ארכיון תגיות: גביע המדינה בכדורגל

כדורגל משחקים 40 דקות

סרט אימה

כמדומני, היה זה אלפרד היצ'קוק שאמר פעם: "אני מרגיש כמו רמאי. אנשים באים לקולנוע כדי לראות סרט שאורכו שעה וחצי, ובפועל הם יושבים מחצית מהזמן הזה בחשיכה מוחלטת".

למי שלא מבין את ההומור הדקיק של היצ'קוק, או שאינו מתמצא בטכנולוגיית הקולנוע, אסביר כי הנורה במקרן הקולנוע נדלקת ונכבית במהירות גדולה (מה שיוצר למעשה את אשליית התנועה של הסרט), כך שלמעשה, הצופים מבלים מחצית מזמנם בקולנוע בחושך מוחלט!

מסתבר כי בכדורגל המצב דומה.
בליגות הבכירות של אירופה (פרמיירליג, לה-ליגה, בונדסליגה, ליגת האלופות) משחקים כדורגל בערך 60-65 ומשהו דקות מתוך 90 הדקות הרשמיות של המשחק. הכוונה לדקות שבהן המשחק ממש רץ, בקיזוז הדקות שמתבזבזות על כדורי חוץ, הכנות לבעיטות עונשין וקרנות, עבירות וכד'.
זה נשמע כמו בזבוז עצום של זמן, אבל בליגות האלה המצב עוד טוב: בדיקה דומה שנעשתה בליגות קטנות יותר ומקצועניות פחות, העלתה כי זמן הנטו של המשחק יורד לאיזור ה-40 דקות! הנה כי כן, כמו הצופים בקולנוע על פי היצ'קוק, גם צופי הכדורגל יושבים כמחצית מהמשחק בחשיכה (מטאפורית, כמובן).
אני מציע לכם פעם לשבת מול משחק כדורגל עם שעון עצר ולמדוד את דקות המשחק בפועל. התוצאות יפתיעו אתכם.

לא קשה לנחש, שהמצב בליגה הישראלית קרוב יותר לליגות ה-40-דקות-נטו. אגב, אני ביצעתי לפני כמה שנים מדידה כזאת במשחק בליגת העל, והגעתי ל-38 דקות נטו.
אתמול, כשצפיתי במשחק הגביע בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה (3:0), הצטערתי שלא מדדתי. יכולתם של השחקנים שלנו למרוח זמן ולגנוב עוד ועוד דקות, היא פשוט עילאית. פה התמהמהות בהכנסת כדור, שם עוד גלגול על הדשא או דיון קצר עם השופט, או עוד ליטוף של הכדור לפני בעיטת העונשין. לו רק היו משקיעים את היצירתיות הזאת במשחק עצמו, ולא בדקות המתות שלו.

תקועים

ואם בענייני זמן עסקינן, אי אפשר להתעלם ממעשה-החלם התורן – ההחלטה לדחות את פתיחת המשחק בחצי שעה, עקב הפקקים בדרך לטדי. כאילו זו הפעם הראשונה שבה יש פקקים בדרך לטדי. לפחות חמש פעמים הייתי באיצטדיון הזה, בשעות שונות ובימים שונים של השבוע, ותמיד פקוק. סע ברכבת, אתם אומרים? זו מפסיקה לעבוד ב-21:30, ובשבת לא עובדת בכלל.

מכירים את ההבדל בין חכם לפיקח? פיקח יודע להיחלץ ממצבים שחכם כלל לא נכנס אליהם. אז יו"ר ההתאחדות התנהל אתמול בפיקחות כשהחליט על דחיית פתיחת המשחק ואפשר לאוהדים להגיע בזמן לשריקת הפתיחה, אבל בעיית הגישה לטדי היא מחדל מתמשך של שנים, וזו כבר טיפשות לשמה.

קואליציית המיעוטים

ועניין אחרון: אחרי האירועים המכוערים סביב זאור סדאייב הצ'צ'ני, וההתנהגות של אוהדי בית"ר, הגיעה אמש התשובה המוחצת, ששום תסריטאי לא יכול היה לכתוב בלי שיאשימו אותו בהגזמה ספרותית: תבוסה 3:0, כשאת השער הראשון כבש טאלב טוואטחה (ערבי), את השני השחיל ויאם עמאשה (דרוזי), ואת החותמת הסופית הניח דינו אנדלובו (דרום-אפריקני). איזה יופי.

ויהי אור

אנחת רווחה קולקטיבית נשמעה אמש ברחבי הארץ, כשעונת 2011-12 הואילה בטובה להגיע לסיומה (לא לפני שזכינו לשזוף את עינינו ואוזנינו בעוד מופע אימים מבית היוצר של הפועל ת"א. תכף נגיע לזה). בהנחה שלא קוראים לכם איזי שירצקי, אני מניח שכולכם תסכימו עם הקביעה שזו היתה אחת ה… לא, זו היתה ה-עונה הכי רעה, מדכאת, עלובה ומביכה שהיתה לנו.

אבל עזבו, חבטתי מספיק בליגה המסכנה והצולעת שלנו. החלטתי לעשות הפעם מאמץ מיוחד ולכתוב פוסט אופטימי. לנסות למצוא כמה נקודות אור באפלה, כמה מטבעות זהב (טוב, נחושת) בתוך בריכת המים העכורים והמעופשים של הכדורגל הישראלי.

חושך על פני תהום

הדבר הכי טוב בעונה הזאת, הוא שהיא הסתיימה. זהו. נגמר. המלחמה מאחורינו ואפשר לצאת מהבונקר ולמצמץ לנוכח אור השמש המסנוור. הגברת השמנה שרה ואלביס עזב את הבניין (ונקווה שייקח איתו בצאתו גם את אבי לוזון החוצה ממשרדי ההתאחדות). אני מנסה להתנחם בכך שיותר נמוך, אני מקווה ומאמין, אי אפשר לרדת. אולי סוף סוף הצלילה הארוכה הסתיימה, וגופו המיוסר והחבול של הכדורגל הישראלי נחבט בקרקעית הקשה. אולי מפה נתחיל לטפס בחזרה מבור התחתית האפל הזה.

אני מאוד מקווה כי מה שהיה לנו העונה זה התוהו ובוהו וחושך על פני תהום שמגיע שנייה לפני ה"ויהי אור". נראה לי כי בנקודה כלשהי במהלך העונה חלה פריקת עול כללית בענף הכדורגל. כאילו נחתה על כולם הבנה קולקטיבית כי זו ממילא הולכת להיות העונה הגרועה ביותר אי פעם, אז יאללה, זו הזדמנות להתיר את הרסן ולהשתולל כדבעי, לפרוק מתחים, להגיד מה שרוצים על מי שרוצים, להרביץ ולקלל. כמו כיתה בבית הספר היסודי שהמורה יצאה ממנה לכמה דקות, והילדים יודעים שהיא תכף תחזור ותשליט סדר, אבל עד אז – יאללה בלאגן. חבל רק שהמורה לא עושה סימנים של חזרה, ושבשלב מסוים גם מנהל בית הספר הצטרף לחגיגה, אבל אם זה מה שיזרז את הליכתו הביתה, אז אולי זה היה לטובה.

אתם יודעים מה? היתה לנו זכות לחזות באנרכיה. זכות, משום שאנרכיה בדרך כלל מולידה סדר, ומשום שאפשר ללמוד ממנה ולהסיק מסקנות – לא רק לגבי הכדורגל. כאילו הכדורגל העונה היה מעין מעבדה שבה נערך ניסוי באנרכיזם – מה קורה כאשר אין שליט, אין שלטון, אין אכיפת חוק, אין חזון ואין תקווה. חבל רק שהניסוי יצא "קצת" משליטה, אבל גם מזל שאף אחד לא נהרג במהלכו (בינתיים).

מצפון תיפתח הטובה

בחזרה לשירצקי ושות׳. קצת חבל לי עבור עירוני קריית שמונה, שהאליפות ההיסטורית שלה נרשמה בעונה מעפנה שכזו. אבל רגע, רציתי להיות אופטימי. אוקיי, מנסה שוב: איזה יופי שבתוך כל הג׳יפה זכינו לאליפות היסטורית ומרגשת של עירוני קריית שמונה! הללויה, נמצאו סימני חיים בליגה שלנו, אותרו ניצוצות של חזון ותקווה וניהול תקין וסולידי. אולי ק"ש תהווה השראה לכל העלובות שמתחתיה לקראת העונה הבאה.

שיר לשכונה*

ביחד עם ק"ש, הצל"ש של העונה הולך לבני יהודה ת"א. בשקט-בשקט, בלי יומרות ובלי רעש וצלצולים (וגם בלי הרבה כסף), בני יהודה מתמקמת עונה אחר עונה בצמרת הגבוהה של הליגה, תוך שהיא משאירה מאחור כמה מ"הגדולות". בתקציב שפוי, בניהול מסודר, בקידום צעירים ממחלקת הנוער, בני יהודה משמשת מודל ומופת לקבוצות הבינוניות והקטנות. היא גם סוג של שמורת טבע נדירה ושייכת לזן די נכחד של מועדונים – מועדוני השכונות. פעם היום כאן הרבה כאלה – שעריים, מרמורק, רמת עמידר, שמשון ת"א. כולם נמוגו אל הנשייה או אל הליגות הנמוכות. רק בני יהודה עוד חיה ובועטת ועושה בית ספר לגדולות ממנה.

(* המקטע הזה מוקדש לא. בית הלחמי, שהסב את תשומת לבי להישג העצום של בני יהודה, שבתוך כל המהומה הכללית קצת נעלם מעיני עיתונות הספורט. וגם מעיניי. תודה)

 מושבה לא נושבה

אני יודע שהבטחתי אופטימיות ואור, וקשה לייחס את המושגים האלה למכבי פ"ת. אבל יקום מי שחש עצב עמוק לנוכח ירידתה של פ.צ. לוזון לליגת המשנה (אבי ועמוס, שבו). כמאמר הפסוק שהמצאתי הרגע: "קטנונית ועלובה היא השמחה לאיד, אך עדיין, שמחה היא" (י. רוזנבאום. שם, שם). אם רוצים, יש מידה מסוימת של סמליות שדווקא מכבי פ"ת ירדה ליגה, ודווקא בגלל הורדת נקודות מחוץ למגרש – נראה כי מי השופכין של העונה מתנקזים לאיצטדיון המושבה: ההתפרעות ההיא והבעיטה בראש, ההתבזות והזיג זג של בית הדין המשמעתי, ההשתוללות של אבי לוזון בסיום משחק הירידה. כאילו כל זוועות העונה מתומצתות בסיפורה של מכבי פ"ת. תעשו חיים בליגה הלאומית – זו הליגה שלכם, אם לא נמוך ממנה. היו שלום ותודה על הדגים המבאישים שהשארתם לנו.

יאללה הפועל מלחמה

בתוך הכאוס הכללי של הכדורגל הישראלי, יש בועה קטנה של… עוד כאוס. הפועל ת"א רשמה הישג מרשים ביותר, ואף היסטורי, עם זכייה שלישית ברציפות בגביע המדינה. אבל בדרך לשיא הזה היא שברה עוד כמה שיאים – בעיקר של טעם רע. גם סיפורה של הפועל ת"א מאוד ייצוגי וסמלי: גם ברגע השיא של העונה, גם בתוך השמחה הגדולה של האוהדים והשחקנים, מצאו אנשי הפועל ת"א זמן להתכתש בשידור חי מול המצלמות, להטיח עלבונות, לסגור חשבונות ובאופן כללי לבזות את עצמם ואת המקצוע שלהם. אפילו רגע הנפת הגביע, שאמור להיות רגע של שמחה מזוקקת ונקייה, הוכתם בג'יפה, כשהקפטן וואליד באדיר הזמין את אבוטבול המושעה להניף עמו את הגביע, בהתרסה ברורה נגד ההנהלה. זה עצוב, כי באדיר עוד נחשב במקומותנו ספורטאי למופת, והנה גם הוא לא הצליח לשמור על ממלכתיות. מה שכן, לבאדיר יש עוד טיפה סטייל במחאה שלו, מה שאי אפשר לומר על הפושטק טוטו תמוז, שלעניות דעתי צריך לקבל עונש השעיה של כמה חודשים על ההתנהגות שלו אמש.

בקיצור, אין צדיקים ואין טובים בסיפורה הדוחה של הפועל ת"א. לא האוהדים, לא השחקנים ולא אלי טביב. גם לא העיתונאים, אוהדי הפועל או לא, שמתקשים להסתיר את ההנאה העצומה שהם שואבים מהבלגן הזה, ובדרכם תורמים ועורמים ממנו עוד. רגע, אז מה אופטימי כאן? שוב, אולי גם הפועל ת"א סוף סוף הגיעה לקרקעית; אולי יבוא בעל בית חדש, יותר צנוע ויותר נעים הליכות ופחות מעורר אנטגוניזם; אולי השחקנים הסוררים יחזרו למימדיהם האמיתיים ו/או יעופו לכל הרוחות; ואולי גם האוהדים יבינו שהרחיקו לכת (כן, אהה). הפועל חייבת להתעשת ומהר. לא כי ממש אכפת לי מהמועדון הזה ומגורלו, אלא מפני שהוא תקוותנו העיקרית באירופה בעונה הבאה.

מטלטלה לתלתלים

גם מכבי חיפה הגיעה כנראה לתחתית החבית, אך לזכותה ייאמר שעשתה זאת עם הרבה יותר אצילות, ובלי לשבור את הכלים. כשאלישע לוי מונה למאמן, חשבתי שהמינוי הזה לא-טוב. לא כי אלישע אינו מאמן טוב, אלא כי חשבתי שעקרונותיו המקצועיים אינם הולמים את האופי ההתקפי של מכבי חיפה. אני עדיין חושב ככה, אבל אי אפשר להתווכח עם ההישגים שלו. מה שכן, אני כבר לא חושב שזה היה מינוי לחלוטין בלתי ראוי. אלישע לוי הביא איתו איזו נינוחות, שעזרה מאוד למועדון הלחוץ הזה לעבור תקופות משבריות. יתכן שזה גם מה שראה בו יעקב שחר כשמינה אותו. האישיות של אלישע ריסנה קצת את השוליים הקיצוניים של האוהדים והרגיעה שחקנים ממורמרים. הרי איך אפשר בכלל לכעוס על האיש הזה לאורך זמן?

מבאס מאוד שמכבי חיפה לא תהיה בעונה הבאה באירופה, אבל יתכן שעבור ראובן עטר, יקיר האוהדים, זה יעבוד דווקא לטובה. אין יותר מדי מוקשים פוטנציאליים בדרך, שעלולים לערער את מעמדו של המאמן החדש כבר בתחילת העונה. אין גנק, אין מאלמו ואין דינאמו מינסק, והעונה מתחילה עבור הירוקים רק בסוף אוגוסט. רובן יקבל יותר ימי חסד ושקט כדי לעבוד ולהעמיד קבוצה שתרוץ לאליפות בזמן שיריבותיה יקיזו דם ביבשת.

גביע הפח

בפוסט הקודם שלי שפעתי מחמאות להתנהלות המקצועית של מכבי חיפה, לסדר ולארגון של המועדון הזה. אבל למכבי חיפה יש נקודה אחת שחורה במוניטין שלה: העבודה המתמשכת עם משרד הכרטיסים "גרבר״. לא ברור איך מועדון מכובד ורציני שכזה מאפשר למשרד הכרטיסים החובבני הזה לפגוע לו שוב ושוב בשמו הטוב, ולגרום תסכול, אכזבה וזעם לכל כך הרבה אוהדים.

האתר של גרבר, אתמול. אפילו הודעת שגיאה הם לא מסוגלים לנסח בלי שגיאה (לחצו להגדלה)

אתמול בערב החל גרבר במכירת כרטיסים באינטרנט לגמר גביע המדינה בכדורגל שייערך ביום רביעי הקרוב  באיצטדיון ר"ג, בין מכבי חיפה להפועל ת"א (למעשה המכירה החלה שלשום, אבל במכבי חיפה החליטו לאפשר ביום הראשון מכירה למנויים בלבד). המכירה היתה אמורה להתחיל ב-19:00, אבל כבר ב-18:15 קרס האתר של גרבר בשל עומס של גולשים שהסתערו עליו. שימו לב: האתר קרס עוד לפני שהחלה המכירה. מהנסיון של אירועים דומים קודמים, לא מדובר על עשרות אלפי גולשים שמציפים את האתר – מספיקים אלפים בודדים כדי להפיל את השרת.

את דעתי על משרדי הכרטיסים בישראל כבר הבעתי כמה פעמים בעבר (כנסו כנסו: פעם אחת, פעם שנייה), אלא שאז היה זה משרד "לאן" שחטף מה שמגיע לו (בעצם, חטף הרבה פחות ממה שמגיע לו). אבל כל התלונות והטענות תקפות גם לגרבר. בכלל, נראה שכל משרדי הכרטיסים בישראל (ובוודאי אלה שמוכרים כרטיסים לאירועי ספורט) תקועים איפשהו בשנות ה-90, עם אתרי אינטרנט מצ'וקמקים, שלא מסוגלים לתמוך בביקושים לאירועים עם יותר מ-10,000 צופים.

הבעיה העיקרית היא שכולנו משלימים עם המצב הזה. אומרים שהכישלון הוא יתום, אבל למחדלים החוזרים ונשנים במכירות כרטיסים המוניות באינטרנט, יש הרבה אבות. הנה מצעד האיוולת שלי:

גרבר לאן? תקוע בעליות לקסטל

ראשונים וממש לא חביבים הם משרדי הכרטיסים (אני מתייחס כאן רק ל"גרבר" החיפני ו"לאן" ו"קסטל" התל-אביביים, לא מכיר את האחרים). גם בימים כתיקונם, האתרים שלהם מקרטעים, לא ידידותיים, עמוסי באגים והודעות שגיאה, מכוערים, מכילים טקסטים עילגים במידה שלא תאומן (ראו את צילום המסך השחור משמאל), ובאופן כללי נראים כמו שריד ארכיאולוגי משנות ה-90 של המאה הקודמת. על כל זה היינו יכולים למחול, אם הם לא היו קורסים כל פעם שיותר מאלף גולשים פוקדים אותם. בשנת 2011, יש מעט מאוד דברים יותר מעצבנים ומקוממים באינטרנט, מקריסה של אתר מכירות. ומה שאפילו יותר מקומם, אלה קריסות שחוזרות שוב ושוב, כאילו אף אחד שם לא לומד, לא מפיק לקחים ולא טורח לוודא כי הדבר לא יחזור על עצמו. ועוד משהו מעצבן: אני חושב שזה ממש לא מקרי שהמכירות הללו מתחילות בדרך כלל בערב, כשמשרד הכרטיסים סגור ולא ניתן להשיג אותו בטלפון. מתחילים את המכירה באינטרנט ובורחים, בידיעה שהאתר הולך לקרוס, ובתקווה שעד הבוקר כולם יירגעו.

ואיזה מעפנים האוהדים

אבל מדוע שמשרדי הכרטיסים יטרחו להשקיע בתגבור השרתים שלהם, אם הלקוחות שלהם לא עושים כלום חוץ מלקטר בפייסבוק? (וכן, אני לא מוציא את עצמי מהכלל הזה, חוץ מהעובדה שאני מביע את מחאתי גם פה ושאני כותב עם סימני פיסוק ובלי שגיאות). הצרכן הישראלי יודע להתבכיין ולצעוק שדופקים אותו, אבל הוא לא יודע להעניש את נותני השירותים שלו על הפאשלות שלהם. לפני זמן מה, לקראת נסיעה לארה"ב, השתמשתי בשירותיו של טיקטמאסטר המצוין, ותהיתי איך היה מגיב הצרכן האמריקני אילו האתר היה קורס לו באמצע הקנייה. במקרה הטוב הוא היה מפסיק לקנות שם וגורם לאתר נזק כספי. במקרה הרע, הוא גם היה תובע את האם-אמא שלו, והנזק הכספי היה הופך לפשיטת רגל.
יחד עם זאת, אני די מבין ללבו של אוהד הכדורגל. כי מה, לא ניסע לעודד את מכבי חיפה בגמר הגביע? לא נלך למשחקיה בליגת האלופות? צרכן הספורט משול למכור לסמים – הוא לא יפסיק לצרוך רק בגלל שהדילר שלו מתעלל בו. אז אנחנו נלחץ שוב ושוב ושוב על F5 (ולפעמים נגוון קצת עם CTRL+R) ונקווה לטוב.

הלילה יענקל'ה לאן

דף הפייסבוק של מכבי חיפה, אתמול
דף הפייסבוק של מכבי חיפה, אתמול (לחצו להגדלה)

כאמור, גם מועדון הכדורגל של מכבי חיפה לא נקי מאשמה. מילא שהוא ממשיך לעבוד עם גרבר, אבל למה הוא לא מעמיד אותו במקומו? (ואולי הוא כן, אבל זה לא מתבטא בשטח, וזה כמובן חמור לא-פחות). במכבי חיפה רשאים וצריכים לדרוש ממשרד הכרטיסים שיספק שירות טוב ויציב לאוהדי (לקוחות) הקבוצה. הרי זו לא הפעם הראשונה שהאתר קורס בשל ביקושי-שיא. מה עשה המועדון בפעם הקודמת שזה קרה, ומדוע זה לא מנע את הקריסה הנוכחית? כאוהד, מה שהכי מעציב אותי זה לראות כיצד מועדון מכבי חיפה מאפשר לחובבנים מגרבר לחבל כך במוניטין המצוינים שלו.

אמש, געש הקיר של מכבי חיפה בפייסבוק בתלונות וטענות של אוהדים מאוכזבים (ראו תמונה משמאל). מאוחר יותר נמחקו מרבית הפוסטים, והמועדון העלה הודעה מטעמו, בה הסביר את הקריסה ב"ביקוש חסר תקדים". אם יורשה לי, זה קצת מעליב את האינטליגנציה שלנו, שכן זה היה נוסח ההודעה גם בפעם הקודמת שהאתר לא עמד בביקושים. פעם אחת ולתמיד: "חסר תקדים" הוא משהו שלא קרה מעולם לפני כן. אי אפשר לחזור על השטיק הזה שוב ושוב. הנסיון של המועדון להפוך את התקלה החמורה למעין מסר שיווקי חיובי ("האתר קרס כי אנחנו נורא פופולריים ומבוקשים"), הוא שקוף ומביך. יענקל'ה, תעשה סדר.

העיקר הקייטרינג

נכון שמההתאחדות לכדורגל אנחנו כבר לא מצפים לכלום, אבל גם לה יש חלק בשערוריה. מלכתחילה, אני בכלל לא מבין מדוע המכירה נעשית על ידי הקבוצות ומשרדי הכרטיסים שלהן. גמר גביע המדינה הוא אירוע שמפיקה ההתאחדות (אפילו אירוע כמעט ממלכתי, אם לקחת בחשבון שנשיא המדינה מכבד אותו בנוכחותו ומעניק את הגביע) – למה בכלל יש הפרדה במכירת הכרטיסים? מדוע המכירה לא מתנהלת על ידי משרד אחד, מטעם ההתאחדות ובפיקוחה  (הא, הצחקתי את עצמי)? ובאיזו חוצפה מאפשרים לגרבר ומכבי חיפה לבצע מכירה אקסקלוסיבית למנויים בלבד? זה לא עוד משחק ליגה, זה גמר גביע המדינה!

וזה לא הכול: ההתאחדות פרסמה באתר שלה את מחירי הכרטיסים – 60 ש"ח ליציע המזרחי ו-80 למערבי (למבוגר). היא אמנם מציינת שם כי המחיר אינו כולל את עמלת משרד הכרטיסים, אבל שימו לב לזה: בגרבר העמלה המדוברת היא 10 אחוז, כך שהמחיר באתר הוא 66 ו-88 ש"ח לכרטיס, בהתאמה. בנוסף לעמלה הזאת, גובה המשרד החוצפן גם 13 ש"ח על "עמלת אינטרנט". מה זה החרטא הזאת?! עמלה היא תשלום על שירות – לא תשלום על שירות גרוע. ואפילו בנק היה מתבייש לגבות כל כך הרבה עמלות על מוצר אחד. המשמעות היא שמחיר כרטיס בודד ליציע המזרחי עולה בפועל 79 ש"ח (במקום המחיר הנקוב של 60 ש"ח), וליציע המערבי – 101 ש"ח (במקום 80). בשביל מה אתם טורחים לפרסם באתר את מחירי הכרטיסים, אם מחירם בפועל גבוה ב-25-30 אחוז? רק כדי לעצבן? כנראה שבהתאחדות עסוקים יותר בהרכבת התפריט לבופה של יציע הכבוד, מאשר בשירות לאוהדים. מי? נו, אלה שדחוסים מעל וממול ליציע ה-VIP.

לא עוינת, אדישה

משת"פית נוספת היא עיתונות הספורט. חלקה במחדל הוא העובדה שהיא לא לוקחת בו שום חלק. אתמול והיום, תקשורת הספורט דיווחה בלאקוניות על האירוע, הדגישה בעיקר את הביקוש הגדול לכרטיסים מצד האוהדים, בלי יותר מדי ביקורת על משרד הכרטיסים, המועדון או ההתאחדות, ומיהרה לספק לנו ציטוטים עבשים של אייל משומר ("חשוב שנגיע מרוכזים לגמר"). ב-ynet מצאתי אמש את המשפט הבא: "לאור התקלות שנרשמו באתר 'גרבר' הורגשה מורת רוח בקרב אוהדי חיפה, אך ל-ynet נודע כי הבעיה נמצאת בטיפול". וואו. עיתונות חוקרת במיטבה.

אבל עצלנותה של התקשורת לא מתבטאת רק בסיקור השגרתי האדיש. נושא הכרטיסים לאירועי ספורט בישראל הוא מחדל מתמשך שהתקשורת מתעלמת ממנו כבר שנים. וזה לא רק השירות הגרוע. איך תסבירו את התופעה שהמכירה מוגבלת ל-4 כרטיסים לאוהד (או משהו כזה), אבל ביום המשחק מסתובבים ליד האיצטדיון ספסרים עם סטיפות של עשרות כרטיסים ביד? וביד2 מוצעים עשרות ומאות כרטיסים למכירה כבר בשעות הראשונות שלאחר תחילת המכירה באתר משרד הכרטיסים? אני לא אשתף אתכם פה בחשדות שלי, אבל אתם יכול לשער ולנחש בעצמכם. אני רק אומר שאם נשארו עוד כמה עיתונאי ספורט חרוצים, נראה לי שכדאי להם להתלבש על הנושא הזה.