ארכיון תגיות: אייל גולסה

חטאים ועונשים קטנים

התבוסה של נבחרת ישראל הצעירה (4:0) לאיטליה, אינה הדבר המביך ביותר שארע לה ביורו הצעירות. מביכה יותר היא ההתנהלות הכללית מסביב למשחק האומלל הזה: תגובתו התמוהה של המאמן ("הנבחרת נראתה מצוין"), התירוצים של השחקנים ("לא באנו מוכנים, לא ידענו שאלה הבדלי הרמות"; "הכרטיס האדום לגולסה גמר לנו את המשחק") והוצאת העצבים על הקהל והתקשורת ("איזה קהל מגעיל… כל המדינה מחכה לנבחרת בפינה ורוצה להשפיל אותה"). אולי תלמדו כבר להפסיד כמו ספורטאים אמיתיים? בתור נבחרת כדורגל די בינונית, אפשר היה לחשוב שנלמד כבר לקבל מפלות בצורה יותר ספורטיבית.

אני יודע שזה קטנוני, אבל קשה לי שלא לשמוח לאיד. לא לאידם של השחקנים או הנבחרת, אלא רק לאידה של משפחת לוזון. אני יודע שיו"ר ההתאחדות ואחיינו שמים את האות-האמצעית-בשם-לוזון על דעתי ועל דעתם של בעלי-טורים אחרים, אבל אני אגיד אותה בכל זאת. לפני שלוש שנים בערך חטפתי כאן עצבים על מינוי אחיינו של היו"ר לתפקיד המאמן. גם היום אני חושב שזה היה מהלך מגונה ופסול, מצחין מנפוטיזם וקומבינה, שאין לו מקום בשום מערכת מנהלית תקינה. למרבה הצער, המהלך הזה עבר, וגם קטף פירות בדמות המינוי היוקרתי של גיא לוזון למאמן סטנדרד ליאז', אבל נתנחם בכך שרשעים ויהירים לא תמיד יעלוזו. גיא אמנם ייסע לבלגיה וישדרג את רמת החיים שלו לאין שיעור, והדוד ימשיך להתרווח על כורסת יו"ר ההתאחדות ולקשור לעצמו קשרים על "הארגון המוצלח של היורו" (ללא ספק, מגיעות מחמאות מקיר לקיר על היכולת הפנומנלית להרים 15 משחקי כדורגל ב-4 איצטדיונים קטנים, ולשמן את בכירי אופ"א בארוחות טובות ועוד פינוקים), אבל בכל זאת – חטפו הלוזונים סטירה קטנה ומחממת-לב. גם זו נחמה.

נעבור לכדורגל.
לפרקים, מצאתי את עצמי נהנה מהביצועים של הנבחרת הצעירה בשני משחקיה עד כה, שסיפקה, בחלק הקדמי בעיקר, כמה מהלכים יפים. אבל העובדה שזה הספיק לנקודה אחת וליחס שערים שלילי של 6:2, היא לא מקרה, לא מזל רע, וגם לא תוצאה של שיפוט גרוע (תכף נדבר על ההרחקה של גולסה), אלא התוצר הרגיל של יסודות לקויים ושחקנים שאינם מאומנים מספיק. ההחמצות מול איטליה, כשהמשחק עוד היה פתוח, הן לא "השפיץ של הנעל" ולא סתם מזל מחורבן – כשחלוץ לא מצליח לתחוב רגל מדוייקת לכדור ממש מול השער, זו עדות למגבלה טכנית, לא סתם פספוס. למה החלוצים האיטלקים לא פספסו כך? כי הם יותר מיומנים ומאומנים. מאוד פשוט.

גם השערים שכבשה איטליה מקורם בסגירה רעה בהגנה (השער הטפשי ביותר היה זה שספגה הנבחרת מכדור חופשי – אין שום תירוץ מניח את הדעת לחומה שאינה עומדת במקום הנכון). כך גם שער השוויון המעצבן מול נורבגיה. שוב, לא חוסר מזל, אלא מחסור באוויר ובכושר גופני.
אגב, האם גם נבחרת נורבגיה באה בטענות לשופט על הכרטיס האדום שספגה? האם תלתה את הפיגור בחסרון המספרי שלה והשתמשה בו כתירוץ להים ידיים? כמובן שלא, היא התארגנה מחדש והמשיכה לשחק ולנסות, עד שהשיגה את השוויון (שבדיעבד גם סידר לה כנראה כרטיס לחצי הגמר). צפו ולמדו.

כך גם לגבי ההרחקה של גולסה. הכרטיס האדום אולי גבולי, אבל כל מי שעוקב אחרי משחקי מכבי חיפה, יודע שמדובר בכסחן סדרתי, שמרבה לשלוח את הפקקים שלו לכיוון רגלי היריבים. הירידות של גולסה לגליצ'ים לא מעידות רק על התלהבות או על תשוקה או על "לחימה", אלא בעיקר על מגבלה טכנית. שחקן טוב ומאומן לא צריך לרדת לגליצ'ים – כושר גופני, מהירות, מיקום טוב וראיית משחק, אמורים לתת מענה ל-99 אחוזים מהמקרים. ירידה לגליץ' אמורה להיות פתרון-ייאוש אחרון, לא ברירת המחדל. נכון שהיא יכולה להסתיים לעתים בחילוץ-כדור הירואי, אבל ביותר מדי מקרים היא מסתיימת בעבירה וכרטיס (במקרה הטוב), או בפציעת אחד משני השחקנים – המכסח או המכוסח.
כששחקן מרבה לגלוש, זה סימן שאין לו פתרונות אחרים, ושכול היסודות שנמנו לעיל (כושר, מהירות, מיקום, ראיית משחק), לקויים. וגולסה בהחלט מרבה לגלוש. כך שהאדום אולי-אולי אינו מוצדק (לדעתי כן), אבל שוב – הוא גם לא מקרי.

?Qu'est ce que c'est

(בצרפתית: מה זה זה?)

אני מודה שעד משחק הנפל (2:0) של נבחרת ישראל אמש מול סרביה, לא ממש הייתי נגד המאמן לואיס פרננדז. בעיקר משום שאני חושב כי הנבחרת הזאת ממילא חסרת תקנה, ושזהותו של האיש בעמדת המאמן לא ממש חשובה. אבל בעיקר האמנתי כי למרות ההתנהלות התמוהה, למרות רכבת הזימונים, ולמרות השמות הלא-מזוהים בסגל, איכשהו יצליח האיש והטמפרמנט להחדיר מוטיבציה בשחקנים ולהלהיב אותם, כך שמשחקי הנבחרת לא יהיו ביזיון מוחלט. כידוע, זה לא בדיוק המצב, וגם אוהד חסר תקנה כמוני צריך להודות שזה נראה רע. רע מאוד.

בניגוד לרוב הפרשנים, אני בכל זאת מאמין שלנבחרת ישראל יש עדיין סיכוי להעפיל ליורו 2012. מאמין, אבל לא חושב (וכבר עמדתי על ההבדלים בין השניים), וכיוון שתהום עצומה פעורה בין האמונה הלוהטת לרציונל הצונן, אנסה להתחבר רגע לצד החושב שבי. ובכן, אין לי מה לחדש – המצב קשה. פעם, לפחות "התגאינו" בכך שנבחרת ישראל היא "אלופת העולם במשחקי ידידות". בעידן פרננדז, אנחנו אפילו לא מנצחים משחקי אימון, אז למה שתהיה לנו תקווה כלשהי לגבי המשחקים האמיתיים?

ואי אפשר בלי להתייחס לסגל ולהרכב הנבחרת. זה לא סוד שההגנה תמיד היתה החוליה החלשה בנבחרת. בהתקפה, כידוע, תמיד אפשר לסמוך על הברקה של בניון (כשהוא משחק) או ורמוט (כשהוא לא מסופסל), או של זהבי (כשהברגים בראש שלו מוברגים כמו שצריך), או של בן שהר/סהר (אולי עדיף שיחליף ל"שער"?). אבל ההגנה היא עסק רגיש יותר. לפיכך, לא ברורים לחלוטין הנסיונות התמוהים של המאמן בחוליה העדינה הזאת. שימו לב לרביעייה האחורית מאמש: דני בונדר מימין, רמי גרשון משמאל, טל בן חיים ואיציק כהן באמצע.

אני רוצה להתעכב במיוחד על האחרון: אני קורא כמעט כל יום את מדורי הספורט של "מעריב" ושל הביביתון ("ישראל היום") ופה ושם גם את אלה של "ידיעות" ו"הארץ"; אני סורק כל יום את אתרי הספורט באינטרנט כדי לחפש כתבות מעניינות לפרסם בדף הפייסבוק של הבלוג (שמתם לב לפרומושן? אם טרם עשיתם זאת, אנא היכנסו וליחצו על like/אהבתי); אני צופה מדי שבוע במשחקי הליגה (בעיקר של מכבי חיפה) ורואה לפעמים את תוכניות הסיכום בערוצי הספורט. ואני שואל: למען השם, מי זה איציק כהן?! ואני לא שואל במובן המזלזל של "אני יודע מי זה איציק כהן אבל לא מבין למה הוא משחק", אלא במובן של "אני לא יודע מי זה איציק כהן כי מעולם לא שמעתי עליו". אני ממש מתנצל אם אני פוגע בשמו הטוב של הבחור, אבל עד אמש לא שמעתי או קראתי את השם הזה, ואני אפילו לא יודע איפה הוא משחק. אז איך קרה שהוא התגלגל לעמדת הבלם של הנבחרת הלאומית?!

הלאה: דני בונדר שחקן ראוי בהחלט, אבל בהפועל ת"א הוא משחק ברוטציה עם עמרי קנדה (העונה בליגה: 10 הופעות לבונדר, 13 לקנדה) טל בן חיים לא משחק בכלל; ורמי גרשון הוא לא מגן. האם הרביעייה הזאת אמורה לעצור את החלוצים של קרואטיה ויוון? ואם לא – למה הם מתורגלים בהרכב? מזל שיש את דודו אוואט, שהציל אמש כמה שערים בטוחים ומנע תבוסה מביכה במיוחד.

נעבור לקישור. כמו במשחקים הקודמים, גם הפעם בחר פרננדז לפתוח עם שלושה קשרים אחוריים (כיאל, נאתכו ואלרואי כהן). נכון שסרביה נבחרת יותר חזקה מאלה שאנחנו צפויים לפגוש בחודש הבא, אבל המשחק הוא הרי הכנה לגיאורגיה ולטביה, ואם ההרכב הזה מהווה אינדיקציה למה שצפוי בשני המשחקים האלה, אז נראה כי פרננדז שוב הולך על מערך נסוג ופחדני (וכבר כתבתי: המעז מנצח, ופרננדז לא מעז להעז). ואם ההרכב הזה אינו מייצג את ההרכב שצפוי לנו בחודש הבא, אז בשביל מה לקיים משחק אימון?

באגף היצירתי, המאמן הלאומי הלך אמש על אייל גולסה וערן זהבי, פלוס אליניב ברדה בשפיץ. בחירה טובה, אבל הבעיה אינה במי שפתח, אלא במי שלא פתח: גיל ורמוט ובן סהר/שהר. נכון שוורמוט לא בפורמה, כמו שאומרים, אבל גם גולסה סובל מחוסר יציבות, ובנוסף, הוא גם פחות מנוסה מוורמוט. והנסיון במעמדים האלה חשוב יותר מהיכולת לעשות עוד דריבל. באשר לסהר/שהר, הסיפסול שלו אפילו יותר תמוה. הוא הרי לוהט בימים אלה – והלוהטים הם אלה שצריכים להיות בהרכב.

ועם כל זאת, שלא תחשבו שאני לא אופטימי. האופטימיסטיות שלי אינה תלויה בעובדות או בניתוחים רציונאליים. אז שיהיה ברור: למרות הכול, ולמרות המאמן, יש סיכוי ויש תקווה. ויאללה ישראל מלחמה.

ענייני השעה

הלב ממריא מכבי

מוסף הספורט של ידיעות אחרונות חשף אתמול את פרשת "פנאן טורס" – עוד שלד מבאיש מתוך ארון השלדים העצום (מה ארון? האנגר!) של מנהל מכבי ת"א לשעבר מוני פנאן ז"ל. היות ולא מדובר בעצם בספורט, אתם מוזמנים לקרוא את מה שיש לי לומר על הנושא בבלוג האחר שלי, "מושב לצים".

 

מעשה בעיסוי

גם הסיפור הזה אינו ממש ספורט, אבל זה מה שמספקת לנו תקשורת הספורט בימים אלה. אברהם גרנט, מנג'ר פורטסמות, נצפה כשהוא יוצא ממכון עיסוי תאילנדי בסאות'המפטון ("החשוד כבית בושת", כך נכתב). מעניין לעקוב אחר התגלגלות ה"פרשה" בתקשורת. הדיווח הראשון שאני נתקלתי בו היה משהו בסגנון של "אברהם גרנט בילה עם זונה כשהוא לבוש במדים של פורטסמות'" – מה שכמובן עורר את זכרן של פרשיות ישנות מן הממלכה, כמו למשל אותו שר (שכחתי את שמו) שחגג עם זונה בעודו לבוש במדי קבוצתו האהודה (או שמה היא זו שלבשה את המדים, לא זוכר וזה גם לא חשוב).

בהמשך הסתבר שאברם אכן היה לבוש באימונית או במעיל של פומפי כאשר נצפה יוצא מהמכון, אבל אין עדות לכך שנעשה בהם שימוש שלא לצורכי התגוננות מן הקור בלבד. הדיווחים המשיכו עם מתקפתה המלבבת של צופית גרנט על העיתונאים (יצאה גדולה, צופית – קראו למשל את מה שיש לפוהורילס במעריב להגיד על זה –  אבל היא היתה צריכה לדעת שעיתונות מציצנית זה המחיר של החיים הטובים באנגליה), ועם הידיעות מהאי כי המשטרה חוקרת האם אותו מוסד הינו מכון עיסוי לגיטימי, או בית זונות לא חוקי. אני דווקא הייתי שולח אליהם את המועצה לצרכנות (או מה שיש להם שם באנגליה) – 130 פאונד לשעת עיסוי?! זו השערוריה האמיתית.

הקרב על הבית

לקראת הגרלת מוקדמות אליפות אירופה בכדורגל שתתקיים ביום ראשון, עמית לוינטל ב"ישראל היום" קורא להתאחדות הישראלית לארח את משחקי הבית של הנבחרת באיצטדיון בלומפילד, ולא ברמת גן. טענתו היא שכדי לשמור על סיכוי כלשהו לעלות לטורניר הגמר, או לפחות להגיע לפלייאוף, צריך לנצח את כל משחקי הבית (וכמובן גם את כל משחקי החוץ מול הנבחרות החלשות יותר). והמפתח לכך הוא איצטדיון ביתי חם – גם במחיר של תכולת צופים נמוכה בהרבה (ההפרש עומד על כמעט 30 אלף צופים). לפחות האיצטדיון יהיה מלא בכל המשחקים והאווירה תהיה טובה בהרבה. ויש גם דוגמאות לנבחרות קטנות שעשו את זה בזכות איצטדיון ביתי קטן: סלובניה, סלובקיה. משכנע.

אני מסכים בהחלט, אבל יש לי הסתייגויות. קשה לי לראות את ההתאחדות מוותרת על ההכנסה הצפויה ממכירת הכרטיסים, ואפשר להבין זאת. בעבר כבר הצעתי להעתיק לפחות את המשחקים מול הנבחרות הקטנות לבלומפילד או לטדי. את הגדולות אין כנראה מנוס מלארח בזוועה הרמת-גנית, ולו בשביל לאפשר לכמה שיותר אנשים להגיע.

אבל לי מציקה הבחירה הכאילו-צפויה של הכותב בבלומפילד. למה בלומפילד? אני אוהב את האיצטדיון הזה אבל אני מזכיר לכם: יש איצטדיון טוב (וחדש יותר) ממנו בירושלים, ונבחרת ישראל היא כנראה אחת הנבחרות היחידות בעולם שאינה משחקת בעיר הבירה שלה. רבים מאיתנו אוהבים לא לאהוב אותה, מקטרים עליה, אבל ג'רוזלם גם יכולה להיות הנשק הסודי שלנו נגד הגויים.

יאללה, תביאו את האירופאים יפי הנפש האלה לירושלים;  תמלאו להם את הראש בסיפורים על פיגועים, וערבים רעים, ויהודים מטורפים, ופנאטים דתיים, ו"סינדרום ירושלים"; גוללו באזניהם בדרך את סיפורם של שלדי המשוריינים הנראים מחלון האוטובוס;  ספרו להם על אוהדי בית"ר (אפשר גם להציג להם תמונות של דוד עראק), ועל כך שמדובר במועדון היחיד בעולם המערבי שבוחר את שחקניו על פי השתייכותם האתנית. ואז תכניסו אותם ל"טדי", עם האקוסטיקה האימתנית שלו והיציעים התלולים שחובקים את הדשא. ואחרי כל זה – איך לא ירעדו להם הברכיים? אם נגזר עלינו להתקע עם העיר הפסיכית הזאת (בשלמותה או בחלקה), בואו לפחות נרתום את הטירוף וכוח ההרס שלה לטובת נבחרת הכדורגל שלנו. אני מתחייב להיות הראשון לקנות מנוי למשחקי הנבחרת בטדי.

תנו לו צ'אנס

ואפרופו ערים עתיקות ומטורפות ומועדונים פשיסטיים, הנה אנחנו ברומא. הפלירטוט התמוה של אייל גולסה עם לאציו נראה נכון לרגע זה כעומד בפני סיום, ומסתמן כי התכשיט מחפש לרדת מהעץ ולחזור למועדון בו גדל. כאוהד מכבי חיפה, ההתנהלות של גולסה ומקורביו, כפי שתוארה בתקשורת, מרגיזה. איפה הנאמנות? איפה הסבלנות? מה בוער לך? אבל אני מקווה שאוהדי מכבי חיפה ימחלו לנער על יועציו הגרועים. קשה לעמוד בפיתוי של הליגה האיטלקית, של שכר גבוה בהרבה (וביורו), של חיים בעיר מפנקת כמו רומא. לא במקרה נערים בערך בגילו (הבחור בן 18 וחצי) עדיין לא רשאים להצביע בבחירות או לקנות אלכוהול. שיקול הדעת עדיין לא מגובש, ואפשר לסלוח לו על ההתנהלות הפזיזה הזאת.

אם גולסה אכן יחזור לחיפה, אני מאוד מקווה שהאוהדים לא ימררו את חייו. חבל יהיה לאבד בשל כך את השחקן ואת הכישרון שלו. תנו לו צ'אנס. מכבי חיפה רק הרוויחה עד היום משחקנים ש"עשו פרסה" (כל אחד מסיבותיו) – יניב קטן שחזר אחרי גלות קצרה באנגליה, ולפניו יוסי בניון שוויתר על איאקס (וגם, בדיעבד, הרוויח מכך בגדול).

בכלל, המקרה של בניון (רק אני חושב שהוא וגולסה נראים כמו אחים?) הוא דוגמה טובה: ההתנהלות של "הילד" (אז באמת ילד) וחזרתו בטרם עת מאמסטרדם לבאר שבע, זכו אז לביקורת קשה וללעג. בדיעבד, במבחן התוצאה, זה השתלם ליוסי, שהגיע לבסוף לרמות הגבוהות ביותר. גולסה לא פחות מוכשר (יש אומרים: יותר) מבניון, ומכבי חיפה יכולה להיות מקפצה נהדרת בשבילו בעוד 3-4 שנים. כולם רק יכולים להרוויח מהישארות של גולסה בחיפה: הנער, המועדון וגם האוהדים. אז גלו סבלנות וחוסו עליו בבקשה.