ארכיון תגיות: ברצלונה

חילופי משמרות

SMS

בבוקר שלאחר החצי הראשון של חצי גמר ליגת האלופות, זו תהיה חוכמה קטנה מאוד להמר על דרבי גרמני בגמר. האפשרות שהיתה הכי פחות סבירה לפי הפרשנים וסוכנויות ההימורים, נראית עכשיו כמו באנקר בטוח. אבל יש לי עדים שיגידו (לאחר לחץ מתון מצדי) כי זו היתה הערכתי הזהירה עוד לפני המשחק – ראו למשל את התכתובת משמאל.

גרמנופילים ותיקים ומרירים כמוני אומרים כבר שנים שהליגה הגרמנית היא הטובה והמעניינת בעולם. אבל אף אחד לא ממש מקשיב, או לכל היותר מגיב במשיכת כתפיים ובאמירה הקצת-גזענית: "כן, אבל הם גרמנים…".
לפחות בשכונה שלנו, העניין ותשומת הלב הולכים בעיקר לספרד (ליתר דיוק: לברצלונה ולמדריד) ולאנגליה. ראו למשל את צילומי המסך של תפריטי אתר ספורט 5 (או את לוח השידורים של הערוץ, לצורך העניין): הספרדית והאנגלית בחזית. גם כשצוללים פנימה, הליגה הגרמנית קבורה במורד התפריט, מתחת לליגה הצרפתית (!) וקצת מעל גביע אפריקה 2013 (!!).

sport5-menu1

sport5-menu3לספורט 5 יש אמנם נטייה ברורה לטובת הליגות שמשודרות אצלו, אבל במידה רבה הוא גם מבטא את רחשי הלב של צרכניו: בסופו של דבר, אבא שלוקח את בנו לראות כדורגל אירופי, יעדיף לטוס איתו לברצלונה, מדריד או אפילו למנצ'סטר (אלוהים יודע למה), מאשר לדורטמונד, גלזנקירשן או לברקוזן (יוצאת מהכלל הזה היא אולי מינכן, שיש בה עוד דבר או שניים לראות חוץ מכדורגל).

ולא יעזרו העובדות: שזו הליגה הכי שוויונית ומעניינת (בתחילת העונה, אין לאף אחד מושג מי הקבוצות שהולכות להתמודד על האליפות); שהיא הכי רווחית ומאוזנת כלכלית באירופה; שממוצע הצופים הוא הגבוה ביותר; שהמתקנים הם הטובים והחדישים ביותר; שמחירי הכרטיסים הם הנמוכים ביותר; וכנראה גם לא העובדה שהגרמניות עושות חיל בקביעות במפעלים האירופיים. האוהד הסביר אולי מכיר בעובדות האלה, אבל עוד לא הכרתי גבר שיגיד לזוגתו "לא הולכים לסרט הערב – יש באיירן מינכן-דורטמונד". מהצד השני, אותו גבר ידאג לפנות את הערב שלו ולא לעשות תוכניות לטובת עוד איזה "סופר קלאסיקו". (אגב, מי שלא היה פעם בבר תל אביבי [שלא מקרין כדורגל] בזמן שמשודר ה"סופר קלאסיקו", לא ראה מימיו ריכוז כה גדול של נשים שתויות).

אחרי שבשנים קודמות זו היתה בעיקר באיירן מינכן שנשאה את הלפיד עבור יתר הגרמניות, ודאגה לחבל בפרשנויות של עיתונאי הספורט, נראה שהשנה הבשילו התנאים לחילופי משמרות ביבשת. האבות אולי ימשיכו להוציא את היורואים שלהם בספרד ובאנגליה, אבל יותר תארים ישוטו במעלה הריין לגרמניה.

היופי בכדורגל

כל מי שקורא פה בקביעות, יכול היה בוודאי לנחש שגמר ליגת האלופות אמש, לא בדיוק הגעיש את המיצים שלי. אני לא נוטה במיוחד להתלהב ממה שקרוי "גמר קלאסי" – מבחינתי זו דרך אחרת לומר "גמר מצ'עמם". אז נכון שהמשחק אמש לא היה ממש-ממש משעמם (אם כי אני מודה שבשלב מסוים עברתי להשתעשע עם האייפד שלי) וגם קיבלנו (עוד) הצגה נהדרת של ברצלונה, אבל לא קיבלנו מהמשחק הזה שום דבר ממה שנהוג לומר עליו "זה היופי בכדורגל". הוא לא סיפק איזו דרמה גדולה, או הפתעה מיוחדת. נו, זו בדיוק הבעיה של "גמרים קלאסיים". הכול אמש גם היה מהוקצע ומלוטש (בעיקר מצד ברצלונה), ספורטיבי ונקי, בלי אמוציות, בלי כרטיסים אדומים (כמעט בלי עבירות, למעשה. ובהקשר הזה, גם תודה לשופט שנתן למשחק לזרום), בלי מכות, אפילו בלי התחזויות של דני אלבס. כמעט התחשק לי שייכנס איזה מטראצי ויתחיל לקלל את האם-אמא של מסי, או משהו.

הגמר הזה היה "קלאסי", גם משום שהוא הפגיש את שני המועדונים הכי שיטתיים ומאורגנים בכדורגל העולמי: מועדונים שהם לא רק מותגים חזקים, אלא ממש "מפעלים" לכדורגל ויצרנים של כדורגלנים. מועדונים עם דרך, עם שיטה, עם עקביות. מנצ'סטר יונייטד אולי נכנעה אמש בלי תנאי, אבל סיימה במקום שלו היא ראויה, שהוא גם המקום הכי גבוה שמועדון כדורגל יכול לשאוף אליו היום – אחד אחרי ברצלונה. וזה בדיוק מה שקצת משעמם, ולא רק בגמר: בסיכומו של דבר, כל העונה הזאת של ליגת האלופות נראתה כמו הגמר שלה, והיא מסתיימת בלי הפתעות או דרמות יוצאות דופן או סינדרלות מסעירות (חוץ משאלקה החביבה).

אבל לפני שאחשד (שוב) כמעכיר שמחות, אומר מיד: ברצלונה היא אלופה ראויה ביותר. אולי האלופה הכי ראויה שהיתה למפעל הזה מאז היווסדו. גדולתה בכך שהיא נמצאת מעל הוויכוח הנצחי בין חסידי "הדרך" לחסידי "התוצאה" – היא גם משיגה תוצאות, וגם עושה זאת בדרך מענגת ויפה לעין. זה מה שהופך אותה לקבוצה כה גדולה ולאלופה כה ראויה.

יוהאן קרויף, שהוביל את קבוצת החלומות הקודמת של ברסה בשנות ה-90, אמר פעם ש"לא אכפת לי לחטוף שלושה שערים בכל משחק, בתנאי שאבקיע ארבעה". זו, בתמצית, הרוח של המועדון הזה. ברצלונה של פפ גווארדיולה, תלמידו של קרויף, שכללה את התורה הזאת: היא גם מבקיעה שלישיות ורביעיות (וחמישיות ושישיות) וגם סופגת פחות מהקבוצה ההיא של קרויף, וזאת בזכות הגנה וקישור אחורי ברמה הגבוהה ביותר. לתשומת לבם של כל הרומנטיקנים השוטים, חסידי הכדורגל ה"שמח", הטוטאלי, האטרקטיבי: גם הכדורגל הכי התקפי ויפה לעין, מתחיל בהגנה חזקה ובלתי מתפשרת.

לסיכום, על האלופה הנכנסת אני יכול למחזר, בשינויים מתבקשים, את מה שכתבתי בשנה שעברה על אינטר: איזה יופי. זה תמיד מהנה לצפות במקצוענים המבצעים את עבודתם בשלמות ובדייקנות. כזו היתה אינטר של מוריניו וכזו היא ברצלונה של פפ – כל אחת בסגנון שלה. וגם זה, אני מודה בחריקת שיניים, "היופי בכדורגל".

בין מדריד לחיפה

אפילו בחלומותיי הוורודים ביותר לא שיערתי שכך ייראה "משחק העונה" שלנו. בעצם, רק בחלומותיי הוורודים ביותר ראיתי את זה בא (טוב, אם להודות על האמת, אז בחלומות שלי התוצאה היתה גבוהה יותר…). האליפות רחוק מלהיות סגורה, אבל יש לנו לפחות שבוע להתענג על ההצגה של מכבי חיפה, אמש בקריית אליעזר.

בלילה שאחרי המשחק נדדה שנתי. אל דאגה, דבר לא טרד את מנוחתי – זה היה האדרנלין מהמשחק שסירב להפסיק ולשצוף. וכששוכבים ערים במיטה בשעות הקטנות של הלילה, המחשבות טסות רחוק. למדריד, למשל. בפוסט הקודם, כתבתי על ההנאה המופקת מצפייה במשחק הכי גדול בעולם, שנראה כמו משחק בשכונה. למען הסר ספק, אני עדיין אעדיף משחק כדורגל טוב, הוגן וספורטיבי, על פני מלחמה נוסח זו שהתחוללה בברנבאו בשבוע שעבר.

וראו איזה יופי – זה בדיוק מה שהיה לנו אמש בחיפה. ה"אל קלאסיקו" הישראלי, לא יאומן, היה מהנה ונעים יותר לצפייה מאחיו (טוב, בן דודו הרחוק) הספרדי. נכון, כפי שכתבתי כבר בעבר, היריבות בין מכבי חיפה להפועל ת"א היא ספורטיבית נטו, ולא סוחבת איתה מטענים פוליטיים כאלה ואחרים. ובכל זאת, מי היה מאמין שהליגה הישראלית המצחיקה תעניק שיעור בספורטיביות לשני המועדונים הטובים בעולם? מאמנים אציליים, אפס התחזויות וצלילות מטופשות, אפס כרטיסים אדומים, אפס תגרות בין שחקנים. וגם משחק טוב, שוטף ומהנה, לפחות בסטנדרטים המקומיים (אמרתי שיעור בספורטיביות, לא שיעור בכדורגל), ובהנחה שאתה לא אוהד הפועל ת"א.

כמו שלאוהדי מכבי חיפה יש שבוע להתענג על ההצגה של קבוצתם, כך לאוהדי הכדורגל באשר הם יש שבוע להתענג על המפגן הספורטיבי הזה. טוב, לפחות עד שהתל אביבית השניה, זו העקומה והצולעת מקריית שלום, תנסה להטביע (או לא להטביע) את חותמה על המירוץ לאליפות. ולא נרחיב כרגע על ההתאחדות לכדורגל, שמתעקשת להרוג כל חלקה ספורטיבית שצומחת פה. ולא, אני לא מדבר כרגע על הקיזוז (שאי-כבודו במקומו מונח), אלא על הסכלות שבשיבוץ משחקי הפלייאוף, שקבע שני משחקים בבלומפילד באותו מחזור, מה שמנע את קיום משחקי הצמרת באותה שעה. חלם.

ככל שהתקדמו להם מחוגי השעון אתמול בלילה, מצאתי עוד נקודת השקה בין הפוסט הקודם שלי למשחק במוצ"ש. כאמור, שלא כמו ביום רביעי, משחק העונה הישראלי היה רחוק מלהיות שכונתי. ובכל זאת, אחת התובנות שהבאתי לגבי ריאל-ברצלונה, תקפה גם לחיפה-הפועל: כדורגל הוא משחק בלתי ניתן לפרשנות. אחרת, תסבירו לי איך ההגנה ההססנית של מכבי חיפה, נתנה את משחקה הטוב ביותר העונה דווקא נגד ההתקפה הפוריה בליגה. או כיצד שחקן כמו יניב קטן לא מסוגל לתת הצגות כמו אמש בתדירות גבוהה יותר. או איך תרומתו של ערן זהבי, שקבר את מכבי חיפה במשחק הקודם בין הקבוצות, מסתכמת בבעיטת עונשין אחת שהלכה ישירות לחומה. אז שוב הפרשנים ידברו על "מערכים", "הרכבים", "טקטיקה" וכל אלה, ויטחנו פסיכולוגיה בגרוש אודות המחויבות של חיפה, או ה"שובע" של שחקני הפועל, או אם הקיזוז משפיע או לא משפיע על הברכיים של שחקני חיפה. יאללה, סתמו כבר.