ארכיון תגיות: בית"ר ירושלים

כדורגל משחקים 40 דקות

סרט אימה

כמדומני, היה זה אלפרד היצ'קוק שאמר פעם: "אני מרגיש כמו רמאי. אנשים באים לקולנוע כדי לראות סרט שאורכו שעה וחצי, ובפועל הם יושבים מחצית מהזמן הזה בחשיכה מוחלטת".

למי שלא מבין את ההומור הדקיק של היצ'קוק, או שאינו מתמצא בטכנולוגיית הקולנוע, אסביר כי הנורה במקרן הקולנוע נדלקת ונכבית במהירות גדולה (מה שיוצר למעשה את אשליית התנועה של הסרט), כך שלמעשה, הצופים מבלים מחצית מזמנם בקולנוע בחושך מוחלט!

מסתבר כי בכדורגל המצב דומה.
בליגות הבכירות של אירופה (פרמיירליג, לה-ליגה, בונדסליגה, ליגת האלופות) משחקים כדורגל בערך 60-65 ומשהו דקות מתוך 90 הדקות הרשמיות של המשחק. הכוונה לדקות שבהן המשחק ממש רץ, בקיזוז הדקות שמתבזבזות על כדורי חוץ, הכנות לבעיטות עונשין וקרנות, עבירות וכד'.
זה נשמע כמו בזבוז עצום של זמן, אבל בליגות האלה המצב עוד טוב: בדיקה דומה שנעשתה בליגות קטנות יותר ומקצועניות פחות, העלתה כי זמן הנטו של המשחק יורד לאיזור ה-40 דקות! הנה כי כן, כמו הצופים בקולנוע על פי היצ'קוק, גם צופי הכדורגל יושבים כמחצית מהמשחק בחשיכה (מטאפורית, כמובן).
אני מציע לכם פעם לשבת מול משחק כדורגל עם שעון עצר ולמדוד את דקות המשחק בפועל. התוצאות יפתיעו אתכם.

לא קשה לנחש, שהמצב בליגה הישראלית קרוב יותר לליגות ה-40-דקות-נטו. אגב, אני ביצעתי לפני כמה שנים מדידה כזאת במשחק בליגת העל, והגעתי ל-38 דקות נטו.
אתמול, כשצפיתי במשחק הגביע בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה (3:0), הצטערתי שלא מדדתי. יכולתם של השחקנים שלנו למרוח זמן ולגנוב עוד ועוד דקות, היא פשוט עילאית. פה התמהמהות בהכנסת כדור, שם עוד גלגול על הדשא או דיון קצר עם השופט, או עוד ליטוף של הכדור לפני בעיטת העונשין. לו רק היו משקיעים את היצירתיות הזאת במשחק עצמו, ולא בדקות המתות שלו.

תקועים

ואם בענייני זמן עסקינן, אי אפשר להתעלם ממעשה-החלם התורן – ההחלטה לדחות את פתיחת המשחק בחצי שעה, עקב הפקקים בדרך לטדי. כאילו זו הפעם הראשונה שבה יש פקקים בדרך לטדי. לפחות חמש פעמים הייתי באיצטדיון הזה, בשעות שונות ובימים שונים של השבוע, ותמיד פקוק. סע ברכבת, אתם אומרים? זו מפסיקה לעבוד ב-21:30, ובשבת לא עובדת בכלל.

מכירים את ההבדל בין חכם לפיקח? פיקח יודע להיחלץ ממצבים שחכם כלל לא נכנס אליהם. אז יו"ר ההתאחדות התנהל אתמול בפיקחות כשהחליט על דחיית פתיחת המשחק ואפשר לאוהדים להגיע בזמן לשריקת הפתיחה, אבל בעיית הגישה לטדי היא מחדל מתמשך של שנים, וזו כבר טיפשות לשמה.

קואליציית המיעוטים

ועניין אחרון: אחרי האירועים המכוערים סביב זאור סדאייב הצ'צ'ני, וההתנהגות של אוהדי בית"ר, הגיעה אמש התשובה המוחצת, ששום תסריטאי לא יכול היה לכתוב בלי שיאשימו אותו בהגזמה ספרותית: תבוסה 3:0, כשאת השער הראשון כבש טאלב טוואטחה (ערבי), את השני השחיל ויאם עמאשה (דרוזי), ואת החותמת הסופית הניח דינו אנדלובו (דרום-אפריקני). איזה יופי.

ערוץ ההיסטוריה

זאור סדאייבאתמול בערב ניסיתי לצפות בדרבי התל אביבי בכדורסל. אני אומר "ניסיתי", כי בתקופה האחרונה אני מתקשה מאוד להחזיק מעמד מול משחק באורך מלא (לא משנה באיזה ענף), ולראייה – קצב העדכונים בבלוג הזה.

ובכל זאת, ניסיתי.
בשלב כלשהו החרידו אותי (ואת החתולים שלי) שאגות שמחה מהבניין הסמוך. כיוון שלא היה קשר בין עוצמת השאגות לבין המתרחש בדרבי, הנחתי כי מתחוללת דרמה ספורטיבית כלשהי בערוץ אחר. זפזפתי לאחד מערוצי צ'רלטון, והספקתי לשמוע את מאיר איינשטיין צווח (אלא מה) "היסטוריה בטדי!!!". היסטוריה? אני אוהב היסטוריה!

וזו ההיסטוריה וההיסטריה: לראשונה בתולדות בית"ר ירושלים, שחקן מוסלמי כבש שער לזכות המועדון (נגד מכבי נתניה. נגמר 1:1). לא ברור האם השכנים שלי הם אוהדי בית"ר או מוסלמים (או גם וגם), אבל נעזוב את זה ונעשה הפסקה קצרה כדי להסביר את הרקע לקוראים שאינם מצויים בענייני הכדורגל הישראלי. ובכן, העונה משחק בבית"ר, לראשונה בהיסטוריה, שחקן מוסלמי – זאור סדאייב הצ'צ'ני. זאת לאחר שהמועדון נמנע בעקביות מלהחתים שחקנים ערבים ו/או מוסלמים במשך כל שנות קיומו (עם נוצרים, אגב, מעולם לא היתה להם בעיה, כי כידוע, הנוצרים תמיד האירו פנים ליהודים וגם עשו להם נעים בגב).

בעקבות השער, התרחש בטדי אירוע מעניין ודי חסר תקדים: כמה מאות מאוהדי בית"ר (כ-300, לפי אתר Walla) נטשו את האיצטדיון במחאה. יש לציין כי אותם אוהדים התנגדו בכלל להחתמתו של סדאייב, אז לא ברור לי מה הם עשו באיצטדיון מלכתחילה, אבל אין לי כוונה לנסות להיכנס לראש של אוהד בית"ר.

אקט המחאה של האוהדים התקבל בגינוי צפוי של השדר והפרשן, בכמה התבטאויות פולניות בנוסח "אם ככה הם מתנהגים, עדיף שלא יהיו כאן" וכו'. אני חייב לציין שדווקא התרשמתי לטובה מהאוהדים. הרי היו להם שפע של דרכי פעולה אפשריות: הם יכלו לרדת לדשא ולבצע לינץ' בסדאייב (ועל הדרך גם בשחקנים הערבים של מכבי נתניה, כי אם כבר, אז כבר); הם יכלו להשליך חפצים למגרש; יכלו להבעיר סהרונים לקול שירת "מוחמד ההומו", או כל דבר אחר שאוהדי בית"ר נוהגים לעשות מעת לעת.

במקום זאת, הם בחרו במחאה שקטה ומנומסת. אפשר (ורצוי) לא להסכים עם המחאה המטופשת והפרימיטיבית הזאת ובוודאי לא עם תפיסת העולם החשוכה שעומדת מאחוריה, אבל לפחות היא באה לידי ביטוי בלי נזק או נפגעים (בינתיים). אני חושב שזו התקדמות.

באשר לדרבי התל אביבי, הייתי שמח להתייחס לניצחון הגדול של הפועל, אבל האמת היא שפשוט לא שרדתי עד סופו… אז סליחה.

בין טמטום למומנטום

לפני המשחק אמש בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה (2:1), הגג פרשן (?) ערוץ 1 דני נוימן את הדברים הבאים (לא בהכרח באלו המילים, אבל בזו הרוח): "בית"ר ירושלים היא ללא ספק הפייבוריטית במשחק הזה, כיוון שהיא נמצאת במומנטום ומקדימה את חיפה בטבלה. אבל זה לא אומר שמכבי חיפה לא תנצח".

אחח, איזה מזל שיש פרשן. אחרת, איך היינו יודעים את המובן מאליו?

אילו רצה נוימן להיות קצת יותר מקורי, יכול היה לומר: "מכבי חיפה פייבוריטית במשחק הזה, כיוון שהיא לחוצה עם הגב לקיר, יש לה הרבה יותר מוטיבציה לנצח, וגם מאמן חדש ושחקנים שיש להם מה להוכיח. אבל זה לא אומר שבית"ר לא תנצח…".

אבל זה רק טיפה יותר מקורי, זה עדיין לא הופך את הפרשנות לבעלת ערך.

דני נוימן הוא אמנם קריקטורה גרוטסקית של פרשן, אבל שתי הפסקאות האלה מסכמות בתמציתיות את תפקידו ותרומתו של פרשן הכדורגל לחוויית הצפייה, ואין מה להוסיף עליהן. (אגב, לפעמים, כשאני במצב רוח מפרגן במיוחד, אני מדמיין שנוימן פשוט עושה פרודיה על פרשן כדורגל באיזה מערכון, ולא באמת מנסה לפרשן את המשחק, ואז הערכתי אליו גוברת עשרות מונים. ואם אני, להבדיל, בסטייט אוף מיינד קונספירטיבי, אני חושד שמדובר במזימה של ההתאחדות וערוץ 1 לנתק את הצופים מהטלוויזיה ולהחזירם לאיצטדיונים). אני מייחל כבר ליום שבו תיושם הטכנולוגיה (שכבר קיימת) שתאפשר לנו להוריד את הסאונד של הפרשנים, ולהשאיר רק את קולות הרקע של האיצטדיון.

ונסיים את החלק הזה עם עוד יציאה של נוימן מאמש: "היום בכדורגל כולם יודעים הכול על כולם. יש קלטות…".
היי דני, שנות השמונים התקשרו וביקשו שתחזיר לספריית הווידאו את הסרט שאתה חי בו.
אה כן, ו- Be kind, rewind.

משחק לא רע היה אמש בין בית"ר לחיפה, למרות שהגולים היו קצת מעפנים (אחד עצמי ושניים מטעויות קשות של שני השוערים). למרות כמה חורים בהגנה, מכבי חיפה נראתה לראשונה העונה כמו קבוצה – דבקה במטרה ומחויבת. לא ברור מדוע יש צורך במשבר עמוק, כדי ששחקנים יתחילו לרוץ ולמסור ולרדת לגליצ'ים ולפרגן לחבריהם. כפי שכתבתי פה כבר אינספור פעמים, בליגת העל הישראלית לא צריך להבריק או להיות טוב באופן אבסולוטי – צריך רק להיות פחות גרוע מאחרים. זו לא אמורה להיות משימה קשה מדי למועדון כמו מכבי חיפה.

מצד שני, הקבוצה שעמדה ממול לא בדיוק הבריקה ונתנה לחיפה לשחק. בית"ר נמצאת אמנם ב"מומנטום", כמו שנוימן אומר, אבל אני לא חושב שהיא קבוצה טובה יותר ממכבי חיפה הבינונית. ככה זה כשבונים עונה שלמה על "מומנטומים" – מתישהו התנופה נגמרת והעגלה נעצרת. אולי המשחק הזה, שמבשר את סיום המומנטום של בית"ר, יהיה נקודת פתיחה למומנטום של מכבי חיפה.