ארכיון תגיות: בלומפילד

מכה בי

כן, אני יודע, זו לא הכותרת הכי שנונה שיכולתי לחשוב עליה, אבל השעה מאוחרת ויש לי בדם יותר קפאין מדם, אז תסלחו לי. חוץ מזה, היא לא מכה בי, אלא בעיקר באוהדים שלה. אני אדיש לחלוטין לגורלה של מכבי ת"א.

עוד דרבי הלך הערב לצד האדום של תל אביב ושוב אישש את התזה שלי, שמכבי ת"א עברה תהליך מושלם של "הפועליזציה" והפכה להיות הקבוצה הלוזרית של העיר. נכון שבכדורגל יש אלמנט חזק של מקריות, ונכון שהדרבי הזה (כמו גם דרבים קודמים) יכול היה גם להסתיים בתוצאה אחרת אם הכדור היה הולך כך ולא אחרת, אבל איכשהו, בשנים האחרונות המקריות הזאת הולכת לצד של הפועל. כרגיל, המזל הולך עם הטובים, ומכבי פשוט לא טובה. הפועל, גם כשהיא מדשדשת לה מתחילת העונה, מובילה את הליגה בצדק. לא כל כך בזכות איזו יכולת או שיטה או נוסחה מנצחת, אלא כי היא הקבוצה הכי פחות חלשה בליגה מאוד חלשה. אתם יודעים, גם כשכולם גרועים, מישהו הרי צריך להיות במקום הראשון.

אנחנו לא בבית

תופעת מכבי תל אביב ראויה להיחקר בפקולטות הכי יוקרתיות למדעי ההתנהגות או החברה או מה. לכאורה יש שם את כל התנאים להיות הקבוצה הכי טובה בישראל: בעל בית יציב, כסף, תקציב מאוזן, הנהלה סבירה, מחלקת נוער מפוארת, קהל האוהדים הגדול בארץ. ובכל זאת, היא לא. אחרי מחשבה מעמיקה בנושא, הגעתי למסקנה מה חסר למכבי תל אביב: בית. כשהייתי ילד, היא שיחקה באיצטדיון ר"ג. מתישהו היא אימצה את בלומפילד, האיצטדיון של היריבה העירונית, כמגרש הביתי. כלומר, כבר עשרות שנים שלמועדון המעוטר והמפואר בישראל אין איצטדיון משלו. זה בלתי נתפש.

כבר שנים מדברים על הקמת "איצטדיון מכבי" החדש איפשהו בצפון העיר (שמועות עקשניות מדברות על איזור "הגוש הגדול"). מועדון גדול ומכובד (ומכבי, למרות הכול, עדיין עונה לתואר הזה) צריך איצטדיון ביתי משלו. כזה שבו לשחקני הקבוצות היריבות ירעדו הברכיים כשהם יצעדו מהמנהרה לכר הדשא, ושבו היריבה העירונית לא תרגיש בבית. זה לא רק הדרבי: כשקבוצה כמו מכבי חיפה מגיעה שלוש פעמים בעונה לבלומפילד, השחקנים שלה כבר לא מתרגשים במיוחד מהחוויה. פלא שמכבי ת"א ניגפת שם עונה אחר עונה נגד הירוקים ונגד כל מיני קריית שמונה והפועל עכו וכאלה?

כדורגל ישראלי משחקים 90 דקות ובסוף לא קורה כלום

חברים מודאגים תהו לאחרונה למה אני לא מעדכן את הבלוג. אחרים התפלאו איך זה שאני מפספס את משחקי ליגת האלופות, לא מעודכן בפרטי השביתה ב-NBA (שהסתיימה), ובאופן כללי לא מסונכרן על המתרחש בספורט העולמי. בסביבות ספטמבר התבדחתי ש"אני עדיין בפגרה". באוקטובר, הבדיחה הזאת היתה עדיין מצחיקה. בנובמבר כבר ממש לא. מצאתי את עצמי בחודשים האחרונים מתעניין בשני דברים בלבד: מכבי חיפה (בכל זאת, לא מחמיץ כמעט אף משחק) וגרין ביי פאקרס (זה פוטבול).

כמובן שתהיתי גם ביני לבין עצמי מה בדיוק קרה. חוץ מנסיבות אישיות שונות ומשונות, הסיבה העיקרית היא המיאוס הכללי שלי מהכדורגל הישראלי. איך זה קשור לליגת האלופות, נניח? זה לא קשור, אבל הבלוג הזה עוסק בעיקר בכדורגל, ומתוך זה, בעיקר בכדורגל ישראלי. וכשזה מאוס ומעייף, הוא משליך על כל הכדורגל באשר הוא (ואני לא מתכוון ליידע את קוראיי המעטים בנעשה בפוטבול האמריקני. זה לא מעניין כמעט אף אחד, ויהיה לכם מספיק מזה בחודש הבא…. אופס. לא משנה).

בקיצור, מה שרציתי להגיד, זה שניסיתי בסוף השבוע האחרון להתחבר מחדש לכדורגל הישראלי. התחלתי עם עירוני קריית שמונה נגד בית"ר ירושלים. זה היה נורא. כמעט התייאשתי באמצע. קריית שמונה היא קבוצת צמרת. בית"ר ירושלים כבר מזמן לא, אבל יש לה, כך אומרים, כמה שחקנים מוכשרים. לא ברור למה הם מוכשרים. כנראה לא לכדורגל. מה שהתנהל על הדשא היה תנועה מקרית של כדור מצד לצד. לפעמים גם בכיוון השער. בסוף זה נגמר בניצחון (מוצדק) של ק"ש.

המשכתי עם מכבי חיפה נגד הפועל עכו. גם שם חגגה המקריות. מכבי חיפה התעוררה רק אחרי שהורחק לה שחקן ועכו החמיצה פנדל, וניצחה. לא ברור מדוע אלופת המדינה צריכה לחכות להרחקה והחמצת פנדל כדי להתחיל לשחק. מקריות, כבר אמרתי. כך או כך, לא יצאתי מהשבת הזאת עם תאווה מחודשת לכדורגל ישראלי. ממזל שתמיד אפשר לסמוך על מכבי ת"א שתענג אותנו בכשלונותיה המפוארים. לפחות זה.

משל התרנגול

אחד המשפטים החביבים עלי, והשגורים מאוד בפי, הוא "גם תרנגול עיוור מוצא לפעמים גרגר". והערב בתפקיד השכווי הסומא – המאמן הלאומי לואיס פרננדז. למרות ההרכב התמוה והפחדני שהוא העלה הערב מול האימפריה הלטבית, הצליח גול מוזר של ברדה*, בדקה מוקדמת יחסית, לתת ביטחון ושקט לנבחרת (* זה היה אחד השערים התמוהים שראיתי, או בעצם לא ראיתי, מימיי. אף אחד באיצטדיון לא ראה שהיה גול, וכולם תפסו את הראש על ההחמצה כביכול). בניגוד למה שכותבים הערב בחלק מאתרי האינטרנט, אני לא חושב שנבחרת ישראל שיחקה רע – היא הפיקה את המקסימום מהמערך התמוה שכפה עליה מאמנה ומבחירת השחקנים האומללה שלו, ולא הזיקה גם העובדה שעמדה מולה נבחרת בינונית מינוס. עוד גוף בחלק הקדמי, עוד שחקן יצירתי בהתקפה, יכול היה לאפשר לישראל לרדת למחצית ביתרון של 2-3 שערים ולחסוך מעצמה את הדרמה של המחצית השניה.

אבל ייאמר לזכותו של פרננדז שבסופו של דבר הוא מצא את הגרגר. ואת התפקיד הזה גילם הערב מאור בוזגלו, שחרש באגף והטיס את הנבחרת להתקפות מסוכנות. הבישול היה רק החותמת למשחק מצוין של מאור, שכנראה רץ (ורצה) במשחק הזה יותר משהוא רץ (ורצה) כל העונה במשחקים של מכבי ת"א. לשם שינוי, החילופים של המאמן היו במקום והביאו את השינוי, בפעם הראשונה אולי מאז תחילת הקמפיין. נקווה שהתרנגול הזה לא באמת עיוור, אלא רק לקה זמנית בראייתו, והנה שב לו מאור (בוזגלו) עיניו.

סגר את הפינה

ואם אנחנו כבר בענייני צל"שים, השחקן הכי מעניין ומרתק על המגרש היה ללא ספק טאלב טווטחה. איזו עונת פריצה לבחור הזה – קילומטרים של ביטחון, טונות של חכמת משחק ואחריות, מגה-בייטים של כישרון, ורגע לפני שנגמרות לי יחידות המידה, גם מינונים נכונים של חוצפה. עקבתי אחריו לאורך כמעט כל שלבי המשחק, גם כשהכדור לא היה בסביבה. המסקנה: העלם פשוט יודע כדורגל. במכבי חיפה יכולים לסגור את הפינה של עמדת המגן השמאלי, הבעייתית בדרך כלל, להרבה שנים. נקווה רק שבמשחק הבא, החברים שלו בנבחרת גם ישתדלו לשתף אותו יותר במשחק – במשך דקות ארוכות הוא עמד בודד ועזוב באגף שלו והתחנן לכדורים.

צדיקים בע"מ

פסוק נוסף שחביב עלי, הוא "צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים". לא יודע עד כמה פרננדז ובחוריו ראויים לתואר צדיקים, אבל הערב הם קיבלו קצת עזרה מידידים, ועלילת הבית של ישראל קיבלה פתאום תפנית לא צפויה בדמות הניצחון האדיר של גיאורגיה על קרואטיה (0:1). גם יוון אכלה חצץ עד שניצחה את מלטה 0:1 בדקה ה-94. בין חרחורי הגסיסה של הנבחרת שלנו, פתאום התברר לה שהיא לא היחידה שמחרחרת ומשתנקת בבית הזה, שתוצאות הערב מקרבות אותו לתואר המחייב "בית מוות".

הפח הגדול

ועניין אחרון על הפרק: האיצטדיון ע"ש האחים בלומפילד ביפו. אני לא אוהב להחמיא למתקן הנאה הזה, לא רק בגלל שזה האיצטדיון של הפועל ת"א, אלא בעיקר משום שזו בושה וחרפה שזהו האיצטדיון היחיד בארץ (ביחד עם טדי בירושלים) אשר ראוי לארח משחקים בינלאומיים. ומה שעוד יותר עצוב זה העיתוי של ההחלטה להעביר לשם את המשחקים – בערך קמפיין וחצי מאוחר מדי. אה, סליחה, יש משהו עצוב יותר – העובדה שהאיצטדיון הקטן בכלל לא היה מלא הערב. ואני לא רוצה לשמוע שום פיפס על התחרות הקשה עם הגמר של "האח הגדול" – העובדה שמשחק של הנבחרת הלאומית נלחם (ומובס) על הרייטינג שלו מול איזה זבל ריאליטי נחות ומגעיל, אומרת הרבה על מעמדה העגום של הנבחרת (וגם על מצבו של העם היושב בציון, אבל נעזוב את זה). הספורט הוא הרי הריאליטי הכי טוב שיש, ואם הוא נדחק למקום השני אחרי הבל-הבלים שכזה, אז מצבו לא-משהו.

כבר שנים שאני (ואחרים גם) כותב בבלוגים שלי שצריך להזיז לפחות חלק ממשחקי הנבחרת לטדי/בלומפילד. שנגיד עכשיו "אמרנו לכם", או שאתם מעדיפים לחכות שנשכור כוריאוגרף ונכין איזה ריקוד ניצחון קטן? מדהים שכל מה שהיה צריך בשביל שבהתאחדות יקבלו את ההחלטה המתבקשת, זו יציאה עצבנית של המאמן הלאומי, שבהבל פיו סינדל את ראשי ההתאחדות ובעצם כפה עליהם את ההחלטה. בלי קשר, ובעצם עם קשר, תצרפו לשקשוקה הזאת את ההכרזה של אבי לוזון לפני המשחק, שיעניק את הפורשה של אחיו עמוס לשחקן שיעלה את הנבחרת ליורו, ותראו מה קיבלנו: התאחדות כדורגל מביכה של מדינת עולם שלישי. אולי זה מה שמגיע לנו.

טעם של פעם

הלכתי הערב לקנות כרטיסים לחצי גמר גביע המדינה בכדורסל. בתור אוהד-מרחוק של פרוייקט הפועל אוסישקין ת"א, החלטתי לבדוק לראשונה מקרוב את העניין הזה, וחצי גמר גביע המדינה נראה כמו הזדמנות מצוינת. כיתתי אפוא את רגלי לקופות איצטדיון בלומפילד, שם החלה הערב מכירה מוקדמת של כרטיסים לחברי עמותה בלבד (לכל המודאגים: אינני חבר עמותת הפועל אוסישקין ת"א. תפסתי טרמפ על חבר, שהוא חבר העמותה, והוא מצידו תפס טרמפ עלי, שאני תושב תל אביב).

הגעתי למקום כשעה לפני תחילת המכירה, וכבר היו במקום כמה אנשים. בסיכומו של דבר מצאתי את עצמי רביעי בתור, והשגתי כרטיסים טובים מאוד (אם כי לא טובים כפי שרציתי – תכף נגיע לזה). 10 דקות מפתיחת הקופות כבר הייתי ברכב בדרך חזרה הביתה.

ועכשיו לתלונות.

הספורט הישראלי לאן

קשה לי אפילו להתחיל לתאר כמה אני מתעב את משרד הכרטיסים "לאן". בעצם, הטינה שלי כלפיו שווה לטינה שלי כלפי משרדי כרטיסים אחרים, אלא שבמקרה הזה הוא האחראי למכירה. כבר הבעתי בעבר את דעתי על השירות המחפיר של המשרד הזה, אבל אשטח שוב את התמצית: אתר אינטרנט מכוער, פרימיטיבי ומקרטע; "דמי טיפול" שערורייתיים למזמינים באינטרנט; תרגילי התחמקות ממשלוח כרטיסים בדואר ועוד. זהו, שיחררתי. עכשיו אפשר להמשיך לתלונות הספציפיות (שאולי יש לכוונן גם להפועל ת"א, אבל כיוון שמדובר במועדון העושה את צעדיו הראשונים כמועדון מקצועני, אני מוחל להם).

באינטרנט או על אי בודד?

נער הייתי וגם בגרתי, ואני עדיין זוכר היטב את הימים שלפני האינטרנט, כשעוד לא היתה ברירה אחרת אלא להידחק בתורים צפופים בקופות שנראות כמו צינוק (הנה משהו מהארכיון לעיונכם). הערב קיבלתי תזכורת לימים הלא-יפים ההם: המכירה המוקדמת התקיימה רק בקופות בלומפילד (למה בלומפילד?) ורק לחברי עמותה (או למישהו מטעמם). לא שהיתה התנפלות המונית על הקופות, אבל ברור היה כי מי שרוצה להניח את ישבנו בכיסאות בהם חשקה נפשו, מוטב כי יקדים להגיע למקום.

אין לי בעיה עם המכירה המוקדמת לחברי העמותה. נהפוך הוא – היא נכונה ומוצדקת. התהייה שלי היא אחרת: הרי "לאן" ערך ועורך מכירות מוקדמות אקסקלוסיביות (אלטון ג'ון ללקוחות דיסקונט למשל), ובהיקפים גדולים בהרבה (שגרמו בעבר לקריסת האתר שלו, אגב). למה אי אפשר היה גם הפעם לקיים מכירה דומה באינטרנט, על בסיס מספרי תעודת הזהות של חברי העמותה? כבר אמרו את זה לפני: גדולתה של האינטרנט היא בדמוקרטיות שלה, בוודאי במקרים כאלה: הרשת לא מבחינה בין עשיר ועני, קרוב ורחוק, תושב תל אביב או הפריפריה, בעל רכב פרטי או נטול-גלגלים – בהנחה שגלשו לאתר במועד, לכולם יש הזדמנות שווה לשים יד על הכרטיסים, וגם לבחור לעצמם את המקומות. אני יודע שזה מאוד פופוליסטי מצדי, אבל דווקא בעמותה שנושאת את השם 'הפועל אוסישקין ת"א' היה ראוי לתת את הדעת לעניין השוויוניסטי הזה. מה עוד שהמדיה לא זרה להם – אתר מושקע שאפשר לרכוש דרכו כרטיס חבר עמותה, דף פייסבוק פעיל, חשבון טוויטר (שהיה לי העונג להשתתף בעיצובו) וכל זה.

אנחנו דור מזומן

אנחנו נשארים במישור הטכנולוגי: בסביבות 18:20 יצא מישהו והודיע לעומדים בתור כי "המכירה במזומן בלבד". שתי דקות מאוחר יותר התקבל SMS בהול מידידי חבר העמותה, עם מסר דומה. מסתבר כי נשלחה הודעת SMS בנושא לחברי העמותה, וכן פורסמה על כך הודעה בטוויטר ובפייסבוק (אמרתי לכם שהטכנולוגיה המתקדמת של ימינו לא זרה לאוסישקינאים?). כיוון שהיתה לי תחושת בטן מוקדמת לגבי זה, דאגתי להצטייד במזומן מראש, אבל תרשו לי להיות נודניק: די, מספיק, אנחנו כבר עמוק בתוך המאה ה-21. כמעט בכל פיצוציה ופלאפליה אפשר כבר לשלם בכרטיס אשראי. צריך להוסיף על זה או שהמסר ברור? חוץ מזה, לא היה מזיק לשים שלט (פרימיטיבי כזה, מנייר) מעל הקופה שאומר "המכירה במזומן בלבד" – לא יפה שמישהו, שבמקרה החדשות לא הגיעו אליו, יצלח את כל התור רק כדי לגלות בחלון שכרטיס האשראי שלו שווה ערך שם לשטרות של מונופול.

המפגן האנטי-טכנולוגי נמשך גם בחלון הקופה. חשבתי שרק מאיתנו מנעו את מנעמי המחשב והרשת, אך מסתבר שגם הקופאים הושלכו חשופים למערכה. באתר של הפועל ת"א היה כתוב ש"הזיהוי לפי מספרי ת.ז.". התברר שזה לא בדיוק המצב: איתור חברי העמותה ברשומות נעשה באופן ידני לחלוטין, על גבי רשימה מודפסת. השמות, איך לא, היו מסודרים אלפביתית. לא היה שום ערך למספרי תעודת הזהות שבהם טרחתי להצטייד. ואם זה לא מספיק, אז ידידי היה ברשימה של חברי העמותה, בעוד בנו (שגם עבורו רכשתי כרטיסים) הופיע ברשימה נפרדת של חברי "הפועל צעיר" (מה שזה לא יהיה). בקיצור, זמן יקר התבזבז על זיהוי ידני (באמת, אי אפשר היה לפחות לצייד את הבחורה באיזה לפטופ וקובץ אקסל?).

אחרי שצלחנו את זה והגענו לכרטיסים, ביקשתי לקבל מקומות קרובים לפרקט. בכל זאת, הרי צריך להיות יתרון כלשהו לכך שאתה בין הראשונים בתור. הקופאית עברה על כל הכרטיסים שברשותה, אך לא מצאה משהו קרוב יותר משורה 17. ביקשתי שתבדוק אצל הקופאים האחרים, אך היא האיצה בי, והאוהדים שמאחורי נשפו בצווארי והחלו לזוע בעצבנות, אז ויתרתי. לסיכום: המקומות מצוינים, אבל אלה לא המקומות שרציתי, ולא המקומות שהייתי יכול לקבל אם מישהו היה דואג לחבר את כל האופרציה הזאת לרשת.

עכשיו, אני יודע שאני קוטר, ושבסופו של דבר החוויה הערב בבלומפילד לא היתה כל כך קשה (כלומר, אם מוציאים מהחשבון את העובדה שביליתי למעלה משעה מוקף באוהדי הפועל), אבל זה לא העניין: הזמנת כרטיסים באינטרנט ותשלום בכרטיס אשראי הם כבר לא מותרות. זו שגרה יומיומית. אני באמת כבר לא זוכר מתי בעשור האחרון רכשתי כרטיסים במזומן בקופה.

ושוב, הטענות שלי הן בעיקר למשרד הכרטיסים "לאן", שיש לו את היכולת והתשתית, אבל ממשיך לזרוק עלינו זין. להפועל ת"א – ברוכים הבאים לליגות המקצועניות. הדברים האלה עומדים להפוך לשגרה, ואני בטוח שיידעו שם לתת שירות טוב לאוהדים (שהם בעצם בעלי המניות, לא?).

לאיגוד הכדורסל מגיעה מילה טובה: מחירי הכרטיסים באירועים של האיגוד נשארים שפויים ושווים לכל נפש. אבל אם טובת האוהדים באמת לנגד עיניכם, אולי הגיע הזמן להעמיד במקום את משרד הכרטיסים שאתם עובדים איתו. או להעיף אותו לכל הרוחות. עדיף.

אה, ויאללה הפועל וזה.