ארכיון תגיות: אבי לוזון

חטאים ועונשים קטנים

התבוסה של נבחרת ישראל הצעירה (4:0) לאיטליה, אינה הדבר המביך ביותר שארע לה ביורו הצעירות. מביכה יותר היא ההתנהלות הכללית מסביב למשחק האומלל הזה: תגובתו התמוהה של המאמן ("הנבחרת נראתה מצוין"), התירוצים של השחקנים ("לא באנו מוכנים, לא ידענו שאלה הבדלי הרמות"; "הכרטיס האדום לגולסה גמר לנו את המשחק") והוצאת העצבים על הקהל והתקשורת ("איזה קהל מגעיל… כל המדינה מחכה לנבחרת בפינה ורוצה להשפיל אותה"). אולי תלמדו כבר להפסיד כמו ספורטאים אמיתיים? בתור נבחרת כדורגל די בינונית, אפשר היה לחשוב שנלמד כבר לקבל מפלות בצורה יותר ספורטיבית.

אני יודע שזה קטנוני, אבל קשה לי שלא לשמוח לאיד. לא לאידם של השחקנים או הנבחרת, אלא רק לאידה של משפחת לוזון. אני יודע שיו"ר ההתאחדות ואחיינו שמים את האות-האמצעית-בשם-לוזון על דעתי ועל דעתם של בעלי-טורים אחרים, אבל אני אגיד אותה בכל זאת. לפני שלוש שנים בערך חטפתי כאן עצבים על מינוי אחיינו של היו"ר לתפקיד המאמן. גם היום אני חושב שזה היה מהלך מגונה ופסול, מצחין מנפוטיזם וקומבינה, שאין לו מקום בשום מערכת מנהלית תקינה. למרבה הצער, המהלך הזה עבר, וגם קטף פירות בדמות המינוי היוקרתי של גיא לוזון למאמן סטנדרד ליאז', אבל נתנחם בכך שרשעים ויהירים לא תמיד יעלוזו. גיא אמנם ייסע לבלגיה וישדרג את רמת החיים שלו לאין שיעור, והדוד ימשיך להתרווח על כורסת יו"ר ההתאחדות ולקשור לעצמו קשרים על "הארגון המוצלח של היורו" (ללא ספק, מגיעות מחמאות מקיר לקיר על היכולת הפנומנלית להרים 15 משחקי כדורגל ב-4 איצטדיונים קטנים, ולשמן את בכירי אופ"א בארוחות טובות ועוד פינוקים), אבל בכל זאת – חטפו הלוזונים סטירה קטנה ומחממת-לב. גם זו נחמה.

נעבור לכדורגל.
לפרקים, מצאתי את עצמי נהנה מהביצועים של הנבחרת הצעירה בשני משחקיה עד כה, שסיפקה, בחלק הקדמי בעיקר, כמה מהלכים יפים. אבל העובדה שזה הספיק לנקודה אחת וליחס שערים שלילי של 6:2, היא לא מקרה, לא מזל רע, וגם לא תוצאה של שיפוט גרוע (תכף נדבר על ההרחקה של גולסה), אלא התוצר הרגיל של יסודות לקויים ושחקנים שאינם מאומנים מספיק. ההחמצות מול איטליה, כשהמשחק עוד היה פתוח, הן לא "השפיץ של הנעל" ולא סתם מזל מחורבן – כשחלוץ לא מצליח לתחוב רגל מדוייקת לכדור ממש מול השער, זו עדות למגבלה טכנית, לא סתם פספוס. למה החלוצים האיטלקים לא פספסו כך? כי הם יותר מיומנים ומאומנים. מאוד פשוט.

גם השערים שכבשה איטליה מקורם בסגירה רעה בהגנה (השער הטפשי ביותר היה זה שספגה הנבחרת מכדור חופשי – אין שום תירוץ מניח את הדעת לחומה שאינה עומדת במקום הנכון). כך גם שער השוויון המעצבן מול נורבגיה. שוב, לא חוסר מזל, אלא מחסור באוויר ובכושר גופני.
אגב, האם גם נבחרת נורבגיה באה בטענות לשופט על הכרטיס האדום שספגה? האם תלתה את הפיגור בחסרון המספרי שלה והשתמשה בו כתירוץ להים ידיים? כמובן שלא, היא התארגנה מחדש והמשיכה לשחק ולנסות, עד שהשיגה את השוויון (שבדיעבד גם סידר לה כנראה כרטיס לחצי הגמר). צפו ולמדו.

כך גם לגבי ההרחקה של גולסה. הכרטיס האדום אולי גבולי, אבל כל מי שעוקב אחרי משחקי מכבי חיפה, יודע שמדובר בכסחן סדרתי, שמרבה לשלוח את הפקקים שלו לכיוון רגלי היריבים. הירידות של גולסה לגליצ'ים לא מעידות רק על התלהבות או על תשוקה או על "לחימה", אלא בעיקר על מגבלה טכנית. שחקן טוב ומאומן לא צריך לרדת לגליצ'ים – כושר גופני, מהירות, מיקום טוב וראיית משחק, אמורים לתת מענה ל-99 אחוזים מהמקרים. ירידה לגליץ' אמורה להיות פתרון-ייאוש אחרון, לא ברירת המחדל. נכון שהיא יכולה להסתיים לעתים בחילוץ-כדור הירואי, אבל ביותר מדי מקרים היא מסתיימת בעבירה וכרטיס (במקרה הטוב), או בפציעת אחד משני השחקנים – המכסח או המכוסח.
כששחקן מרבה לגלוש, זה סימן שאין לו פתרונות אחרים, ושכול היסודות שנמנו לעיל (כושר, מהירות, מיקום, ראיית משחק), לקויים. וגולסה בהחלט מרבה לגלוש. כך שהאדום אולי-אולי אינו מוצדק (לדעתי כן), אבל שוב – הוא גם לא מקרי.

כדורגל משחקים 40 דקות

סרט אימה

כמדומני, היה זה אלפרד היצ'קוק שאמר פעם: "אני מרגיש כמו רמאי. אנשים באים לקולנוע כדי לראות סרט שאורכו שעה וחצי, ובפועל הם יושבים מחצית מהזמן הזה בחשיכה מוחלטת".

למי שלא מבין את ההומור הדקיק של היצ'קוק, או שאינו מתמצא בטכנולוגיית הקולנוע, אסביר כי הנורה במקרן הקולנוע נדלקת ונכבית במהירות גדולה (מה שיוצר למעשה את אשליית התנועה של הסרט), כך שלמעשה, הצופים מבלים מחצית מזמנם בקולנוע בחושך מוחלט!

מסתבר כי בכדורגל המצב דומה.
בליגות הבכירות של אירופה (פרמיירליג, לה-ליגה, בונדסליגה, ליגת האלופות) משחקים כדורגל בערך 60-65 ומשהו דקות מתוך 90 הדקות הרשמיות של המשחק. הכוונה לדקות שבהן המשחק ממש רץ, בקיזוז הדקות שמתבזבזות על כדורי חוץ, הכנות לבעיטות עונשין וקרנות, עבירות וכד'.
זה נשמע כמו בזבוז עצום של זמן, אבל בליגות האלה המצב עוד טוב: בדיקה דומה שנעשתה בליגות קטנות יותר ומקצועניות פחות, העלתה כי זמן הנטו של המשחק יורד לאיזור ה-40 דקות! הנה כי כן, כמו הצופים בקולנוע על פי היצ'קוק, גם צופי הכדורגל יושבים כמחצית מהמשחק בחשיכה (מטאפורית, כמובן).
אני מציע לכם פעם לשבת מול משחק כדורגל עם שעון עצר ולמדוד את דקות המשחק בפועל. התוצאות יפתיעו אתכם.

לא קשה לנחש, שהמצב בליגה הישראלית קרוב יותר לליגות ה-40-דקות-נטו. אגב, אני ביצעתי לפני כמה שנים מדידה כזאת במשחק בליגת העל, והגעתי ל-38 דקות נטו.
אתמול, כשצפיתי במשחק הגביע בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה (3:0), הצטערתי שלא מדדתי. יכולתם של השחקנים שלנו למרוח זמן ולגנוב עוד ועוד דקות, היא פשוט עילאית. פה התמהמהות בהכנסת כדור, שם עוד גלגול על הדשא או דיון קצר עם השופט, או עוד ליטוף של הכדור לפני בעיטת העונשין. לו רק היו משקיעים את היצירתיות הזאת במשחק עצמו, ולא בדקות המתות שלו.

תקועים

ואם בענייני זמן עסקינן, אי אפשר להתעלם ממעשה-החלם התורן – ההחלטה לדחות את פתיחת המשחק בחצי שעה, עקב הפקקים בדרך לטדי. כאילו זו הפעם הראשונה שבה יש פקקים בדרך לטדי. לפחות חמש פעמים הייתי באיצטדיון הזה, בשעות שונות ובימים שונים של השבוע, ותמיד פקוק. סע ברכבת, אתם אומרים? זו מפסיקה לעבוד ב-21:30, ובשבת לא עובדת בכלל.

מכירים את ההבדל בין חכם לפיקח? פיקח יודע להיחלץ ממצבים שחכם כלל לא נכנס אליהם. אז יו"ר ההתאחדות התנהל אתמול בפיקחות כשהחליט על דחיית פתיחת המשחק ואפשר לאוהדים להגיע בזמן לשריקת הפתיחה, אבל בעיית הגישה לטדי היא מחדל מתמשך של שנים, וזו כבר טיפשות לשמה.

קואליציית המיעוטים

ועניין אחרון: אחרי האירועים המכוערים סביב זאור סדאייב הצ'צ'ני, וההתנהגות של אוהדי בית"ר, הגיעה אמש התשובה המוחצת, ששום תסריטאי לא יכול היה לכתוב בלי שיאשימו אותו בהגזמה ספרותית: תבוסה 3:0, כשאת השער הראשון כבש טאלב טוואטחה (ערבי), את השני השחיל ויאם עמאשה (דרוזי), ואת החותמת הסופית הניח דינו אנדלובו (דרום-אפריקני). איזה יופי.

ויהי אור

אנחת רווחה קולקטיבית נשמעה אמש ברחבי הארץ, כשעונת 2011-12 הואילה בטובה להגיע לסיומה (לא לפני שזכינו לשזוף את עינינו ואוזנינו בעוד מופע אימים מבית היוצר של הפועל ת"א. תכף נגיע לזה). בהנחה שלא קוראים לכם איזי שירצקי, אני מניח שכולכם תסכימו עם הקביעה שזו היתה אחת ה… לא, זו היתה ה-עונה הכי רעה, מדכאת, עלובה ומביכה שהיתה לנו.

אבל עזבו, חבטתי מספיק בליגה המסכנה והצולעת שלנו. החלטתי לעשות הפעם מאמץ מיוחד ולכתוב פוסט אופטימי. לנסות למצוא כמה נקודות אור באפלה, כמה מטבעות זהב (טוב, נחושת) בתוך בריכת המים העכורים והמעופשים של הכדורגל הישראלי.

חושך על פני תהום

הדבר הכי טוב בעונה הזאת, הוא שהיא הסתיימה. זהו. נגמר. המלחמה מאחורינו ואפשר לצאת מהבונקר ולמצמץ לנוכח אור השמש המסנוור. הגברת השמנה שרה ואלביס עזב את הבניין (ונקווה שייקח איתו בצאתו גם את אבי לוזון החוצה ממשרדי ההתאחדות). אני מנסה להתנחם בכך שיותר נמוך, אני מקווה ומאמין, אי אפשר לרדת. אולי סוף סוף הצלילה הארוכה הסתיימה, וגופו המיוסר והחבול של הכדורגל הישראלי נחבט בקרקעית הקשה. אולי מפה נתחיל לטפס בחזרה מבור התחתית האפל הזה.

אני מאוד מקווה כי מה שהיה לנו העונה זה התוהו ובוהו וחושך על פני תהום שמגיע שנייה לפני ה"ויהי אור". נראה לי כי בנקודה כלשהי במהלך העונה חלה פריקת עול כללית בענף הכדורגל. כאילו נחתה על כולם הבנה קולקטיבית כי זו ממילא הולכת להיות העונה הגרועה ביותר אי פעם, אז יאללה, זו הזדמנות להתיר את הרסן ולהשתולל כדבעי, לפרוק מתחים, להגיד מה שרוצים על מי שרוצים, להרביץ ולקלל. כמו כיתה בבית הספר היסודי שהמורה יצאה ממנה לכמה דקות, והילדים יודעים שהיא תכף תחזור ותשליט סדר, אבל עד אז – יאללה בלאגן. חבל רק שהמורה לא עושה סימנים של חזרה, ושבשלב מסוים גם מנהל בית הספר הצטרף לחגיגה, אבל אם זה מה שיזרז את הליכתו הביתה, אז אולי זה היה לטובה.

אתם יודעים מה? היתה לנו זכות לחזות באנרכיה. זכות, משום שאנרכיה בדרך כלל מולידה סדר, ומשום שאפשר ללמוד ממנה ולהסיק מסקנות – לא רק לגבי הכדורגל. כאילו הכדורגל העונה היה מעין מעבדה שבה נערך ניסוי באנרכיזם – מה קורה כאשר אין שליט, אין שלטון, אין אכיפת חוק, אין חזון ואין תקווה. חבל רק שהניסוי יצא "קצת" משליטה, אבל גם מזל שאף אחד לא נהרג במהלכו (בינתיים).

מצפון תיפתח הטובה

בחזרה לשירצקי ושות׳. קצת חבל לי עבור עירוני קריית שמונה, שהאליפות ההיסטורית שלה נרשמה בעונה מעפנה שכזו. אבל רגע, רציתי להיות אופטימי. אוקיי, מנסה שוב: איזה יופי שבתוך כל הג׳יפה זכינו לאליפות היסטורית ומרגשת של עירוני קריית שמונה! הללויה, נמצאו סימני חיים בליגה שלנו, אותרו ניצוצות של חזון ותקווה וניהול תקין וסולידי. אולי ק"ש תהווה השראה לכל העלובות שמתחתיה לקראת העונה הבאה.

שיר לשכונה*

ביחד עם ק"ש, הצל"ש של העונה הולך לבני יהודה ת"א. בשקט-בשקט, בלי יומרות ובלי רעש וצלצולים (וגם בלי הרבה כסף), בני יהודה מתמקמת עונה אחר עונה בצמרת הגבוהה של הליגה, תוך שהיא משאירה מאחור כמה מ"הגדולות". בתקציב שפוי, בניהול מסודר, בקידום צעירים ממחלקת הנוער, בני יהודה משמשת מודל ומופת לקבוצות הבינוניות והקטנות. היא גם סוג של שמורת טבע נדירה ושייכת לזן די נכחד של מועדונים – מועדוני השכונות. פעם היום כאן הרבה כאלה – שעריים, מרמורק, רמת עמידר, שמשון ת"א. כולם נמוגו אל הנשייה או אל הליגות הנמוכות. רק בני יהודה עוד חיה ובועטת ועושה בית ספר לגדולות ממנה.

(* המקטע הזה מוקדש לא. בית הלחמי, שהסב את תשומת לבי להישג העצום של בני יהודה, שבתוך כל המהומה הכללית קצת נעלם מעיני עיתונות הספורט. וגם מעיניי. תודה)

 מושבה לא נושבה

אני יודע שהבטחתי אופטימיות ואור, וקשה לייחס את המושגים האלה למכבי פ"ת. אבל יקום מי שחש עצב עמוק לנוכח ירידתה של פ.צ. לוזון לליגת המשנה (אבי ועמוס, שבו). כמאמר הפסוק שהמצאתי הרגע: "קטנונית ועלובה היא השמחה לאיד, אך עדיין, שמחה היא" (י. רוזנבאום. שם, שם). אם רוצים, יש מידה מסוימת של סמליות שדווקא מכבי פ"ת ירדה ליגה, ודווקא בגלל הורדת נקודות מחוץ למגרש – נראה כי מי השופכין של העונה מתנקזים לאיצטדיון המושבה: ההתפרעות ההיא והבעיטה בראש, ההתבזות והזיג זג של בית הדין המשמעתי, ההשתוללות של אבי לוזון בסיום משחק הירידה. כאילו כל זוועות העונה מתומצתות בסיפורה של מכבי פ"ת. תעשו חיים בליגה הלאומית – זו הליגה שלכם, אם לא נמוך ממנה. היו שלום ותודה על הדגים המבאישים שהשארתם לנו.

יאללה הפועל מלחמה

בתוך הכאוס הכללי של הכדורגל הישראלי, יש בועה קטנה של… עוד כאוס. הפועל ת"א רשמה הישג מרשים ביותר, ואף היסטורי, עם זכייה שלישית ברציפות בגביע המדינה. אבל בדרך לשיא הזה היא שברה עוד כמה שיאים – בעיקר של טעם רע. גם סיפורה של הפועל ת"א מאוד ייצוגי וסמלי: גם ברגע השיא של העונה, גם בתוך השמחה הגדולה של האוהדים והשחקנים, מצאו אנשי הפועל ת"א זמן להתכתש בשידור חי מול המצלמות, להטיח עלבונות, לסגור חשבונות ובאופן כללי לבזות את עצמם ואת המקצוע שלהם. אפילו רגע הנפת הגביע, שאמור להיות רגע של שמחה מזוקקת ונקייה, הוכתם בג'יפה, כשהקפטן וואליד באדיר הזמין את אבוטבול המושעה להניף עמו את הגביע, בהתרסה ברורה נגד ההנהלה. זה עצוב, כי באדיר עוד נחשב במקומותנו ספורטאי למופת, והנה גם הוא לא הצליח לשמור על ממלכתיות. מה שכן, לבאדיר יש עוד טיפה סטייל במחאה שלו, מה שאי אפשר לומר על הפושטק טוטו תמוז, שלעניות דעתי צריך לקבל עונש השעיה של כמה חודשים על ההתנהגות שלו אמש.

בקיצור, אין צדיקים ואין טובים בסיפורה הדוחה של הפועל ת"א. לא האוהדים, לא השחקנים ולא אלי טביב. גם לא העיתונאים, אוהדי הפועל או לא, שמתקשים להסתיר את ההנאה העצומה שהם שואבים מהבלגן הזה, ובדרכם תורמים ועורמים ממנו עוד. רגע, אז מה אופטימי כאן? שוב, אולי גם הפועל ת"א סוף סוף הגיעה לקרקעית; אולי יבוא בעל בית חדש, יותר צנוע ויותר נעים הליכות ופחות מעורר אנטגוניזם; אולי השחקנים הסוררים יחזרו למימדיהם האמיתיים ו/או יעופו לכל הרוחות; ואולי גם האוהדים יבינו שהרחיקו לכת (כן, אהה). הפועל חייבת להתעשת ומהר. לא כי ממש אכפת לי מהמועדון הזה ומגורלו, אלא מפני שהוא תקוותנו העיקרית באירופה בעונה הבאה.

מטלטלה לתלתלים

גם מכבי חיפה הגיעה כנראה לתחתית החבית, אך לזכותה ייאמר שעשתה זאת עם הרבה יותר אצילות, ובלי לשבור את הכלים. כשאלישע לוי מונה למאמן, חשבתי שהמינוי הזה לא-טוב. לא כי אלישע אינו מאמן טוב, אלא כי חשבתי שעקרונותיו המקצועיים אינם הולמים את האופי ההתקפי של מכבי חיפה. אני עדיין חושב ככה, אבל אי אפשר להתווכח עם ההישגים שלו. מה שכן, אני כבר לא חושב שזה היה מינוי לחלוטין בלתי ראוי. אלישע לוי הביא איתו איזו נינוחות, שעזרה מאוד למועדון הלחוץ הזה לעבור תקופות משבריות. יתכן שזה גם מה שראה בו יעקב שחר כשמינה אותו. האישיות של אלישע ריסנה קצת את השוליים הקיצוניים של האוהדים והרגיעה שחקנים ממורמרים. הרי איך אפשר בכלל לכעוס על האיש הזה לאורך זמן?

מבאס מאוד שמכבי חיפה לא תהיה בעונה הבאה באירופה, אבל יתכן שעבור ראובן עטר, יקיר האוהדים, זה יעבוד דווקא לטובה. אין יותר מדי מוקשים פוטנציאליים בדרך, שעלולים לערער את מעמדו של המאמן החדש כבר בתחילת העונה. אין גנק, אין מאלמו ואין דינאמו מינסק, והעונה מתחילה עבור הירוקים רק בסוף אוגוסט. רובן יקבל יותר ימי חסד ושקט כדי לעבוד ולהעמיד קבוצה שתרוץ לאליפות בזמן שיריבותיה יקיזו דם ביבשת.