ארכיון תגיות: בונדסליגה

שגרה זה לא רע

האיצטדיון האולימפי בברליןאתמול, בעודי יושב ביציע האולימפיה-שטדיון בברלין וצופה במשחקה של הרטה המקומית נגד איינטרכט פרנקפורט, ניסיתי להיזכר מתי הלכתי בפעם האחרונה למשחק כדורגל. שהרי בעונה שעברה, החלטתי להדיר את רגליי מיציעי הליגה המצחיקה של אבי לוזון, ואפילו לא רכשתי כהרגלי מנוי למשחקי נבחרת ישראל. עייפתי. התבגרתי. מאסתי בהפקעת המחירים, בכדורגל האיטי, במתקנים הרעועים, בקהל האלים והגזעני, בעסקנים השמנים.
המסקנה הזהירה: שנה וחצי בערך חלפה מאז ביקורי האחרון באיצטדיון כדורגל.

Olympiastadion-Berlinאבל רגע, למה לפתוח את הרשומה הזאת בנימה כה שלילית? הרי אתמול היה יום חג. אתמול הלכתי לראשונה בחיי למשחק בבונדסליגה! באיצטדיון האולימפי של ברלין! וראיתי את הרטה חוזרת לליגה הראשונה בגדול, ועושה מאיינטרכט נקניקיות פרנקפורטר ואוכלת אותם בלי חרדל, עם 1:6 עצום (לא, נודניקים, בן שהר לא שיחק, וגם לא התלבש למשחק. עם היכולת של אדריאן ראמוס, המתחרה העיקרי שלו על מקום בהרכב, שכבש צמד, אני גם חושש שאין לו ממש סיכוי לראות דשא העונה). כה עצומה והיסטורית היתה השישייה, שרבים משכניי ליציע התעכבו בדרך החוצה כדי לצלם את לוח התוצאות (הסוללה של הטלפון שלי נגמרה, אז נותרתי ללא התמונה המסורתית של התוצאה).

האינסטינקט שלי, כמי שגדל וחונך על ברכיו השעירות של הכדורגל הישראלי, הוא להשוות: פה נהדר וקסום, שם נורא ואיום. זה מה שעשיתי עד היום, כשסיפרתי כאן על ביקוריי במחוזות הספורט שמעבר לים. הפעם, אני אשתדל להימנע מכך. קודם כל, כי אני לא מחדש בכך שום דבר לאף אחד, וחוץ מזה, הפעם אני לא תייר, אלא ברלינאי אורגינל, עם כרטיס מנוי ביד אחת וכוס בירה צוננת ביד השנייה.

מאז שנחתתי בברלין, נמנעתי במכוון מלהגיע לאיזור האיצטדיון האולימפי. רציתי לשמור את הביקור במקום למשחק הראשון. רציתי לספוג את החוויה במלואה כשאגיע לשם לראשונה למשחק.

Olympiastadion-Berlin4נתחיל מהסוף: כן, היה נפלא. אבל מה שהפעים אותי יותר מכל, היה עד כמה החוויה הזאת היתה רגילה ושגרתית בתכלית: ירדתי מהרכבת בתחנת האיצטדיון, צעדתי כמה מאות מטרים מטרים בתוך נחיל אוהדים בכחול ולבן (חלקם הגדול, כבר בשלב הזה, שיכורים לחלוטין), חלפתי על פני דוכנים של מזון ושתייה ומזכרות, והגעתי למתחם האיצטדיון. קניתי חצי ליטר בירה ב-2.5 יורו, נמנעתי מהנקניקיות, כמובן, הסתובבתי קצת מחוץ לאיצטדיון והתרשמתי מהמרחבים הפתוחים והירוקים שמסביב, צפיתי במשחק נהדר עם שבעה שערים, קפצתי והתחבקתי עם שכניי ליציע בכל גול, צרחתי ״או-אה-אה, הרטה בה-אס-צה״ (כן, הם לא מקוריים במיוחד), נרטבתי בגשם הקייצי הכבד שהחל לרדת באמצע המחצית הראשונה, נהניתי מאוד, אכלתי פרעצל ושתיתי קולה, ולקחתי את הרכבת חזרה הביתה. האמת? שום דבר מיוחד לכתוב עליו.

S-to-OlympiaStadionלפני שלוש שנים וחצי הייתי באוקלנד, קליפורניה, וצפיתי לראשונה בחיי במשחק פוטבול אמריקני. גם לאחר המשחק הזה, כתבתי בעיקר על הנורמליות שבאירוע הזה, כמה הוא לא היה מיוחד, כמה לא מסעיר, כמה שגרתי. וכמה השגרה הזאת הפעימה וריגשה אותי – כי כמה נפלא שיש אנשים שזו השגרה שלהם. הרי בשבילי, כמי שהתרגל לשגרת היציעים של קריית אליעזר ובלומפילד והאיצטדיון הלאומי ברמת גן, ביקור במקום כמו האיצטדיון האולימפי בברלין (ובלי להזכיר את המטען ההיסטורי שהוא סוחב מאחוריו), אמור להיות חוויה מרטיטת חושים, אירוע מיוחד ומסעיר וחד פעמי. והנה, הוא היה פשוט אירוע רגיל ונורמלי, כמו שאירוע כזה צריך להיות. מהנה? בהחלט. כיף? כמובן. מצפה בקוצר רוח למשחק הבא? ברור.

אח, איזה כיף שזו השגרה החדשה שלי.

חילופי משמרות

SMS

בבוקר שלאחר החצי הראשון של חצי גמר ליגת האלופות, זו תהיה חוכמה קטנה מאוד להמר על דרבי גרמני בגמר. האפשרות שהיתה הכי פחות סבירה לפי הפרשנים וסוכנויות ההימורים, נראית עכשיו כמו באנקר בטוח. אבל יש לי עדים שיגידו (לאחר לחץ מתון מצדי) כי זו היתה הערכתי הזהירה עוד לפני המשחק – ראו למשל את התכתובת משמאל.

גרמנופילים ותיקים ומרירים כמוני אומרים כבר שנים שהליגה הגרמנית היא הטובה והמעניינת בעולם. אבל אף אחד לא ממש מקשיב, או לכל היותר מגיב במשיכת כתפיים ובאמירה הקצת-גזענית: "כן, אבל הם גרמנים…".
לפחות בשכונה שלנו, העניין ותשומת הלב הולכים בעיקר לספרד (ליתר דיוק: לברצלונה ולמדריד) ולאנגליה. ראו למשל את צילומי המסך של תפריטי אתר ספורט 5 (או את לוח השידורים של הערוץ, לצורך העניין): הספרדית והאנגלית בחזית. גם כשצוללים פנימה, הליגה הגרמנית קבורה במורד התפריט, מתחת לליגה הצרפתית (!) וקצת מעל גביע אפריקה 2013 (!!).

sport5-menu1

sport5-menu3לספורט 5 יש אמנם נטייה ברורה לטובת הליגות שמשודרות אצלו, אבל במידה רבה הוא גם מבטא את רחשי הלב של צרכניו: בסופו של דבר, אבא שלוקח את בנו לראות כדורגל אירופי, יעדיף לטוס איתו לברצלונה, מדריד או אפילו למנצ'סטר (אלוהים יודע למה), מאשר לדורטמונד, גלזנקירשן או לברקוזן (יוצאת מהכלל הזה היא אולי מינכן, שיש בה עוד דבר או שניים לראות חוץ מכדורגל).

ולא יעזרו העובדות: שזו הליגה הכי שוויונית ומעניינת (בתחילת העונה, אין לאף אחד מושג מי הקבוצות שהולכות להתמודד על האליפות); שהיא הכי רווחית ומאוזנת כלכלית באירופה; שממוצע הצופים הוא הגבוה ביותר; שהמתקנים הם הטובים והחדישים ביותר; שמחירי הכרטיסים הם הנמוכים ביותר; וכנראה גם לא העובדה שהגרמניות עושות חיל בקביעות במפעלים האירופיים. האוהד הסביר אולי מכיר בעובדות האלה, אבל עוד לא הכרתי גבר שיגיד לזוגתו "לא הולכים לסרט הערב – יש באיירן מינכן-דורטמונד". מהצד השני, אותו גבר ידאג לפנות את הערב שלו ולא לעשות תוכניות לטובת עוד איזה "סופר קלאסיקו". (אגב, מי שלא היה פעם בבר תל אביבי [שלא מקרין כדורגל] בזמן שמשודר ה"סופר קלאסיקו", לא ראה מימיו ריכוז כה גדול של נשים שתויות).

אחרי שבשנים קודמות זו היתה בעיקר באיירן מינכן שנשאה את הלפיד עבור יתר הגרמניות, ודאגה לחבל בפרשנויות של עיתונאי הספורט, נראה שהשנה הבשילו התנאים לחילופי משמרות ביבשת. האבות אולי ימשיכו להוציא את היורואים שלהם בספרד ובאנגליה, אבל יותר תארים ישוטו במעלה הריין לגרמניה.