לנצח, וגם מאמן חדש ושחקנים שיש להם מה להוכיח. אבל זה לא אומר שבית"ר לא תנצח…".

אבל זה רק טיפה יותר מקורי, זה עדיין לא הופך את הפרשנות לבעלת ערך.

דני נוימן הוא אמנם קריקטורה גרוטסקית של פרשן, אבל שתי הפסקאות האלה מסכמות בתמציתיות את תפקידו ותרומתו של פרשן הכדורגל לחוויית הצפייה, ואין מה להוסיף עליהן. (אגב, לפעמים, כשאני במצב רוח מפרגן במיוחד, אני מדמיין שנוימן פשוט עושה פרודיה על פרשן כדורגל באיזה מערכון, ולא באמת מנסה לפרשן את המשחק, ואז הערכתי אליו גוברת עשרות מונים. ואם אני, להבדיל, בסטייט אוף מיינד קונספירטיבי, אני חושד שמדובר במזימה של ההתאחדות וערוץ 1 לנתק את הצופים מהטלוויזיה ולהחזירם לאיצטדיונים). אני מייחל כבר ליום שבו תיושם הטכנולוגיה (שכבר קיימת) שתאפשר לנו להוריד את הסאונד של הפרשנים, ולהשאיר רק את קולות הרקע של האיצטדיון.

ונסיים את החלק הזה עם עוד יציאה של נוימן מאמש: "היום בכדורגל כולם יודעים הכול על כולם. יש קלטות…".
היי דני, שנות השמונים התקשרו וביקשו שתחזיר לספריית הווידאו את הסרט שאתה חי בו.
אה כן, ו- Be kind, rewind.

משחק לא רע היה אמש בין בית"ר לחיפה, למרות שהגולים היו קצת מעפנים (אחד עצמי ושניים מטעויות קשות של שני השוערים). למרות כמה חורים בהגנה, מכבי חיפה נראתה לראשונה העונה כמו קבוצה – דבקה במטרה ומחויבת. לא ברור מדוע יש צורך במשבר עמוק, כדי ששחקנים יתחילו לרוץ ולמסור ולרדת לגליצ'ים ולפרגן לחבריהם. כפי שכתבתי פה כבר אינספור פעמים, בליגת העל הישראלית לא צריך להבריק או להיות טוב באופן אבסולוטי – צריך רק להיות פחות גרוע מאחרים. זו לא אמורה להיות משימה קשה מדי למועדון כמו מכבי חיפה.

מצד שני, הקבוצה שעמדה ממול לא בדיוק הבריקה ונתנה לחיפה לשחק. בית"ר נמצאת אמנם ב"מומנטום", כמו שנוימן אומר, אבל אני לא חושב שהיא קבוצה טובה יותר ממכבי חיפה הבינונית. ככה זה כשבונים עונה שלמה על "מומנטומים" – מתישהו התנופה נגמרת והעגלה נעצרת. אולי המשחק הזה, שמבשר את סיום המומנטום של בית"ר, יהיה נקודת פתיחה למומנטום של מכבי חיפה.

יש להם טאץ'

בערך מיום השידורים הראשון מהגביע העולמי, בער לי מאוד להגיד את דעתי על הסיקור הטלויזיוני של הערוץ הראשון. אבל החלטתי שזה לא הוגן למתוח ביקורת על בסיס שניים-שלושה שידורים חיים, והכרחתי את עצמי לחכות עם זה לפחות שבוע. כעת, לאחר ששבוע החסד חלף עבר לו, בואו נראה מה היה לנו שם, ברוממה ובעמדות השידור בדרום אפריקה.

האולפן – יש להם טאץ'

הסט: האולפן של ערוץ 1, כרגיל, מחריד. קודם כל הוא ענקי, או לפחות נראה כזה (שימו לב לאפקט השמיים הפתוחים למעלה). החבר'ה שיושבים על הספה משמאל, צריכים לצעוק כדי שהמגיש שנמצא ליד מסך המגע האגדי (ראו בהמשך) ישמע אותם. אף פעם לא הבנתי את הנטייה לעצב אולפני חדשות או ספורט בסגנון "הייטקי" כזה, שנראה יותר כמו תפאורות הקרטון הכסופות של "מסע בין כוכבים" (המקורית). רק תוסיפו כמה מסכים מרצדים וצרצורים אלקטרוניים, וקיבלתם את הגשר של האנטרפרייז.

המגיש: מה שנחמד אצל בוני גינצבורג זה שהוא נחמד. וגם שהוא לומד, או ליתר דיוק, למד. כריזמה לעולם לא תהיה לו, אבל הוא תלמיד חרוץ ושקדן ועם השנים הוא השתלט, ביכולותיו המוגבלות, על התפקיד והתפתח לכדי מגיש כמעט לגיטימי – לא מבריק, לא חינני, לא מפיל, לא הורס, וכאמור לא כריזמטי, אבל עושה את העבודה. למרבה הצער, "לעשות את העבודה" זה לא מספיק בטלויזיה.

מסך המגע: כן, ברוממה גילו את הטאץ', ואין כמעט יום שידורים בלי שמישהו יתבדח על הנושא ו/או ידבר בשבחו של אותו מסך. לדעתי, זה מביך. ראשית, ראינו כבר בטלויזיה, וגם בערוץ 1, דברים מרשימים יותר – הולוגרמות תלת מימדיות וכאלה. שנית, המסך הזה פשוט לא עובר מסך! הוא די קטן, יחסית, התאורה מרצדת עליו, וחוץ מזה שהמגיש עומד לידו ונוגע בו, הוא לא מספק שום ערך נוסף מבחינה ויזואלית – את כל מה שמוצג בו ניתן היה להציג באמצעים טובים ומגניבים יותר.

פינות: בערוץ החרוץ התקנאו במתחרים, ופתחו מין פינה "מאגניבה" כזאת של קטעי וידאו מהרשת, סטייל "הצינור". הבעיה היא שהקטעים שם פשוט חלשים! אני לא יודע אם זו בחירה גרועה של העורכים או שפשוט אין מבחר מוצלח ביו-טיוב. ההשערה שלי היא שהפינה נערכת בלחץ של זמן, ודוחפים לשם מה שיש.

השדרים – מברברים מהשטח

מבחינתי, אף אחד מהצוותים שנשלחו לדרום אפריקה, לא עונה על "החזון" שלי לגבי שידורי ספורט (למעט צוות אחד, שקצת מתקרב לשם. קראו ותגלו בעצמכם). הבעיה העיקרית היא ששידורי הטלויזיה בארץ עדיין שואבים את השראתם מהרדיו – לעולם לא אבין מדוע שדר חש צורך לתאר לי את מה שאני ממילא רואה בעצמי על המסך ("הכדור מוגבה לרחבה, אך מורחק בנגיחה". וואללה?). הייתי רוצה לראות יותר דיאלוג בין השדר לפרשן, יותר שיחה ודיון על המשחק ופחות תיאור שלו (צפו פעם בשידורי ספורט מארה"ב, בעיקר פוטבול, ותבינו).

גם את עניין הפרשן הגיע הזמן לפתוח: אולי מאמנים ושחקני עבר אינם בדיוק האנשים המתאימים ביותר לתפקיד? כדורגל הוא משחק פשוט, אין יותר מדי מה לפרש. להגיד משהו כמו "ספרד לא שולחת מספיק שחקנים להתקפה" גם אני יכול. לטעמי, פרשן צריך להיות קודם כל איש מעניין, רהוט, שנון ורחב אופקים, שאוהב כדורגל – עניין הרזומה הוא משני פה. היכולת לבדר ולרתק את הצופה, עדיפה פה על הנסיון המקצועי הספורטיבי. לכן תמיד אעדיף את שגיא כהן, אבי מלר וכאלה, על פני השלמה-שרפים, המוטי-איוונירים ודומיהם. אפילו איציק זוהר ואייל ברקוביץ' עדיפים, בזכות מוטיב הבידור.

ניסיתי להאזין לשדרי ופרשני הגביע העולמי בלי דעות קדומות – כאילו אני שומע אותם בפעם הראשונה. זה לא הלך. בעיקר משום שהם נשמעים כפי שנשמעו תמיד. גם הגביע העולמי הזה לא הביא בשורה חדשה או כוכב חדש לשמי שידורי הספורט (חוץ מהופעת בכורה במעמד הזה של עמית הורסקי, אבל הוא כבר לא יהיה הדבר הבא).

רמי וייץ ושלמה שרף
אני מאוד מעריך את וייץ. הוא שקדן, משנן את החומר ומגיע מוכן עם סטטיסטיקות, נתונים, פרטי טריוויה מעניינים ולא מעניינים, וכו'. הוא גם מקפיד מאוד על הגייה נכונה של שמות השחקנים, ועל כך ברכתי. אממה? הוא קצת מאוהב בעצמו ובתובנותיו, ויותר מזה – הוא לא יודע לחלוק את המיקרופון, ולפעמים נדמה כאילו כלל אינו מודע לכן שיושב לידו פרשן. פעם אחר פעם אני נעלב בשביל שלמה שרף, שדבריו נקטעים לטובת תיאור אירוע זניח במרכז המגרש, או פרומושן של שידורי הערוץ. מעצבן.

את שרף אני דווקא מחבב. הוא לא פרשן מעולה או רהוט במיוחד, ואף נוטה לעילגות מסוימת (במשחק הראשון של איטליה, הוא ניסה לפחות חמש פעמים להגות נכונה את שמו של קמוראנסי, ולא הצליח. קמוראנסי, כן? לא שוויינשטייגר או ליכטשטיינר או משהו כזה), אבל הוא חי את המשחק, מגיב אליו, מתעצבן ומתמוגג במקומות הנכונים. יש לו בעיה עיקרית אחת: הוא נוטה להיעלם לדקות ארוכות. אולי הוא מפחד שווייץ יקטע אותו אם ידבר. מילא השתיקות, הבעיה היא שהוא לא לגמרי שקט במהלכן – מדי פעם עולות מהמיקרופון שלו כל מיני גניחות, אנחות, צקצוקים, השתנקויות, שיעולים וכו'. לא נעים. ועוד משהו: אם הוא יגיד עוד פעם אחת "הפערים בכדורגל העולמי הצטמצמו ואין יותר משחקים קלים", אני… אני… אני לא אשלם את האגרה! (אהה). די, הבנו את הנקודה. חבל שלא סיפרו את זה לצפון קוריאה.

מאיר אינשטיין ודני נוימן
את רוב מה שיש לי לומר על אינשטיין כבר אמרו לפני. למשל פה. את כל הבעיות שלו מביא אינשטיין גם לדרום אפריקה: צעקות היסטריות בכל פעם שהכדור מתגלגל ליד הרחבה; קביעות מעצבנות בנחרצותן (לפחות הפעם הכיסוי הטלויזיוני המדהים באמת לא כל כך משאיר מקום לטעויות) וכו'. וגם הוא, כמו וייץ, לא יודע לחלוק את המיקרופון עם הפרשן, אם כי במקרה הנוכחי אולי עדיף כך. על מר נוימן אני מעדיף לא להרחיב, כי זה עלול להיגמר בתביעת דיבה, ובכל זאת: הבעיה העיקרית שלו היא הנטייה לומר את המובן מאליו, שזה בסדר אם אתה מפרשן לעיוורים, אבל גם אני יכול להגיד דברים כמו "ההגבהה לרחבה לא היתה מספיק טובה". בשביל זה לא צריך פרשן.

עמית הורסקי ורן בן שמעון
באופן מפתיע, הצוות האנדרדוגי הוא גם הפייבוריט שלי. אף אחד מהם אינו עילוי או כישרון גדול, אבל הגישה שלהם יותר מתקרבת ל"חזון" שלי. הורסקי אמנם סובל קצת מ"סינדרום אינשטיין" (צעקות היסטריות וכו'), אבל לזכותו ייאמר שהוא יודע לנהל דיאלוג עם הפרשן שלצידו. זה לא בהכרח דיאלוג מעניין, ולשניים האלה יש גם נטייה לעלות אחד על דברי השני, אבל לפחות הם מתאמצים. ניכר גם שיש להם הווי משותף מעבר לתפקיד – הם מתערבים על ארוחות, מחליפים חוויות וכו'. שוב, זה לא תמיד מעניין או מבדר, אבל הכיוון נכון.

לגבי רן בן שמעון, למרות בדיחות הקרש שלו, הוא עדיין עדיף על הפרשנים האחרים בגביע העולמי. אני גם אוהב את ההומור העצמי שלו ("למאמנים אין מושג בכדורגל, בעיקר לא למאמנים מהצפון"), למרות שגם הוא די "עצי". אני תמיד מעריך אדם שיודע להתבדח על משקלו ומימדיו. מה שכן, הוא חייב להיגמל מהנטייה שלו לדבר בהפוך על הפוך (כמו "וואו, הוא נפגע ממש קשה" על שחקן שמתחזה). לא תמיד זה עובר ולא תמיד ברור שהוא מתבדח.