ארכיון תגיות: אינטר

נשארו רק הקלישאות

אחרי ערב כזה של כדורגל, אתה מוצא את עצמך עם שתי אפשרויות תגובה: נהמות ושאגות חד-הברתיות ונטולות-עיצורים מחד, או התדרדרות לקלישאות עבשות כמו "זו הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים כדורגל" מאידך. אז היות ואת השאגות הספגתי היטב בקירות דירתי, פה תמצאו את הקלישאות. אפילו סימנתי לכם אותן, שלא תתקשו למצוא. אז כן, מה שהתחולל הערב באליאנץ ארינה במינכן,  היה משחק לפנתיאון אשר מייצג את כל מה שיפה בכדורגל. וזה בכלל לא משנה אם אתה מכור לאינטר, כמוני, או שנפשך יוצאת דווקא לבאיירן (למה?), כמו אותם עשרות האלפים שמילאו את הצמיג הענק הזה במינכן.

עוד בשלב מוקדם של המחצית הראשונה, הבנתי שאנחנו צופים פה באחד המשחקים הגדולים של העונה. דבר-מה בקצב, בבלגן שהשתרר לפרקים על המגרש (בעיקר בהגנה של אינטר), בריקודים של רובן וריברי, רמז שהולך להיות פה משהו עצום. ולא היה רחוק שהמשהו הזה יהיה תבוסה עצומה של אינטר. באיירן תקפה גלים-גלים, ולמרות שהאמונה אף פעם לא נוטשת אותי, לא הרגשתי שאינטר, שנראתה על סף התפרקות אחרי ה-2:1, הולכת לצאת מנצחת מהמשחק הזה. אבל האמת היא, שבאותם רגעים ממש לא היה אכפת לי איך ייגמר המשחק – עד כדי כך נהניתי ממנו. סיכמתי ביני לבין עצמי, שאם כבר למות, אז לפחות למות יפה. היה אפילו שלב שבו כדור של גומס התגלגל על קו השער של אינטר באחד המהלכים המוזרים של המשחק, שהתבלבלתי לרגע וכמעט צעקתי לו "נו, נו, תיכנס!". שכרון חושים.

ואז הגיעה המחצית השניה (אלא איזו מחצית תגיע, השלישית?). באיירן עוד עשתה סימנים שהמגמה של המחצית הראשונה תימשך גם לתוך המחצית השנייה, אבל ללאונרדו היו תוכניות אחרות (בניגוד, כנראה, למאמנים שיש להם תוכניות איך להפסיד). אלא שאז הוא הסתובב לספסל וראה שם רק את התלתלים של קוטיניו – ילד ברזילאי בן 18 שעוד לא קרע זוג נעליים אחד. הבחור הצנום נזרק למים הקרים, ואני כבר הרגשתי שהאמונה בכל זאת נוטשת אותי – אם זה הנשק הסודי של אינטר, אז מצבנו קשה. אז קוטיניו הקטן קצת התרגש בהתחלה, ועשה כמה טעויות, אבל בהמשך השתלב במערך ואפילו החל במהלך שהביא לשער השיוויון של אינטר.

אז כניסתו של קוטיניו אולי סימנה את השינוי, אבל האיש של המשחק הוא ללא ספק סמואל אטו עם שער ושני בישולים. עד עצם היום הזה לא ברור עדיין מה מתחולל אצל האיש הזה בראש, אבל מה חשוב הראש כשיש לך כזה כישרון ברגליים. הבישול לסניידר בשער השיוויון עוד היה שגרתי למדי, אבל מה שהוא עשה בדרך לשער הניצחון היה שילוב מופלא של טכניקה, נחישות, לב וגם חוכמה וראיית משחק. תך כדי הטיול שלו ברחבה, עוד ראיתי בעיני רוחי איך הוא מחרבש את המהלך הזה והולך עם הראש בקיר, אבל אז הוא נתן את הקטנה לפנדב, שכמעט קרע את הרשת. אינטר חזרה מהקבר.

הלם ביציעים, וצרחות היסטריות בדירתי. בדקות שנותרו, חלפה לי בראש רק מחשבה אחת: זה לא נגמר עד שזה נגמר. כי אתם יודעים, כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים. אבל לא הערב. השעון אזל לאדומים, ואלופת אירופה (כן כן, עדיין) הוכיחה שהיה מוקדם להספיד אותה, ושהשמועות על מותו של הכדורגל האיטלקי היו מוקדמות. השופט שרק לסיום ונתן את האות לחגיגה הגדולה של השחורים-כחולים. ולנו נשאר רק למחוא כפיים ולשאת תפילה חרישית לקראת ההגרלה ביום שישי: תביאו את ברצלונה!

היידה אינטר

בשבוע שעבר הצגתי פה את החלק הראשון של מפת ליגת האלופות הפרטית שלי. בלי שהיות מיותרות, לקראת החצי השני של שמינית הגמר, הנה החלק השני.

פ.צ. קופנהאגן – צ'לסי

קופנהאגן: נו, איך אפשר לא להיות בעד דנים באשר הם? אני לא מכיר את קופנהאגן ולא ראיתי את המשחקים שלה, אבל יש לי פינה חמה בלב לדנים. וכשהם נגד צ'לסי השנואה, יש לי שם אפילו כמה פינות כאלה. הכרעת הדין: טובות. ברור.

צ'לסי: לפעמים אני עומד נדהם מול זכרונם הקצר של אנשים. מישהו בכלל זוכר מי היתה צ'לסי לפני שהגיע לשם רומן אברמוביץ'? ובכן, אני זוכר. את צ'לסי אני מתעב מאז ומתמיד, ובתודעה שלי היא קבוצה עם אוהדים חוליגניים ואנטישמים (וזה בדיוק מה שהיא היתה עד שהגיע לשם אברמוביץ'). הזמנים האלה עברו, אולי, אבל את מה שנצרב בנו בילדותנו ובנעורינו, קשה למחות. לכן, אני די נפעם מהפופולריות הגואה של צ'לסי בישראל. מילא ילדים ונערים שלא הכירו  את העידן ההוא, אבל אנשים בני גילי? מה לכם ולצ'לסי? זה רק מראה שמצליחנות ממגנטת אנשים אולי יותר מכל דבר אחר. וזו בפני עצמה סיבה טובה מאוד מבחינתי לשטום את הכחולים. גזר הדין: רעות, אלא מה.

ליון – ריאל מדריד

ליון: אני מחבב את ליון, אבל די איבדתי בה עניין מאז לכתו של ז'וניניו. היות ואני לא ממש עוקב אחרי הליגה הצרפתית (ליתר דיוק: ממש לא עוקב), הדבר הטוב היחידי שאני יכול להגיד על ליון העונה, זה שהיא אחראית להדחתה של הפועל ת"א מהמסגרות האירופיות. היפ היפ, הוריי. הפסיקה: טובות, בכיף.

ריאל מדריד: איכס. רעות.
איכשהו, קשה לי להאמין שליון שוב תדיח את ריאל, אבל אם זה יקרה, לא יהיה מאושר ממני.

מארסיי – מנצ'סטר יונייטד

מארסיי: עוד צרפתייה שלא מעוררת אצלי כלום. כמובן שאחזיק לה אצבעות נגד היונייטד, אבל מעבר לכך אני אדיש לחלוטין לגורלה. גזר הדין: בלתי מזדהות.

מנצ'סטר יונייטד: היריבה המושבעת של ליברפול שלי, ומועדון שממש מעורר בי רגשות אלימים כמעט. למרות ההערכה הכללית מההתנהלות של המועדון והיכולת שלו להישאר בטופ לאורך כל כך הרבה שנים, הם גם מצליחים להרגיז אותי לפעמים ברמות קשות (כמו במקרה של החוזה של וויין רוני). אני תמיד מייחל ואייחל לעוד נפילה של האימפריה. רעות, מה חשבתם.

אינטר – באיירן מינכן
(השארתי את הטוב לסוף).

באיירן: יחסיי עם באיירן מורכבים. בשנים שבהם התעצבה תודעת הכדורגל שלי, באיירן היתה קבוצת הייצוג מספר אחת של גרמניה. בעיני הילד שלי היא נתפסה כגירסה גרמנית למכבי ת"א כדורסל. וזה לא מפתיע: בשנות חיי (34 בסך הכול) היא זכתה ב-17 אליפויות. כשנולדתי היו לה רק 5. איך אני יכול לאהוב קבוצה כזאת? את הקבוצה שלי בגרמניה לא נזכיר פה כי זה מביך, אבל בואו נאמר שאני מעדיף הרבה קבוצות אחרות לפני באיירן. מצד שני, בתור הנציגה הרצינית היחידה של גרמניה במפעלים האירופיים, תמיד העדפתי אותה על פני הרבה אחרות מהיבשת. למשל בגמר הבלתי נשכח של 99', נגד מנצ'סטר, או ברבע הגמר בעונה שעברה, נגד מנצ'סטר. אבל זו כבר עונה שנייה ברציפות שבאיירן פוגשת את אינטר, ועל כן גם העונה היא לא תקבל ממני עוד סימפטיה. אלא אם כן היא תעבור לשלב הבא, אבל את זה אני לא מעז אפילו לדמיין. באופן זמני: פסק הדין: בלתי מזדהות.

אינטר: יאללה סאנטי נשמה. פורצה אינטר. הכחולים-שחורים סוף סוף נכנסים לעניינים בליגה האיטלקית, ולמרות שאני עדיין לא מבין את המינוי של לאונרדו כמאמן, אין ויכוח על התוצאות. אני לא חושב שיש מישהו שמאמין שאינטר יכולה באמת להגן על התואר, אבל גם אף אחד לא ספר אותה בעונה שעברה כמועמדת לתואר. דווקא טוב לנו ככה. טובות. הכי טובות.

איזה יופי

מאז שהייתי ילד ועד עצם היום הזה, אני מאוד נהנה לצפות באבא שלי בעבודתו. אבא שלי הוא חשמלאי במשלח ידו, אבל זה אפילו לא מתחיל לתאר את הכישורים הטכניים ואת ידי הזהב שלו. לא רק בחשמל, בכלל. בין אם הוא מרכיב מדף, מתקן אופניים או סתם מחליף נורה, אני תמיד מוצא את עצמי מתבונן בהתפעלות ובהנאה בידיים היציבות, בתנועות המדוייקות ובביצוע האסתטי והמושלם. התפעלות משום שאני, לצערי, לא ירשתי את הכישרון, והנאה משום שיש משהו מכשף בלצפות באדם המבצע את עבודתו במקצוענות מושלמת.

משום כך, ושיקפצו כולם, כל כך נהניתי הערב מהניצחון של אינטר על באיירן מינכן בגמר הצ'מפיונס. לא רק משום שאני אוהד של אינטר, אלא בשל המשחק המושלם של הבחורים בכחול-שחור, והפגנת העליונות והעוצמה של הקבוצה של מוריניו. זה היה בית ספר לכדורגל – סגירה מושלמת בהגנה (אפס הזדמנויות לבאיירן), וניצול מקסימלי של הזדמנויות בהתקפה. יעיל, נקי, מדויק – כמו אבא שלי בעבודתו. בלי מהלכי סרק, בלי פוזות, בלי הצגות, אפילו בלי כסאח. למרות מה שמכונה "הבונקריניו", אינטר לא גנבה ניצחון ולא שדדה את הגביע – אין בכלל ויכוח מי היתה הקבוצה הטובה יותר במגרש. זה היה נוק אאוט מושלם

אה, זה לא היה יפה? ראינו מה קורה למלכות היופי. בערב הנשף הן דורכות על השמלה שלהן ומועדות. כל היפהפיות של באיירן דפקו נפקדות: שווינשטייגר יכול היה להישאר בחדר ההלבשה, כי זה היינו הך אם הוא היה או לא היה על המגרש; רובן תיזז את עצמו למוות על הקו הימני; אלטינטופ נכנס שוב ושוב עם הראש בקיר, ולאם? נעלם. וחוץ מזה, זה דווקא כן היה יפה בעיניי. כפי שציינתי, זה פשוט מכשף לצפות בעבודה המבוצעת בצורה כה מושלמת ומדויקת.

אז ה"רומנטיקנים" (א. ארבל, שם) שוב יקשקשו את עצמם לעייפה על "כדורגל יפה" ועל ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד וכמה חבל על כל מיליוני האוהדים שרצו הצגה וקיבלו בונקר. בלה בלה בלה. תנסו להסתכל קצת מעבר לקלישאות הרגילות שאתם יורים באוטומט: מתי בפעם האחרונה ראיתם הצגה במשחק גמר כלשהו? מתי היה לנו, לא משנה איפה, גמר מלהיב? מסעיר? הרפתקני? זה אופיו של המעמד הזה, בלי קשר לזהותן של המתמודדות. משחקים זהיר, משתדלים לא לאבד את הצפון, ומקווים לתפוס גול במתפרצת. העיקר להניף את הגביע בסיום. זה לא מקום ליפי נפש ענוגים ורומנטיקנים – פה מנצח מי שקשוח ומאורגן יותר. במעמדים האלה נבדלים ספורטאי ענק מסתם ספורטאים גדולים. אינטר עברה את המבחן הזה בציון 100.

בחצי הגמר, יחד עם השמחה על ההישג של אינטר, גם אני התעצבתי על ברצלונה. אבל בניגוד למה שחושבים ואומרים רבים, אני לא נבהל מה"בונקריזם" של מוריניו, ולא חושש מהאפשרות ש"הכדורגל המכוער" ישתלט על אירופה. תמיד אומרים את זה, וזה מעולם לא קרה. וכשמשהו כזה קרה (איטליה 90'), עולם הכדורגל התעשת ולקח את עצמו בידיים.

ואי אפשר בלי מילה על מיליטו. אני לא יכול להעריך עד כמה גדולה השפעתו האמיתית של מוריניו על אינטר, ומה חלקו האמיתי של "המיוחד" בעונה המופלאה הזאת, אבל מהלך אחד שהוא ביצע העונה אי אפשר לקחת ממנו: הרכישה של מיליטו. לא ברור איך הבחור הזה התבזבז בשנים האחרונות בשוליים האפרפרים של הצמרת האירופית, בגנואה ובסראגוסה, תוך שהוא חולף מתחת לרדאר של כולם, עד שמוריניו נחת באיטליה. וכמה נפלא שהוא, בעונה חלומית מבחינתו, חתום על הגביע של אינטר. איזה יופי של משחק: שתי בעיטות לשער, שני גולים. מעופף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה. נוק אאוט, כבר אמרתי?

ברוך שהביאנו לזמן הזה. בערך חצי מאה מחכים במילאנו לגביע הזה. עבורי, בתור אוהד ותיק של אינטר, גביע האלופות תמיד היה משהו שאפילו לא מפנטזים עליו. מילדות נצרבה בי ההכרה שזה לא המגרש של הכחולים-שחורים. ועכשיו, כשזה הגיע, זה בלתי נתפס. דווקא בעונה הזאת, כשכולם סימנו את ברסה ויונייטד, כשאפילו לפני הגמר כל המאוכזבים נאחזו בבאיירן כמי שתציל את "הכדורגל האטרקטיבי", באה אינטר ואספה את התואר המשולש בצורה אלגנטית. ביכולת עקבית, בלי טובות מאחרים, בלי דרמות ובלי התקפי לב של השניות האחרונות. איזה יופי.