ארכיון תגיות: ברזיל 2014

כשהכוכבים שוקעים השמש זורחת

הצרות של יוגי, הכותרות של וואלה (לחצו לקריאת הכתבה המלאה)

הצרות של יוגי, הכותרות של וואלה

פחות משבוע לפתיחת גביע העולם בכדורגל, ואני מתחיל לחוש משהו שדומה להתרגשות וציפייה נבנה בתוכי. ואולי סתם אכלתי משהו לא-טוב. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, עם הגיל והנסיון מגיע גם שובע מסוים, ואיתם התחושה של ״מה הם כבר יכולים לעשות שם שעוד לא ראיתי״.

בשנים הקודמות נהגתי לעשות כאן סקירות מפורטות לקראת טורנירים גדולים. עיינתי בהן בימים האחרונים כדי לנסות לקבל השראה, והדבר העיקרי שעבר לי בראש היה ״מי זה הבחור הצעיר והנמרץ הזה, שהתעמק בסגלים של הנבחרות, קרא ידיעות חדשותיות עליהן וטרח לכתוב חוות דעת על כל נבחרת ונבחרת?! כל הכבוד לו!״.
חוץ מהאדישות הטבעית, גם נסיבות אישיות מנעו ממני הפעם להתמקד בהכנות לגביע העולם, ועל כן אאלץ לאכזב את הקוראים הנאמנים, בהנחה שנשארו כאלה, ולהסתפק בסקירה מקוצרת יותר, אם בכלל. אבל הפעם אני רוצה להתמקד בעניין אחר, שלמרבה הצער הוא גם קצת כואב.

כמו בכל טורניר גדול, גם הפעם יהיו כמה שחקנים בולטים שייאלצו לצפות במשחקים מהסלון בביתם, או מהיציע, בשל פציעות. המצטרף הטרי מאתמול לרשימת הפצועים הוא מרקו רויס הגרמני, שסובב אמש את הקרסול במשחק הכנה מול ארמניה (6:1 לגרמניה). בטלויזיה הגרמנית התעללו בנו והקרינו שוב ושוב, בהילוכים איטיים ובקלוז-אפים, את הקרסול של רויס כמעט יוצא ממקומו, מה שגרם לקרסול הפרטי שלי להעלות זכרונות מפציעה קשה וישנה מלפני 20 שנה בערך.
מה שהיה אמור להיות טיול קליל, משחק נגד נבחרת בינונית שמטרתו היא פחות אימון ויותר חיזוק למוראל לפני הדבר האמיתי, הפך להיות מכה מוראלית (וגם מקצועית) לנאציונאלמאנשאפט. ככה לפחות כתבו בוואלה! ליתר דיוק, הם כתבו שם "גרמניה בצרות". לא פחות. טוב שלא הוסיפו גם שבעה סימני קריאה וסמיילי עצוב.

בלתי נגמר. לוקאס פודולסקי.

בלתי נגמר. לוקאס פודולסקי.

רגע, האמנם?
רויס נפצע בדקה ה-44. עד אז עמדה התוצאה על 0:0 די משמים. במחצית השנייה גרמניה התעוררה, הבקיעה שישייה (שהזכירה לי את השביעייה שהשחילה לישראל במחצית אחת לפני כתריסר שנים) ודרסה את הארמנים האומללים. על הקונצרט הגרמני ניצח לוקאס פודולסקי הבלתי נגמר, שהחליף את רויס. פודולסקי פיצח וסחרר את ההגנה הארמנית, בישל את הראשון, כבש את השני (שתי דקות לאחר השוויון הזמני של הארמנים), והוסיף בהמשך עוד שני בישולים, שהורידו את ארמניה לקרשים. ומה אתם יודעים, גם פודולסקי סוחב פציעה ועדיין לא כשיר במאה אחוז. תנו לי את הצרות האלה, אני לוקח בשתי ידיים.

מה כל זה אומר? קודם כל, שהסגל של גרמניה מספיק עמוק כנראה כדי לפצות על ההיעדרות של רויס. ולא רק גרמניה – גם צרפת (שאיבדה את פרנק ריברי), איטליה (שתיאלץ להסתדר בלי הקפטן מונטליבו), רוסיה (שירוקוב הקפטן) ומקסיקו (מונטס), ובוודאי יש עוד כמה שפספסתי. כולן יסתדרו גם בלי הכוכבים שנפלו.

במישור העקרוני יותר, מעולם לא הוכח כי היעדרות של שחקנים, גדולים ככל שיהיו, משפיעה באופן דרמטי על הביצועים של נבחרותיהם. לא בכדורגל, בכל אופן. התקשורת מחפשת כותרות ומדברת במושגים של ״מכה לנבחרת גרמניה״, והטוקבקיסטים, פסימיים כהרגלם, מנבאים ״טורניר חלש״, אבל אני מסרב להתרגש, ואף אעז ואצא בקביעה הבאה: יתכן כי היעדרותם של כוכבים גדולים מרימה את הרמה הכללית של הטורניר.

אני כמובן מאחל לכל השחקנים בעולם להיות תמיד בריאים ולא להחמיץ את החוויה המרגשת של גביע העולם או אליפות אירופה, אבל לדעתי, לשחקנים גדולים, ובעיקר אלה שהם גדולים מדי (רונאלדו, מסי, כאלה) יש יותר פוטנציאל נזק מאשר תועלת:

כי הם מושכים את הפוקוס

גם בחוץ. ריברי

השכונה תסתדר בלעדיו. ריברי

לפני ארבע שנים, בגביע העולם בדרום אפריקה, כתבתי על נבחרת צרפת שהיא משחקת כמו שכונה – מעיפה כדורים לריברי ומקווה לטוב. איך נגמר הטורניר הזה מבחינת הכחולים, כולם יודעים. זו אחת הבעיות של כוכבים גדולים: המשחק זורם דרכם, הם מתעקשים לקחת על עצמם את המשחק ודורשים את הכדור, והשחקנים האחרים מעבירים אליהם ביחד עם הכדור גם את האחריות (ומסירים אותה מעצמם). וכשהכוכב הגדול לא מתפקד, זה תוקע את הקבוצה. ואם המאמן לא מספיק אמיץ וסמכותי, הוא גם משאיר את הכוכב שלו על הדשא למשך כל תשעים הדקות ומנציח את הבעיה במקום לפתור אותה. זה, אגב, עוד יתרון ומקור עוצמה של נבחרת גרמניה – הסמכות של המאמן שלה מוחלטת ובלתי מעורערת.

כי הם תשושים ופצועים

ויש סיבה טובה למה שחקנים מובילים מתקשים לתפקד בגביע העולם ולעיתים גם מחמיצים אותו: חמדנותם של העסקנים והבוסים הפכה את עונת הכדורגל למתישה במיוחד. שחקן בקבוצה גדולה, כזאת שמגיעה לשלבים המתקדמים בגביעי אירופה, סוגר כ-60 משחקים ויותר בעונה, כאשר ברובם הוא משחק 90 דקות. זה המון, זה יותר מדי. הפציעות האלה הן לא סתם מזל ביש, הן גם תוצאה של עומס מצטבר.

לפני גביע העולם 2010 איבדה נבחרת גרמניה את הכוכב הגדול ביותר שלה, מיכאל באלאק. גם אז היו כותרות, וגם אז זה לא ממש הורגש ואולי אף הפך אותה לקבוצה טובה יותר. גרמניה שעטה עד חצי הגמר, מעכה בדרך את אנגליה (1:4), השפילה את ארגנטינה (0:4) ונעצרה רק על ידי האלופה-שבדרך ספרד (1:0). ואם היתה עוברת את ספרד וזוכה בגביע, אף אחד לא היה מתפלא. כי כך זה תמיד בגרמניה וכך זה אמור להיות בכל נבחרת – אין שחקן שגדול מהקבוצה, ובוודאי שאין שחקן שגדול יותר מהטורניר.
שומע, רונאלדו?

היעדרותם של הכוכבים התשושים מביאה לקדמת הבמה שחקנים צעירים, רעבים ובעיקר רעננים יותר. כאלה שצריכים להילחם על החוזה שלהם לעונה הבאה, ואפילו על המשך הקריירה שלהם. כי טורניר אחד טוב יכול לסדר לשחקן את כל החיים, והם יודעים את זה. עדיף שחקן טוב, כשיר ב-100 אחוז ומתודלק בהרבה מוטיבציה, על פני שחקן ענק, אבל פצוע ועייף, עם מחוייבות שמוטלת בספק. היעדרותם של השחקנים המובילים גם מחייבת את האחרים לקחת אחריות ולהיות יצירתיים וקבוצתיים יותר. זה גם מוריד לחץ מהמאמן, מגדיל את מרחב התמרון המקצועי שלו ומנטרל מאבקי אגו ושאר חיכוכים וקליקות.

ובשורה התחתונה, זה מלכד את השורות והופך את הקבוצה לקבוצתית יותר, ואת הטורניר למהנה יותר לצפיה. כי כשכוכבים שוקעים השמש זורחת, או משהו כזה.

בנימה אופטימית זו

לא צפיתי אמש במשחק של נבחרת ישראל נגד פורטוגל. אם כבר משחק חסר חשיבות, העדפתי את זה של גרמניה נגד אירלנד, וכמובן שהעדפתי לצפות במשחק בטלויזיה בפאב, בחברת אוהדים אמיתיים (ושתויים), מאשר בבית, על מסך מחשב, עם סטרימינג מקרטע בחברת שני חתולים ישנוניים (שאדישותם לעניין הולמת היטב את חשיבותם, או אי-חשיבותם, של המשחקים).

נתחיל מגרמניה.
ובכן, מדובר בנבחרת (גילוי מסעיר בעוד 3… 2… 1…) מאוד מפחידה. גם בהרכב החסר והמוזר שבו עלתה למשחק. גרמניה היתה זקוקה לניצחון כדי להבטיח באופן רשמי וסופי את עלייתה לגביע העולם. והגרמנים, כרגיל, התייחסו ברצינות תהומית לעניין, ופתחו את המשחק בלחץ, השיגו את השער שלהם, ואז המשיכו ללחוץ וללחוץ… ובכן, עד סוף המשחק (נגמר 0:3). עכשיו אפשר להתחיל לברר מחירי כרטיסי טיסה לריו.

מזמן לא ראיתי משחק כה חד-צדדי במוקדמות גביע העולם (כלומר, משחק כה חד-צדדי בין שתי נבחרות אמיתיות – לא איי פארו, ליכטנשטיין, סן מרינו וכיו"ב). אמנם אירלנד של היום הרבה פחות ״טראבל-מייקרית״ משהיתה עד לא מזמן, אבל יש לה מסורת של אחת שעושה צרות לנבחרות הגדולות. אז או שהיא איבדה את זה לחלוטין, או שהמכבש הגרמני ביטל אותה לחלוטין. אני מאמין ששתי התשובות נכונות.

ג'וני לוגן שר את ההמנון האירי

ג'וני לוגן שר את ההמנון . מחריד.

האמת, אולי הם לא הצליחו לצאת מההלם מזה שהגרמנים הטריחו עד לקלן את ג׳וני לוגן, כדי שישיר את ההמנון האירי. כן, זה היה מחריד כמו שזה נשמע.

בסיום המשחק קלטו המצלמות את רובי קין הנסער (שישב על הספסל ולא שותף במשחק) בא בטענות כלשהן ליואכים לב, מאמן גרמניה. האמת, אני לא יודע על מה יצאו העצבים של קין – אף אחד לא גזל מאירלנד שום דבר במשחק הזה. היא פשוט לא הגיעה אליו.  ואולי רובי ידידנו בכלל התעצבן כי לא הצליח לקבל חתימה מג'וני לוגן. כנראה שלעולם לא נדע.

ומהגרמנים, לנבחרת של "הגרמני".
כיוון שאני אדם אופטימי מטבעי, אנסה לסכם בנימה חיובית את הקמפיין של ישראל במוקדמות גביע העולם.
ראשית, ישראל תסיים את הבית במקום השלישי, שזה, אם להיות ריאליים, בדיוק מקומה ביבשת – באמצע, בפער סביר (וכנראה בלתי ניתן לגישור בדור הקרוב) מהדרג הראשון והשני. כלומר, לא התקדמנו אבל גם לא נסוגנו. שמרנו על מקומנו. זה יפה. באמת. בלי ציניות.

אם לשמור על הקו הריאלי, ישראל לא תוכל להעפיל לטורניר גדול כל עוד נבחרות מהקליבר של פורטוגל ורוסיה יוגרלו איתה באותו בית. לקראת הקמפיינים הבאים, נצטרך פשוט לחכות בסבלנות להגרלה קצת יותר סלחנית, נגיד כמו בית ה' המוזר-משהו (שכולל את שוויץ, איסלנד, סלובניה, נורווגיה, אלבניה וקפריסין – אולי הבית הכי שוויוני בטורניר). כמובן שעדיף להשקיע בנוער, בתשתיות, במתקנים וכאלה, אבל כאמור – אני ריאלי, ואני רוצה לראות את ישראל בטורניר גדול עוד בימי חיי. אז אני בונה על הגרלה נוחה וקצת מזל, ולא על כך שהכדורגל הישראל יהפוך בעתיד הנראה לעין למקבילו השוודי, או הדני, או השווייצרי.

לפחות חרטנו עוד הישג "מרשים" על לוח ההישגים המצ'וקמק שלנו – שתי תוצאות תיקו מול פורטוגל! נשמע כאילו נטשתי את הקו הקודם ועברתי לנימה סרקסטית יותר, אז לא ממש – אני באמת חושב שמדובר בהישג יפה ומרשים ומכובד.

אבל האמת היא, כשבוחנים את ההישג הזה מקרוב, הוא לא כל כל מרשים.
התיקו 3:3 ברמת גן? ללא ספק אחד המשחקים הטובים והמרתקים (והמשוגעים) של ישראל אי פעם, אבל להוביל 1:3 בבית ולא לנצח – זו לוזריות לשמה. זו היתה הנקודה הקריטית, שבה יכלה ישראל להתעלות מעל מקומה הטבעי (הנבחרת השלישית בטיבה בבית, כאמור) ולאיים (נניח) על אחד משני המקומות הראשונים. זה לא קרה, ולכן ישראל שומרת על מקומה בדרג השלישי, ואני חוזר למה שאמרתי קודם: ביצרנו וחיזקנו את מקומנו בדרג הזה, ולא התקדמנו מילימטר.

וה-1:1 אמש? לי הוא מזכיר יותר מכל את הניצחון (הסנסציוני?) 1:2 על רוסיה במוקדמות אליפות אירופה 2008. ללא ספק הישג מרשים, אבל בגארבג' טיים. כן, כמו הניצחון המיתולוגי ההוא על צרפת. כאלה אנחנו וכאלה כנראה גם נישאר – אלופי העולם במשחקים חסרי חשיבות.

אבל הבטחתי סיכום חיובי, ולכן אסיים בזה: בכל זאת, לא היינו ניצבים חסרי חשיבות בבית הזה. הנה, דפקנו את פורטוגל. בדיוק כמו את צרפת בשעתה, וכמו את רוסיה בקמפיין מוקדמות יורו 2008. וגם החזרנו את החוב לרוסיה. אותי זה מספק.

נסחף בזרם

pub-germany-austriaאתמול בערב, בעודי מנסה למצוא זרימת-וידאו יציבה יחסית כדי לצפות במשחק הנפל של נבחרת ישראל נגד אזרבייג'אן, שאלתי את עצמי למה בעצם אני טורח. בערב הקודם ישבתי בפאב השכונתי וצפיתי בגרמניה מוחצת את אוסטריה 0:3 ומבטיחה הלכה למעשה עוד השתתפות בגביע העולם. היה כיף גדול. אז למה לקלקל לעצמי את סוף השבוע עם איזו תקוות שווא מטופשת וילדותית, שאולי אזכה עוד בימי חיי לראות את נבחרת ישראל חורכת את הדשא בגביע העולמי? (מקווה שהצחקתי אתכם כפי שהצחקתי את עצמי).

הנה תובנה חו"לית: למעשה, כדורגל ישראלי זה כמו צפייה בסטרימינג פיראטי באינטרנט – זה מקרטע ותקוע רוב הזמן, וגורם לך להרגיש אשם שאתה צופה בזה.

כתבתי פה בעבר על ההתמכרות האיומה הזאת לכדורגל. זו ששולחת אותך בשבת בצהרים לשבת על יציעי בטון חשופים מול השמש הקופחת במכתש (ז"ל) בגבעתיים, ולשלם 90 שקל חוצפניים תמורת הזכות הזאת; וזו שגורמת לך לחרף את נפשך בעמידה בתור לקופות באיצטדיון העירוני בהרצליה; או גורמת לך להינעל במשך שעה בתוך איצטדיון טדי, בגלל שמשטרת ירושלים הכסת"חנית חוששת שאוהדי בית"ר אורבים בחוץ כדי לעשות בך לינץ'.

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים. סוגרים את היומן ומבטלים תוכניות אחרות. יושבים כמו זומבים מסוממים ומחפשים סטרימינג יציב באינטרנט. נסחפים בזרם. או קונים כרטיס לאיצטדיון רמת גן, שהצפייה בו מחו"ל גורמת לי להתכווץ מבושה מעצם המחשבה שהזוועה הארכיטקטונית הזאת משודרת לכל העולם.

אתמול, למשל, ישבתי בפארק וקראתי ספר ("ההולנדי של עכו" למרבה האירוניה). היה כיף. מסביב ישבו אנשים חסרי דאגות, שתו בירה, נשנשו משהו, עישנו ג'וינט, הקפיצו כדור על הרגל, שוחחו. פתאום קפצה לי תזכורת בטלפון: "ישראל – אזרבייג'אן, 19:45". כמו חייזר שקיבל עכשיו איתות מחללית-האם, קמתי ממקומי בעיניים מזוגגות-משהו וצעדתי במהירות הביתה. נטלתי את הלפטופ וניסיתי טו פון הום. בשביל מה? לאיזו תכלית? מה יצא לי מזה? בשביל להבהיל את פרדי (החתול) עם הצעקות שלי וחבטות התסכול בכריות הספה?

אין לי הסבר ואין לי תובנה. שלום.