ארכיון תגיות: באיירן מינכן

חילופי משמרות

SMS

בבוקר שלאחר החצי הראשון של חצי גמר ליגת האלופות, זו תהיה חוכמה קטנה מאוד להמר על דרבי גרמני בגמר. האפשרות שהיתה הכי פחות סבירה לפי הפרשנים וסוכנויות ההימורים, נראית עכשיו כמו באנקר בטוח. אבל יש לי עדים שיגידו (לאחר לחץ מתון מצדי) כי זו היתה הערכתי הזהירה עוד לפני המשחק – ראו למשל את התכתובת משמאל.

גרמנופילים ותיקים ומרירים כמוני אומרים כבר שנים שהליגה הגרמנית היא הטובה והמעניינת בעולם. אבל אף אחד לא ממש מקשיב, או לכל היותר מגיב במשיכת כתפיים ובאמירה הקצת-גזענית: "כן, אבל הם גרמנים…".
לפחות בשכונה שלנו, העניין ותשומת הלב הולכים בעיקר לספרד (ליתר דיוק: לברצלונה ולמדריד) ולאנגליה. ראו למשל את צילומי המסך של תפריטי אתר ספורט 5 (או את לוח השידורים של הערוץ, לצורך העניין): הספרדית והאנגלית בחזית. גם כשצוללים פנימה, הליגה הגרמנית קבורה במורד התפריט, מתחת לליגה הצרפתית (!) וקצת מעל גביע אפריקה 2013 (!!).

sport5-menu1

sport5-menu3לספורט 5 יש אמנם נטייה ברורה לטובת הליגות שמשודרות אצלו, אבל במידה רבה הוא גם מבטא את רחשי הלב של צרכניו: בסופו של דבר, אבא שלוקח את בנו לראות כדורגל אירופי, יעדיף לטוס איתו לברצלונה, מדריד או אפילו למנצ'סטר (אלוהים יודע למה), מאשר לדורטמונד, גלזנקירשן או לברקוזן (יוצאת מהכלל הזה היא אולי מינכן, שיש בה עוד דבר או שניים לראות חוץ מכדורגל).

ולא יעזרו העובדות: שזו הליגה הכי שוויונית ומעניינת (בתחילת העונה, אין לאף אחד מושג מי הקבוצות שהולכות להתמודד על האליפות); שהיא הכי רווחית ומאוזנת כלכלית באירופה; שממוצע הצופים הוא הגבוה ביותר; שהמתקנים הם הטובים והחדישים ביותר; שמחירי הכרטיסים הם הנמוכים ביותר; וכנראה גם לא העובדה שהגרמניות עושות חיל בקביעות במפעלים האירופיים. האוהד הסביר אולי מכיר בעובדות האלה, אבל עוד לא הכרתי גבר שיגיד לזוגתו "לא הולכים לסרט הערב – יש באיירן מינכן-דורטמונד". מהצד השני, אותו גבר ידאג לפנות את הערב שלו ולא לעשות תוכניות לטובת עוד איזה "סופר קלאסיקו". (אגב, מי שלא היה פעם בבר תל אביבי [שלא מקרין כדורגל] בזמן שמשודר ה"סופר קלאסיקו", לא ראה מימיו ריכוז כה גדול של נשים שתויות).

אחרי שבשנים קודמות זו היתה בעיקר באיירן מינכן שנשאה את הלפיד עבור יתר הגרמניות, ודאגה לחבל בפרשנויות של עיתונאי הספורט, נראה שהשנה הבשילו התנאים לחילופי משמרות ביבשת. האבות אולי ימשיכו להוציא את היורואים שלהם בספרד ובאנגליה, אבל יותר תארים ישוטו במעלה הריין לגרמניה.

מי לוזר?

האירוע שהכי ריגש אותי בגמר ליגת האלופות שהתקיים אמש, התרחש למעשה כמה שבועות לפני הגמר, כאשר נקבע שהמתמודדות בו יהיו באיירן מינכן וצ'לסי. לא משום שאני חסיד גדול של מי מהקבוצות האלה, אלא משום שאני תמיד נהנה כאשר המציאות הטורנירית מסרבת להתיישר לפי תחזיות וציפיות האוהדים והפרשנים – כמו שהיה לפני שנתיים, כשאינטר ובאיירן עלו לגמר, וכפי שלא ארע בעונה שעברה, כשקיבלנו את הגמר המשעמם מכולם בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד.

במילים אחרות: אני תמיד נהנה הנאה גדולה מנפילתן של חביבות הקהל. ואם נקרא לילדות בשמותיהן: ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד (שהדחתה המוקדמת עינגה אותי במיוחד) – איפה אתן וכוכביכן, ואיפה באיירן וצ'לסי. המשחק אמש הפגיש לא רק שתי קבוצות "אנדרדוגיות" (נניח), אלא גם שתיים שבנו לעצמן שם של לוזריות גדולות במעמדים האלה. לכן, הנאתי מהמשחק אמש ומהתוצאה שלו היתה מובטחת עוד בטרם שריקת הפתיחה. הדרמה הגדולה בסיום היתה רק בונוס. שתי הלוזריות הגדולות של ליגת האלופות מנסות לנער את הקוף מהגב – בעיניי זה הרבה יותר מרגש ומעניין מעוד "סופר קלאסיקו", או איך שאתם לא קוראים לזה.

לפני שנגיע לאלופה הטרייה, בואו נדבר על המפסידה. אחרי ההפסד אמש, באיירן מינכן "ניצחה" במאבק על תואר הלוזרית הכי גדולה של ליגת האלופות: ב-20 שנותיו של הטורניר במתכונתו הנוכחית, העפילו הבווארים לארבעה גמרים, והפסידו בשלושה. שניים מהם באופן כואב במיוחד – אחד בתוספת הזמן ואחד בפנדלים ובאיצטדיון הביתי. הגרמנים תמיד מנצחים? ובכן, הכלל הזה כנראה אינו תקף כאשר "נותנים להולנדי לבעוט פנדל בהארכה", כפי שסימס לי אחי אמש. כנראה שהכלל "הגרמנים תמיד מנצחים" נכנע הפעם לכלל "ההולנדים תמיד מפסידים בפנדלים".

וההולנדי הזה הוא הדמות הטראגית של הערב הזה. הוא כל כך רצה, אריאן רובן, וכל כך השתדל והתאמץ, ושוב מצא את עצמו יושב על הדשא בפנים עגומות, כשהמדליה הכסופה המבאסת תלויה על צווארו. אני יודע שאין "מגיע" בכדורגל, אבל קיבינימאט, הגיע לרובן ולבאיירן, ששיחקה פשוט נהדר, ונכנעה לחוסר המזל.

בכל מה שנוגע לאטרקטיביות, באיירן עומדת היום בשורה אחת עם ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד. הכדורגל שלה יפהפה. היא רק לא מקבלת כאן את הכותרות ואת זמן האוויר שמקבלות הגדולות של ספרד ואנגליה. עונה אחר עונה מתברר שהבונדסליגה היא הליגה הטובה, המעניינת, המלהיבה והשוויונית בתבל. אולי כדאי להתחיל לכוונן מחדש את הצלחות.

אם כלל "הגרמנים תמיד מנצחים" לא הוכיח את עצמו אמש, הרי שקלישאת "לב ונשמה חשובים מכסף" עדיין בתוקף. במשך שנים שפך רומן אברמוביץ' בצ'לסי סכומי כסף, שיכלו להכניס כמה מדינות עולם שלישי ישירות ל-OECD. זה בקושי הביא לו את אליפות אנגליה. והנה, בזמן שנחשולי כסף שוב זורמים בפרמיירליג ולא לכיוון של צ'לסי, ודווקא כשהכחולים בנסיגה, והכוכבים הגדולים מזדקנים, והמאמן הוא סוג של ברירת מחדל, היא מביאה לו פתאום את הגביע מול קבוצה עדיפה. צ'לסי לא התפתתה למשחק המהיר וההתקפי של באיירן. היא הכירה בנחיתותה, נלחמה בהגנה, חיכתה מאחור ועקצה ברגע הנכון. גם המזל (ופטר צ'ך הענק) עזר.

מה שמעניין זה שהבוקר כמעט לא שמעתי או קראתי טרוניות כנגד המשחק ההגנתי של צ'לסי אמש. תארו לעצמכם שז'וזה מוריניו היה עדיין המאמן של הכחולים – כולם היו בוכים הבוקר שהוא "גנב" את הגביע. כנראה שבונקריזם הוא עניין של פרסונליזם. או מה.

קשה לומר על צ'לסי שהיא אלופה ראויה. אבל כבר הבנו מזמן שבטורנירים האלה לא זוכה הטובה ביותר לאורך זמן, אלא מי שהיתה הכי טובה ברגע הנכון. ובכלל, למרות שיחס ההימורים לפני המשחק נטה נגד צ'לסי, הזכייה הזאת לא היתה בבחינת הפתעה גדולה. יש קבוצה קטנה מאוד של מועדונים שיכולים לראות בעצמם ראויים לתואר "אלופי אירופה", וצ'לסי היא אחד מהם. מתישהו היה צריך להגיע התור שלה.

נשארו רק הקלישאות

אחרי ערב כזה של כדורגל, אתה מוצא את עצמך עם שתי אפשרויות תגובה: נהמות ושאגות חד-הברתיות ונטולות-עיצורים מחד, או התדרדרות לקלישאות עבשות כמו "זו הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים כדורגל" מאידך. אז היות ואת השאגות הספגתי היטב בקירות דירתי, פה תמצאו את הקלישאות. אפילו סימנתי לכם אותן, שלא תתקשו למצוא. אז כן, מה שהתחולל הערב באליאנץ ארינה במינכן,  היה משחק לפנתיאון אשר מייצג את כל מה שיפה בכדורגל. וזה בכלל לא משנה אם אתה מכור לאינטר, כמוני, או שנפשך יוצאת דווקא לבאיירן (למה?), כמו אותם עשרות האלפים שמילאו את הצמיג הענק הזה במינכן.

עוד בשלב מוקדם של המחצית הראשונה, הבנתי שאנחנו צופים פה באחד המשחקים הגדולים של העונה. דבר-מה בקצב, בבלגן שהשתרר לפרקים על המגרש (בעיקר בהגנה של אינטר), בריקודים של רובן וריברי, רמז שהולך להיות פה משהו עצום. ולא היה רחוק שהמשהו הזה יהיה תבוסה עצומה של אינטר. באיירן תקפה גלים-גלים, ולמרות שהאמונה אף פעם לא נוטשת אותי, לא הרגשתי שאינטר, שנראתה על סף התפרקות אחרי ה-2:1, הולכת לצאת מנצחת מהמשחק הזה. אבל האמת היא, שבאותם רגעים ממש לא היה אכפת לי איך ייגמר המשחק – עד כדי כך נהניתי ממנו. סיכמתי ביני לבין עצמי, שאם כבר למות, אז לפחות למות יפה. היה אפילו שלב שבו כדור של גומס התגלגל על קו השער של אינטר באחד המהלכים המוזרים של המשחק, שהתבלבלתי לרגע וכמעט צעקתי לו "נו, נו, תיכנס!". שכרון חושים.

ואז הגיעה המחצית השניה (אלא איזו מחצית תגיע, השלישית?). באיירן עוד עשתה סימנים שהמגמה של המחצית הראשונה תימשך גם לתוך המחצית השנייה, אבל ללאונרדו היו תוכניות אחרות (בניגוד, כנראה, למאמנים שיש להם תוכניות איך להפסיד). אלא שאז הוא הסתובב לספסל וראה שם רק את התלתלים של קוטיניו – ילד ברזילאי בן 18 שעוד לא קרע זוג נעליים אחד. הבחור הצנום נזרק למים הקרים, ואני כבר הרגשתי שהאמונה בכל זאת נוטשת אותי – אם זה הנשק הסודי של אינטר, אז מצבנו קשה. אז קוטיניו הקטן קצת התרגש בהתחלה, ועשה כמה טעויות, אבל בהמשך השתלב במערך ואפילו החל במהלך שהביא לשער השיוויון של אינטר.

אז כניסתו של קוטיניו אולי סימנה את השינוי, אבל האיש של המשחק הוא ללא ספק סמואל אטו עם שער ושני בישולים. עד עצם היום הזה לא ברור עדיין מה מתחולל אצל האיש הזה בראש, אבל מה חשוב הראש כשיש לך כזה כישרון ברגליים. הבישול לסניידר בשער השיוויון עוד היה שגרתי למדי, אבל מה שהוא עשה בדרך לשער הניצחון היה שילוב מופלא של טכניקה, נחישות, לב וגם חוכמה וראיית משחק. תך כדי הטיול שלו ברחבה, עוד ראיתי בעיני רוחי איך הוא מחרבש את המהלך הזה והולך עם הראש בקיר, אבל אז הוא נתן את הקטנה לפנדב, שכמעט קרע את הרשת. אינטר חזרה מהקבר.

הלם ביציעים, וצרחות היסטריות בדירתי. בדקות שנותרו, חלפה לי בראש רק מחשבה אחת: זה לא נגמר עד שזה נגמר. כי אתם יודעים, כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים. אבל לא הערב. השעון אזל לאדומים, ואלופת אירופה (כן כן, עדיין) הוכיחה שהיה מוקדם להספיד אותה, ושהשמועות על מותו של הכדורגל האיטלקי היו מוקדמות. השופט שרק לסיום ונתן את האות לחגיגה הגדולה של השחורים-כחולים. ולנו נשאר רק למחוא כפיים ולשאת תפילה חרישית לקראת ההגרלה ביום שישי: תביאו את ברצלונה!