ארכיון תגיות: אריאן רובן

מי לוזר?

האירוע שהכי ריגש אותי בגמר ליגת האלופות שהתקיים אמש, התרחש למעשה כמה שבועות לפני הגמר, כאשר נקבע שהמתמודדות בו יהיו באיירן מינכן וצ'לסי. לא משום שאני חסיד גדול של מי מהקבוצות האלה, אלא משום שאני תמיד נהנה כאשר המציאות הטורנירית מסרבת להתיישר לפי תחזיות וציפיות האוהדים והפרשנים – כמו שהיה לפני שנתיים, כשאינטר ובאיירן עלו לגמר, וכפי שלא ארע בעונה שעברה, כשקיבלנו את הגמר המשעמם מכולם בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד.

במילים אחרות: אני תמיד נהנה הנאה גדולה מנפילתן של חביבות הקהל. ואם נקרא לילדות בשמותיהן: ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד (שהדחתה המוקדמת עינגה אותי במיוחד) – איפה אתן וכוכביכן, ואיפה באיירן וצ'לסי. המשחק אמש הפגיש לא רק שתי קבוצות "אנדרדוגיות" (נניח), אלא גם שתיים שבנו לעצמן שם של לוזריות גדולות במעמדים האלה. לכן, הנאתי מהמשחק אמש ומהתוצאה שלו היתה מובטחת עוד בטרם שריקת הפתיחה. הדרמה הגדולה בסיום היתה רק בונוס. שתי הלוזריות הגדולות של ליגת האלופות מנסות לנער את הקוף מהגב – בעיניי זה הרבה יותר מרגש ומעניין מעוד "סופר קלאסיקו", או איך שאתם לא קוראים לזה.

לפני שנגיע לאלופה הטרייה, בואו נדבר על המפסידה. אחרי ההפסד אמש, באיירן מינכן "ניצחה" במאבק על תואר הלוזרית הכי גדולה של ליגת האלופות: ב-20 שנותיו של הטורניר במתכונתו הנוכחית, העפילו הבווארים לארבעה גמרים, והפסידו בשלושה. שניים מהם באופן כואב במיוחד – אחד בתוספת הזמן ואחד בפנדלים ובאיצטדיון הביתי. הגרמנים תמיד מנצחים? ובכן, הכלל הזה כנראה אינו תקף כאשר "נותנים להולנדי לבעוט פנדל בהארכה", כפי שסימס לי אחי אמש. כנראה שהכלל "הגרמנים תמיד מנצחים" נכנע הפעם לכלל "ההולנדים תמיד מפסידים בפנדלים".

וההולנדי הזה הוא הדמות הטראגית של הערב הזה. הוא כל כך רצה, אריאן רובן, וכל כך השתדל והתאמץ, ושוב מצא את עצמו יושב על הדשא בפנים עגומות, כשהמדליה הכסופה המבאסת תלויה על צווארו. אני יודע שאין "מגיע" בכדורגל, אבל קיבינימאט, הגיע לרובן ולבאיירן, ששיחקה פשוט נהדר, ונכנעה לחוסר המזל.

בכל מה שנוגע לאטרקטיביות, באיירן עומדת היום בשורה אחת עם ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד. הכדורגל שלה יפהפה. היא רק לא מקבלת כאן את הכותרות ואת זמן האוויר שמקבלות הגדולות של ספרד ואנגליה. עונה אחר עונה מתברר שהבונדסליגה היא הליגה הטובה, המעניינת, המלהיבה והשוויונית בתבל. אולי כדאי להתחיל לכוונן מחדש את הצלחות.

אם כלל "הגרמנים תמיד מנצחים" לא הוכיח את עצמו אמש, הרי שקלישאת "לב ונשמה חשובים מכסף" עדיין בתוקף. במשך שנים שפך רומן אברמוביץ' בצ'לסי סכומי כסף, שיכלו להכניס כמה מדינות עולם שלישי ישירות ל-OECD. זה בקושי הביא לו את אליפות אנגליה. והנה, בזמן שנחשולי כסף שוב זורמים בפרמיירליג ולא לכיוון של צ'לסי, ודווקא כשהכחולים בנסיגה, והכוכבים הגדולים מזדקנים, והמאמן הוא סוג של ברירת מחדל, היא מביאה לו פתאום את הגביע מול קבוצה עדיפה. צ'לסי לא התפתתה למשחק המהיר וההתקפי של באיירן. היא הכירה בנחיתותה, נלחמה בהגנה, חיכתה מאחור ועקצה ברגע הנכון. גם המזל (ופטר צ'ך הענק) עזר.

מה שמעניין זה שהבוקר כמעט לא שמעתי או קראתי טרוניות כנגד המשחק ההגנתי של צ'לסי אמש. תארו לעצמכם שז'וזה מוריניו היה עדיין המאמן של הכחולים – כולם היו בוכים הבוקר שהוא "גנב" את הגביע. כנראה שבונקריזם הוא עניין של פרסונליזם. או מה.

קשה לומר על צ'לסי שהיא אלופה ראויה. אבל כבר הבנו מזמן שבטורנירים האלה לא זוכה הטובה ביותר לאורך זמן, אלא מי שהיתה הכי טובה ברגע הנכון. ובכלל, למרות שיחס ההימורים לפני המשחק נטה נגד צ'לסי, הזכייה הזאת לא היתה בבחינת הפתעה גדולה. יש קבוצה קטנה מאוד של מועדונים שיכולים לראות בעצמם ראויים לתואר "אלופי אירופה", וצ'לסי היא אחד מהם. מתישהו היה צריך להגיע התור שלה.