ארכיון תגיות: בן שהר

שגרה זה לא רע

האיצטדיון האולימפי בברליןאתמול, בעודי יושב ביציע האולימפיה-שטדיון בברלין וצופה במשחקה של הרטה המקומית נגד איינטרכט פרנקפורט, ניסיתי להיזכר מתי הלכתי בפעם האחרונה למשחק כדורגל. שהרי בעונה שעברה, החלטתי להדיר את רגליי מיציעי הליגה המצחיקה של אבי לוזון, ואפילו לא רכשתי כהרגלי מנוי למשחקי נבחרת ישראל. עייפתי. התבגרתי. מאסתי בהפקעת המחירים, בכדורגל האיטי, במתקנים הרעועים, בקהל האלים והגזעני, בעסקנים השמנים.
המסקנה הזהירה: שנה וחצי בערך חלפה מאז ביקורי האחרון באיצטדיון כדורגל.

Olympiastadion-Berlinאבל רגע, למה לפתוח את הרשומה הזאת בנימה כה שלילית? הרי אתמול היה יום חג. אתמול הלכתי לראשונה בחיי למשחק בבונדסליגה! באיצטדיון האולימפי של ברלין! וראיתי את הרטה חוזרת לליגה הראשונה בגדול, ועושה מאיינטרכט נקניקיות פרנקפורטר ואוכלת אותם בלי חרדל, עם 1:6 עצום (לא, נודניקים, בן שהר לא שיחק, וגם לא התלבש למשחק. עם היכולת של אדריאן ראמוס, המתחרה העיקרי שלו על מקום בהרכב, שכבש צמד, אני גם חושש שאין לו ממש סיכוי לראות דשא העונה). כה עצומה והיסטורית היתה השישייה, שרבים משכניי ליציע התעכבו בדרך החוצה כדי לצלם את לוח התוצאות (הסוללה של הטלפון שלי נגמרה, אז נותרתי ללא התמונה המסורתית של התוצאה).

האינסטינקט שלי, כמי שגדל וחונך על ברכיו השעירות של הכדורגל הישראלי, הוא להשוות: פה נהדר וקסום, שם נורא ואיום. זה מה שעשיתי עד היום, כשסיפרתי כאן על ביקוריי במחוזות הספורט שמעבר לים. הפעם, אני אשתדל להימנע מכך. קודם כל, כי אני לא מחדש בכך שום דבר לאף אחד, וחוץ מזה, הפעם אני לא תייר, אלא ברלינאי אורגינל, עם כרטיס מנוי ביד אחת וכוס בירה צוננת ביד השנייה.

מאז שנחתתי בברלין, נמנעתי במכוון מלהגיע לאיזור האיצטדיון האולימפי. רציתי לשמור את הביקור במקום למשחק הראשון. רציתי לספוג את החוויה במלואה כשאגיע לשם לראשונה למשחק.

Olympiastadion-Berlin4נתחיל מהסוף: כן, היה נפלא. אבל מה שהפעים אותי יותר מכל, היה עד כמה החוויה הזאת היתה רגילה ושגרתית בתכלית: ירדתי מהרכבת בתחנת האיצטדיון, צעדתי כמה מאות מטרים מטרים בתוך נחיל אוהדים בכחול ולבן (חלקם הגדול, כבר בשלב הזה, שיכורים לחלוטין), חלפתי על פני דוכנים של מזון ושתייה ומזכרות, והגעתי למתחם האיצטדיון. קניתי חצי ליטר בירה ב-2.5 יורו, נמנעתי מהנקניקיות, כמובן, הסתובבתי קצת מחוץ לאיצטדיון והתרשמתי מהמרחבים הפתוחים והירוקים שמסביב, צפיתי במשחק נהדר עם שבעה שערים, קפצתי והתחבקתי עם שכניי ליציע בכל גול, צרחתי ״או-אה-אה, הרטה בה-אס-צה״ (כן, הם לא מקוריים במיוחד), נרטבתי בגשם הקייצי הכבד שהחל לרדת באמצע המחצית הראשונה, נהניתי מאוד, אכלתי פרעצל ושתיתי קולה, ולקחתי את הרכבת חזרה הביתה. האמת? שום דבר מיוחד לכתוב עליו.

S-to-OlympiaStadionלפני שלוש שנים וחצי הייתי באוקלנד, קליפורניה, וצפיתי לראשונה בחיי במשחק פוטבול אמריקני. גם לאחר המשחק הזה, כתבתי בעיקר על הנורמליות שבאירוע הזה, כמה הוא לא היה מיוחד, כמה לא מסעיר, כמה שגרתי. וכמה השגרה הזאת הפעימה וריגשה אותי – כי כמה נפלא שיש אנשים שזו השגרה שלהם. הרי בשבילי, כמי שהתרגל לשגרת היציעים של קריית אליעזר ובלומפילד והאיצטדיון הלאומי ברמת גן, ביקור במקום כמו האיצטדיון האולימפי בברלין (ובלי להזכיר את המטען ההיסטורי שהוא סוחב מאחוריו), אמור להיות חוויה מרטיטת חושים, אירוע מיוחד ומסעיר וחד פעמי. והנה, הוא היה פשוט אירוע רגיל ונורמלי, כמו שאירוע כזה צריך להיות. מהנה? בהחלט. כיף? כמובן. מצפה בקוצר רוח למשחק הבא? ברור.

אח, איזה כיף שזו השגרה החדשה שלי.

?Qu'est ce que c'est

(בצרפתית: מה זה זה?)

אני מודה שעד משחק הנפל (2:0) של נבחרת ישראל אמש מול סרביה, לא ממש הייתי נגד המאמן לואיס פרננדז. בעיקר משום שאני חושב כי הנבחרת הזאת ממילא חסרת תקנה, ושזהותו של האיש בעמדת המאמן לא ממש חשובה. אבל בעיקר האמנתי כי למרות ההתנהלות התמוהה, למרות רכבת הזימונים, ולמרות השמות הלא-מזוהים בסגל, איכשהו יצליח האיש והטמפרמנט להחדיר מוטיבציה בשחקנים ולהלהיב אותם, כך שמשחקי הנבחרת לא יהיו ביזיון מוחלט. כידוע, זה לא בדיוק המצב, וגם אוהד חסר תקנה כמוני צריך להודות שזה נראה רע. רע מאוד.

בניגוד לרוב הפרשנים, אני בכל זאת מאמין שלנבחרת ישראל יש עדיין סיכוי להעפיל ליורו 2012. מאמין, אבל לא חושב (וכבר עמדתי על ההבדלים בין השניים), וכיוון שתהום עצומה פעורה בין האמונה הלוהטת לרציונל הצונן, אנסה להתחבר רגע לצד החושב שבי. ובכן, אין לי מה לחדש – המצב קשה. פעם, לפחות "התגאינו" בכך שנבחרת ישראל היא "אלופת העולם במשחקי ידידות". בעידן פרננדז, אנחנו אפילו לא מנצחים משחקי אימון, אז למה שתהיה לנו תקווה כלשהי לגבי המשחקים האמיתיים?

ואי אפשר בלי להתייחס לסגל ולהרכב הנבחרת. זה לא סוד שההגנה תמיד היתה החוליה החלשה בנבחרת. בהתקפה, כידוע, תמיד אפשר לסמוך על הברקה של בניון (כשהוא משחק) או ורמוט (כשהוא לא מסופסל), או של זהבי (כשהברגים בראש שלו מוברגים כמו שצריך), או של בן שהר/סהר (אולי עדיף שיחליף ל"שער"?). אבל ההגנה היא עסק רגיש יותר. לפיכך, לא ברורים לחלוטין הנסיונות התמוהים של המאמן בחוליה העדינה הזאת. שימו לב לרביעייה האחורית מאמש: דני בונדר מימין, רמי גרשון משמאל, טל בן חיים ואיציק כהן באמצע.

אני רוצה להתעכב במיוחד על האחרון: אני קורא כמעט כל יום את מדורי הספורט של "מעריב" ושל הביביתון ("ישראל היום") ופה ושם גם את אלה של "ידיעות" ו"הארץ"; אני סורק כל יום את אתרי הספורט באינטרנט כדי לחפש כתבות מעניינות לפרסם בדף הפייסבוק של הבלוג (שמתם לב לפרומושן? אם טרם עשיתם זאת, אנא היכנסו וליחצו על like/אהבתי); אני צופה מדי שבוע במשחקי הליגה (בעיקר של מכבי חיפה) ורואה לפעמים את תוכניות הסיכום בערוצי הספורט. ואני שואל: למען השם, מי זה איציק כהן?! ואני לא שואל במובן המזלזל של "אני יודע מי זה איציק כהן אבל לא מבין למה הוא משחק", אלא במובן של "אני לא יודע מי זה איציק כהן כי מעולם לא שמעתי עליו". אני ממש מתנצל אם אני פוגע בשמו הטוב של הבחור, אבל עד אמש לא שמעתי או קראתי את השם הזה, ואני אפילו לא יודע איפה הוא משחק. אז איך קרה שהוא התגלגל לעמדת הבלם של הנבחרת הלאומית?!

הלאה: דני בונדר שחקן ראוי בהחלט, אבל בהפועל ת"א הוא משחק ברוטציה עם עמרי קנדה (העונה בליגה: 10 הופעות לבונדר, 13 לקנדה) טל בן חיים לא משחק בכלל; ורמי גרשון הוא לא מגן. האם הרביעייה הזאת אמורה לעצור את החלוצים של קרואטיה ויוון? ואם לא – למה הם מתורגלים בהרכב? מזל שיש את דודו אוואט, שהציל אמש כמה שערים בטוחים ומנע תבוסה מביכה במיוחד.

נעבור לקישור. כמו במשחקים הקודמים, גם הפעם בחר פרננדז לפתוח עם שלושה קשרים אחוריים (כיאל, נאתכו ואלרואי כהן). נכון שסרביה נבחרת יותר חזקה מאלה שאנחנו צפויים לפגוש בחודש הבא, אבל המשחק הוא הרי הכנה לגיאורגיה ולטביה, ואם ההרכב הזה מהווה אינדיקציה למה שצפוי בשני המשחקים האלה, אז נראה כי פרננדז שוב הולך על מערך נסוג ופחדני (וכבר כתבתי: המעז מנצח, ופרננדז לא מעז להעז). ואם ההרכב הזה אינו מייצג את ההרכב שצפוי לנו בחודש הבא, אז בשביל מה לקיים משחק אימון?

באגף היצירתי, המאמן הלאומי הלך אמש על אייל גולסה וערן זהבי, פלוס אליניב ברדה בשפיץ. בחירה טובה, אבל הבעיה אינה במי שפתח, אלא במי שלא פתח: גיל ורמוט ובן סהר/שהר. נכון שוורמוט לא בפורמה, כמו שאומרים, אבל גם גולסה סובל מחוסר יציבות, ובנוסף, הוא גם פחות מנוסה מוורמוט. והנסיון במעמדים האלה חשוב יותר מהיכולת לעשות עוד דריבל. באשר לסהר/שהר, הסיפסול שלו אפילו יותר תמוה. הוא הרי לוהט בימים אלה – והלוהטים הם אלה שצריכים להיות בהרכב.

ועם כל זאת, שלא תחשבו שאני לא אופטימי. האופטימיסטיות שלי אינה תלויה בעובדות או בניתוחים רציונאליים. אז שיהיה ברור: למרות הכול, ולמרות המאמן, יש סיכוי ויש תקווה. ויאללה ישראל מלחמה.