רציתי שברצלונה תודח הערב מליגת האלופות. העדפתי את ארסנל. זה לא קרה, אבל רציתי להסביר לכם למה זו היתה ההעדפה שלי. הבעיה היא שגיליתי כי מדובר בהסבר מאוד ארוך, ולכן אגלול פה את חלקו הראשון, הפשוט יותר, ואת השני אשמור לאחרי המשחק מחר בין מנצ’סטר יונייטד לבאיירן מינכן (ואני ארשה לעצמי להתעלם, החל מעכשיו, מההתמודדות המסעירה בין ליון לבורדו).
יש לי בעיה עם ברצלונה בשתי העונות האחרונות. לא, תיקון. אין לי בעיה עם ברצלונה, יש לי בעיה נפשית. זה לא חדש, אבל תנו להסביר: בחינוך שקיבלתי בבית (כדי שנבין איפה אנחנו עומדים פחות או יותר: קיבוצניק, שמאלני, הומניסט – לאו דווקא בסדר הזה), היו, בין היתר, שני יסודות חשובים: א) הזדהות עם החלש, האנדרדוג. ב) שמירה על ראש פתוח, ביקורתיות, ולהיזהר מפני “הליכה עם העדר”.
הראשון הוא שמאלני-מרקסיסטי קלאסי. השני הוא יותר אנטי-פאשיסטי ואמנם מגיע מאותו שדה רעיוני, אבל הבעיה היא שהעקרונות האלה לא תמיד מתיישבים ביחד, וכן קיימת גם סתירה פנימית בעיקרון השני: כי מה קורה אם העדר הולך דווקא עם האנדרדוג? ואיפה הביקורתיות והראש הפתוח, אם אתה מזדהה אוטומטית עם החלשים? ואם החלש, מה לעשות, טועה?
טוב, בגלל זה אנחנו השמאלנים מתים מרירים. אבל זה לא חשוב כרגע.
איפה היינו? אה, בברצלונה. ובכן, אני מאוד אוהב את בארסה, ותמיד אהבתי. את ארסנל אני מחבב, אבל היא לא ממש פייבוריטית אצלי – אני הלא אוהד ליברפול. אז מה קרה פה?
למה רציתי שברצלונה תודח?
1. כי אני מזדהה עם האנדרדוג, חשבתי שהסברתי את זה כבר.
2. כי כשהפעיות מסביב מתגברות, נדלק אצלי שלט ה”זהירות, עדר”. מקהלת הסופרלטיבים שמזמרת בשנה-שנתיים האחרונות סביב ברצלונה התחילה לעלות לי על העצבים. הפרשנים מתחרים ביניהם מי יפליא יותר במחמאות ואני, משהו בי פקע. לא יכול לשמוע את זה יותר.
תשאלו, למה אתה כזה חרא של בנאדם? למה אתה לא יכול להצטרף למסיבה לחגוג עם כולם? קודם כל כי אני חרא של בנאדם. וחוץ מזה, נו, הסברתי כבר. כשאני רואה עדר שועט מסביבי, האינסטינקט שלי הוא לעצור ולהסתובב.
ושיהיה ברור: אני לא מתכחש לכך – זו באמת קבוצה מופלאה, מסי הוא עילוי, אינייסטה גאון, צ’אבי צריך להדליק משואה ביום העצמאות, וגווארדיולה? אני אפילו לא אעלה את השם המפורש הזה על דל שפתיי מחמת כבודו של הוד קדושתו הגאון מקאטעלוניע. אבל כששגיא כהן בוכה מהתרגשות לנוכח עוד תיקול סטנדרטי של אינייסטה במרכז המגרש, או מהוצאת חוץ של אבידאל, עולה בקרבי המחאה הנושנה: “לא לא לא, הפאשיזם לא יעבור!”
למה אני רוצה שאינטר תעיף את ברצלונה?
1. ראו להלן.
2. כי אני אוהד של אינטר הרבה לפני שאני אוהד את ברצלונה.
ולמה אני מאחל לברצלונה שתזכה באליפות ספרד?
1. כי בבסיס אני עדיין אוהב את ברצלונה ומעדיף אותה על פני ריאל מדריד
2. כי אחרי שהיא תודח מליגת האלופות, מה עוד יישאר לה? חוץ מזה, במקרה כזה תיחשף פגיעותה והיא תזוז קצת לכיוון של ה”אנדרדוג”, ואז יתעורר אצלי האינסטינקט השני. כלומר, הראשון.
ואם היא תזכה בכל התארים?
אז יש גביע העולם בקיץ, ואשמח מאוד לראות את מסי מפשל במדים של ארגנטינה, קיסרית הרשע.
ואם ארגנטינופת תזכה בגביע העולם (חו”ח) ומסי יככב עם 17 שערים?
אז אין מה לעשות. אני כבר אמות מריר.
בסגנון עדות הטוקבק: חחחח… ארגנטינופת. 🙂
קודם כל הרגת אותי מצחוק…
גם פיצול אישיות היה שם בבית???
אני לא יודע מה אתה רוצה מברצלונה, לרצות ברעתה של קבוצה שכל עוונה בכך שהאנשים מסביבה משבחים אותה ועולים לך על העצבים?
ואם בהומניזם עסקינן, ההומניסטים העמידו מערכת ערכים שבה האדם ויצירתו עומדים במרכז. הרי זה בדיוק ליונל מסי האיש והיצירה.
ברצלונה, קבוצה שנמצאת בבעלות האוהדים זהו סוציאליזם לשמו! ועוד רחמנא ליצלן אין אפילו פרסומת על גופם ויותר מכך הם משלמים כסף ליוניצף כדי לשים את שמם על החולצה.
דבר נוסף, לא משנה מה תגיד חרא של בנאדם אתה לא וכמו גרמני טוב גם אתה מעריך אומנות, הרי אתה לא שומע איזה נגן קלרינט חסר תקווה כי הוא אנדרדוג אתה מעדיף את מוצרט או בטהובן או מי שלא יהיה המועדף עליך.
אז לסיכום, תפסיק לז…ן תמוח, ובמקום להלחם בתשוקתך העזה למגע האלוהי של מסי (בכדור…בכדור) פשוט תזרום…ככה…פשוט…תזרום ותחפש לך עוולות אחרות להכנס בהן, יש מספיק.
טוב, מכיוון שאני בשוונג כי השיחה הזו עוד התחילה בלוס אנג’לס וגם גדי היה שותף לה אז אני אומר עוד מילה אחת, לא משנה אם אני אתחבר למדינה, סמל, דת, צבע, מין או צורה כלשהי, מי שעומד בראשה וירצה לכרות לי את הביצים דמו בראשו.
מוריניו כורת ביצים, אבי תורת הסירוס, ממציא הכיעור כמו גם חבורת היוונים הבזויה שזכתה ביורו.
אם בנושא הזדהות עסקינן, נכון אני חובב ברצלונה, נכון ארסנל היא לא בראש סדרי העדיפות שלי אבל אני אוהב לראות אותה משחקת כדורגל והסיבה היחידה שבגינה לא הייתי מתאכזב אם ארסנל היתה מנצחת היא פשוטה:
ארסן ונגר והמחויבות שלו לכדורגל היפה, כי כמו שציינתי בהתכתבויות בפייסבוק: “לעולם אין צידוק אלא כתופעה אסתטית”.
לכן הייתי מקבל קבלה מלאה הפסד של ברצלונה.
ולסיום, באמת באמת, אני ממש מקווה אבל ממש מקווה שברצלונה תשים 6 לאינטר לא 1:0 קטן. 6. עונש מוות…ביסורים.
כאמור, אני אוהד ברצלונה ותיק, בין היתר בשל הסוציאליסטיות שלה (למרות שגם ריאל מתנהלת ככה, וזה לא משנה את העובדה שהם פאשיסטים מסריחים). אז אני מחדד: אין לי שום דבר נגד ברצלונה והכדורגל היפה שלה, אלא נגד המקהלה האחידה שמלווה אותה. ושוב, אני לא חושב שהפרשנים טועים, פשוט תמימות-דעים מוחלטת מדליקה אצלי באופן אוטומטי מנגנון של התנגדות. ותמיד לימדו אותי שזה מנגנון בריא ורצוי, בדרך כלל.
לגבי פיצוץ האישיות: יש איזשהו מתח מובנה בין האלמנט הסוציאליסטי להומניסטי – בין העמדת הכלל במרכז לבין העמדת הפרט במרכז. אבל אני חי בשלום עם הסתירות הפנימיות שלי. להפך, זה מה שעושה את החיים מעניינים ואת המוח חד.
לכן אין לי בעיה להתפעל מצד אחד מהכדורגל היפהפה של ברצלונה (“ליונל מסי האיש והיצירה”? אל תיסחף, זה רק כדורגל) מצד אחד, ולמחות כנגד מקהלת הסריסים המלעלעת שמסביב.
סוגיית הכדורגל היפה והאסתטי אינה מרכזית בחווית הכדורגל שלי. כדורגל, לשיטתי, הוא לא אמנות, לפחות לא במובן של חתירה לאסתטיות. הוא מערכת גועשת וכאוטית של יצרים, אמונות, תפיסות עולם, עמדות פוליטיות; ערבוב מתמשך וסותר בין הערצת היחיד לקידוש ערך הקבוצתיות.
מרבים להשוות בין כדורגל למוסיקה. לשניהם יש כביכול בסיס של תכנון קפדני, יסודי ושיטתי, כמעט מדעי, אך התוצר הסופי הוא מרגש ומסעיר. אני חולק על כך. זה נכון לגבי מוסיקה, אבל בכדורגל יש אלמנט מאוד חזק של מקריות, של סיפורים גדולים שמתחילים בטעות, בזיוף. בקונצרט מוסיקלי, זיוף הוא בלתי נסלח. במשחק כדורגל הוא יכול להיות התחלה של אגדה מופלאה.
הנקודה היא שהאהדה שלי לקבוצה אינה תלויה בסגנון המשחק שלה, והמחויבות לכדורגל יפה היא כצנינים בעיניי. זה עניין די שולי מבחינתי. את אינטר אני אוהד בלי תנאי (אלא אם כן תשחק נגד מכבי חיפה, נניח, אבל זה יקרה אולי רק בפנטזי-ליג…). ואת צ’לסי, לדוגמה, אני שונא בלי תנאי – לפני, בזמן ואחרי מוריניו. גם אם אתה, נניח, תאמן את צ’לסי, אני אהיה נגדה. אני אהיה בעדך, אבל נגדה. סתירה? כבר אמרתי שאין לי בעיה עם סתירות.
חוץ מזה אני חושב שנעשה קצת עוול לאינטר הנוכחית (וגם למוריניו): בזמן שאתם צפיתם בברצלונה, ארסנל, מנצ’סטר וריאל, אני חירפתי נפשי במשחקים של אינטר (כולל בסריה A) ואני אומר לך שמדובר בקבוצה שמשחקת לפרקים כדורגל נהדר – חונק ועיקש בהגנה (מסורת איטלקית), מרהיב ושוצף בהתקפה. ואני זוקף את הפרקים היפים האלה לזכותו של מוריניו, עם כל סלידתי האישית ממנו.
הפרקים בהם היא נסוגה לכדורגל מכוער, אינם, לדעתי, בהשראת מוריניו, אלא בדיוק להיפך – אלה המקומות שבהם השחקנים סוטים מהשיטה שלו וחוזרים ליסודות האיטלקיים. הכדורגל המכוער הוא התקלה, לא השיטה.
והכי חשוב: אם הרגתי אותך מצחוק, אז כל השאר כבר לא משנה.
אנחנו פה בשביל לצחוק ולעשות חיים, אז אם המטרה הזאת הושגה, כל השאר כבר לא חשוב.
אמרתי לך כבר שאתה דביל מוחלט?
במקום ללהג את כל השטויות האלה – פשוט תתרווח בכסא עם ערימת הגרעינים שלך וארגז הבירה (נגמר פסח – כבר מותר) ותהנה!
אחרי הגול הראשון של מסי אתמול כבר קשר שלא לעמוד על הרגליים ולמחוא כפיים, ובשם הכדורגל היפה אסור לעודד תופעות כמו מוריניו וכמו הכדורגל האיטלקי בכלל על פני תענוגות צרופים כמו בארסה.
מר ליאור היקר.
ראשית תודה על ששחררת את תגובתך המלומדת כאן ולא בפייסבוק. דע לך שאתה גם תורם בכך ל-seo של האתר של אשתך, אז זה כבר ווין-ווין סיטואיישן.
לעניין הדביל. אם תחניק לרגע את התלהמותך, תבחין שאין סתירה בין הדברים: אני גם מתרווח, גם מפצח, גם לוגם, גם נהנה וגם כותב את שעל לבי. כזה אני. מולטי-טסקינג.
אם תקדיש כמה דקות לעיון בתגובתי הארוכה לרועי, תבין כי אני לא מייחס כמוך חשיבות לעניין הכדורגל היפה. גם אופי, לחימה משמעת וארגון הם ערכים ראויים ובעיניי אף נאים לצפייה.
אני מכבד דעותיך, אך מוחה כנגד נסיונך המתמשך לכפות עלי את דעתך ואת דעת הכלל. כאמור, הפאשיזם לא יעבור. אתה עלבון למורשתך השמו”צניקית, היודעת דווקא לעודד את הויכוח, הדיון המלומד וריבוי הדעות. בוש לך והיכלם.
יש פתרון לעניין של שגיא כהן המשתנק לנוכח התעלול הטקטי של גואדיולה, זה שבמקומות אחרים היה מכונה כנראה -בונקר.
מבריק כ”כ העניין שלארסנל היו 3 מצבים נוחים למדי לעשות 3-2 ו rerun לסיוט מהאמירויות.
צלחת, ממיר,מנוי לאל גזירה (לא רציני עניין של 300 שקל לשנה) והנה במקום שגיא כהן וארבל שב 2-1 מכריזים שכמעט הכל גמור אתה מקבל את חוליט,שירר ולינקר.
לגבי הפסקה הראשונה שלך, אני איתך גם לגבי נושא פיצול האישיות והחדות שזה עושה למוח גם איתך,
לגבי ענין הגדרת יצירת אומנות, ההגדרה של אומנות היא:
שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האמן (אָמָּן או אֳמָן, יש לקרוא: אוֹמָן), ומתבססת על כשרונו המיוחד.
אני חושב שאין מה להרחיב בענין מסי בהחלט עונה להגדרה הזו.
אין שום ספק שכדורגל הוא לא רק אסתטיקה ואין ספק שבלי האמוציות של משחקים גדולים לא היינו נהנים מהכדורגל כמו שאנחנו נהנים ממנו עכשיו, אבל, תן לי דרבי גדול עם 0:0 או דרבי גדול עם מסי שמנצח על קונצרט אין שום ספק במה הייתי בוחר ולכן הצד האסתטי הוא זה שנותן את הערך המוסף והופך את הכדורגל מ – רק מלחמה למלחמה יפה.
לגבי הסתירה בין קדושת היחיד לקבוצה, אז אני חושב שההבדל בין ברצלונה לבין קבוצות של כוכב אחד זה שברצלונה היא קודם כל קבוצה, עם שיטה שכל אחד מהשחקנים בה הוא חלק משיטה והיא זו שגם נותנת את הבמה לשחקן כמו מסי להביא לידי ביטוי את כל הטוב שבו ולכן אני לא רואה סתירה בין שני הדברים במקרה של ברצלונה או מנצ’סטר יוניטד.
ו…אתה בדיוק קלעת לנקודה שלי, טעות בכדורגל יכולה להפוך לאגדה מופלאה וזו בדיוק הביקורת שלי נגד מוריניו שהוא קודם כל עסוק בלא לעשות טעויות ולזה אני קורא פחדן.
כמו שלהנהיג אפשר בכח או בעוצמה, להיות צורר או להיות סוחף כך גם בכדורגל. אתה יכול לאמן את הקבוצה שלך לא לספוג או שאתה יכול לאמן את הקבוצה שלך להבקיע לפחות שער אחד יותר מהיריבה.
ברגע שהקבוצה שלך נחותה אני יכול להבין את הצורך לא לספוג, הקבלה של היותך אנדרדוג ושימוש באמצעים אחרים כדי ליצור יתרון, אבל האם זה אומר שאינטר היא קבוצה נחותה? בעלת חוסר יכולת התקפית? ללא מעוף ויצירתיות? אם אתה מסכים עם זה אני מקבל את הדרך של מוריניו בהכנעה רבה ומבין שזה מה שהוא יכול לעשות עם הקבוצה.
אני אוהד של הפועל פ”ת (אמנם לא כמו פעם כשהיתי דואג להכין קונפטי לפני משחק ולקפץ עם עדת המשוגעים) אבל להיות אוהד של הפועל פ”ת ב 10-12 שנים האחרונות זו משימה לא פשוטה, זו לא אותה קבוצה של סוף שנות ה80 ואפילו כל שנות ה 90 כשהיינו 5 פעמים סגנית אלופה, מחזיקת גביע המדינה ואפילו 3 גביעי טוטו זניחים.
הקבוצה של שנות ה 90 אפילו בעונת הזכייה של מכבי חיפה ספגה הכי פחות הבקיעה הכי הרבה היה לה חוד קטלני אבל כמו ארסנל לא לקחה אליפות (מצטער על ההשוואה לארסנל אבל….) ואם הגיע לה לזכות האליפות בכלל טעות שיפוט איומה שגזלה לנו 2 גולים במשחק העונה אפשר להתווכח רבות. אבל הענין הוא בסופו של דבר שגם אני לא בוחר את הקבוצה בגלל סגנון המשחק, אבל אני בהחלט שמח לאהוד קבוצה שדואגת לספק אותי אסתטית.
את אינטר כאמור העדפתי בגלל התלבושת…את יוניטד אהבתי בגלל שלא סבלתי לא את ליברפול (זה השתנה קצת מאז יוסי היום אני מחבב פלוס) ולא את ארסנל בשנות ה 80 (גם לי היתה נטייה להתחבר לאנדרדוג באותה תקופה) וחצמזה היה לה את אריק קאנוטונה האיש והשפיות…ואני כאמור חובב פסיכים ידוע.
וגם לגבי צ’לסי, לא סובל אותם, אבל כשאברם אימן אותם, לאברם יש לי פינה חמה בלב(בזכותו זכינו בגביע המדינה אחרי בצורת ארוכה) אז נשכתי שפתיים קצת.
אז נכון, האהדה לקבוצה לא צריכה להיות תלויה בסגנון המשחק אם ורק אם אתה אוהד אמיתי שמעורב אמוציונלית עם החיבור לקבוצה אחרת מה שנשאר זה רק האסתטיקה והאמוציונליות של המשחק כמשחק.
נאה דרשת.
לגבי הגדרת “מהי אמנות”, אני לא אוהב את ההגדרות ה”מונוליתיות” האלה, שמנסות לכנס לתוכן עולם ומלואו בשני משפטים. זה תרגיל פילוסופי נחמד, אבל ההגדרה תמיד נתונה לוויכוח.
בכוונה נתתי את הדוגמה של המוסיקה, שהיא, בניגוד לאמנויות הפלסטיות, אמנות שבה ידו של האמן מאוד מוגבלת (אגב, ההמשך של ההגדרה שנתת מתייחס בדיוק לזה). כי מה לעשות, יש צלילים נעימים לאוזן האנושית, ויש כאלה שצורמים; יש שילובים הרמוניים, ושילובים שפשוט אינם כאלה. זו דוגמה למה כמעט בלתי אפשרי למצוא הגדרה אחת ל”אמנות” – ולו רק משום שישנם סוגים רבים של אמנות.
כדורגל אינו אמנות (אם כי הוא כמובן אוּמנות, כלומר, משלח יד. או רגל, בעצם), משום שלפחות לפי ההגדרה שאני מכיר, מטרתו של האמן היא תמיד “לבטא” משהו (או על פי הגישה הרומנטיציסטית: “להתבטא”).
מסי אינו מנסה לבטא שום דבר, הוא מנסה להבקיע גולים ולעשות מלא כסף. שזה לא דבר פסול, אבל זה גם לא אמנות (במאמר מוסגר אציין כי קיימת בעידן שלנו נטייה די מגונה להפוך כל מקצוע ל”אמנות” – תואר שמעניק יוקרה מיוחדת לעוסק בו. אני די בז לזה).
אני מסכים לחלוטין עם האופן שבו יישבת את הסתירה בין הערצת היחיד לקדושת הקבוצתיות, וזה נכון מאוד במקרה של ברצלונה, אבל לא נכון בכל מצב. לפעמים זו סתירה עמוקה וקשה שמפרקת קבוצות (וראוי לציון הניתוח החכם שביצע גווארדיולה, שזיהה את סמואל אטו כמוקד של זיהום אינדיבידואליסטי בבארסה, שלף את האיזמל וגדע אותו באיבו). הצגתי את זה רק כדוגמה לאחת הסתירות הרבות שקיימות בספורט, ושהופכת אותו לכל כך מעניין וקשה לחיזוי או לניתוח אנליטי.
באשר לאהבת המשחק היפה, אני אהיה אידיוט אם אגיד שאני מעדיף משחק בונקריסטי פחדני על פני טוטאל פוטבול מרהיב. אבל אני חושב שהאסתטיקה, אותו יופי אלוהי שאנחנו תמיד מתמוגגים ממנו, מצוי גם בכדורגל נוסח ברצלונה, וגם בגירסה של מוריניו.
גם כדורגל לוחמני, קשוח, רווי אופי – יכול להיות אסתטי. אם הוא מאורגן וממושמע ומבוצע כהלכה, כמובן. גם זו אסתטיקה. תשאל את האיטלקים, שמעריצים את הקטאנציו המכוער שלהם ובטוחים שזה הכדורגל הכי יפה שיש. אני לגמרי מבין אותם – הקטאנציו הוא מופת של אסתטיקה.
בכדורגל, אני לא רק נהנה מהאסתטיות של המשחק, אלא גם מעצם המפגש והתחרות בין הגישות השונות למשחק. בני אדם נוטים לעיתים קרובות לצאת למלחמות בשל “חילוקי גישות”. פה יש לנו הזדמנות לחזות במלחמה שכזאת, רק בתוך מסגרת עם כללים ברורים, ובעיקר בלי אבידות בנפש.
לכן אני לא ממהר לגנות או להתלהם כנגד כדורגל פחדני. במסגרת הפלורליזם הספורטיבי, מותר להם לשחק ככה. אני גם חושב שאותם מאמנים פחדנים וקבוצותיהם הבונקריסטיות, חיוניים לשמירה על העניין והאקשן בכדורגל. בינינו, אם כולם היו משחקים כמו ברצלונה, או כמו איאקס הגדולה של פעם, או כמו נבחרת ברזיל מודל 70′, הכדורגל היה מאבד מקסמו והופך להרבה יותר משעמם.
ואז גם אנחנו כמובן לא היינו מנהלים את הדיון הזה, וחבל.
אז נראה לי שהכדורגל הפך רק להיות התירוץ לדיון פילוסופי..
ונכון, הגדרות הן ענין של פרשנות, אז מוזיקה לא תהיה ההשוואה המתאימה, אבל בלט למשל יכול להיות השוואה טובה ובלט זו אומנות. ואתה יודע מה, מבחינתי לעשות משהו בצורה כל כך מדהימה הכוללת טכניקה, שליטה ויופי ברמות הגבוהות ביותר זו אומנות. כי הרי יופי זה משהו שמפציע זה משהו שאין עוריים עליו ומסי גם אם אוהבים אותו וגם אם לא עדין תהיה תמימות דעים שהילד יודע מה לעשות עם כדור.
ואגב, לענין הסתירה זכור לי מושג בשם אינדיבידואליזם – קולקטיביזם מלימודי תרבות וניהול ואני חושב שזה בדיוק המושג המתאים לתאר את השמירה על האינדיבידואל בתוך קבוצה בלי לפגוע בקבוצתיות שבה.
אגב, שכחת לציין שהוא גם העיף את רונלדיניו ודקו מאותה סיבה, אין ספק יש לו ביצים לפפ.
ואני גם מסכים איתך שכדורגל מכוער הוא חשוב כי יותר מהכל ברגע שיצרת את המכוער יצרת את היפה.
טוב…נראה לי שהתכנסנו לאיזה שיווי משקל בנושא.
אז מה אתה אומר על באיירן? קבוצה פחדנית שבהתקפה הראשונה שלה בדקה ה 45 שמה גול? שרק אחרי נקישות על קרסולו של רוני ואדום מטופש התחילה לשחק? ואני שואל למה?
ואיזה משחק כדורגל מהמם היה ליוניטד במחצית הראשונה?
איך לא קיבלתי גמר בין ברצלונה ליונייטד, איך?
נצטרך להסכים שלא להסכים בעניין האמנות, כיוון שאני עומד על דעתי שכדורגל אינו אמנות.
נכון שבבלט יש אלמנט אתלטי, אבל קשה להשוות אותו לספורט, כיוון שהוא חסר את האלמנט התחרותי. ואי אפשר להשוות ביניהם על בסיס האלמנט האמנותי, כי כאמור, לשיטתי, כדורגל אינו אמנות…
התחרות עומדת בליבו של הספורט, היא העניין המרכזי בו. מרכיב התחרות לא קיים באמנות, ואם כן, אז הוא שולי. לכן מדובר לדעתי על שני עולמות נפרדים.
כתבת “אומנות” עם ו”ו… ואני אתייחס לזה כשגיאה פרוידיאנית, ברשותך.
ההבדל בין אמנות לאומנות הוא עצום, והרבה מתבלבלים ביניהם.
מסי הוא בהחלט כדורגלן-אומן – עושה את עבודתו בטכניקה ושליטה ברמה הגבוהה ביותר.
אומן, אבל לא אמן. זה כבר משהו אחר.
אני לא אוהב שאומרים על קבוצה שרק אחרי שקרה כך וכך היא “התחילה לשחק”.
באיירן משחקת כדורגל נהדר כבר הרבה זמן, ובמשחק הקודם היא אכלה את מנצ’סטר בלי מלח, אבל יצאה רק עם 1:2.
עם כל שטנתי לואן-חאל (שאין לי ספק שסבא שלו שיתף פעולה עם הנאצים), אי אפשר לבוא בטענות לקבוצה שמגיעה לאולד טראפורד עם יתרון שברירי של 1:2 ופותחת במערך זהיר. זו בדיוק הביקורת שלי על החסידים השוטים של “הכדורגל היפה” – מה אתם רוצים? שבאיירן תסתער על מנצ’סטר בביתה ותחשוף את עצמה למתפרצות קטלניות? שתתאבד על מזבח הכדורגל היפה?
נכון שהמערך הזהיר נכשל בסופו של דבר עם שלישייה מוחצת, אבל אי אפשר לחזות דברים כאלה מראש. בכדורגל יש אלמנט חזק מאוד של מקריות ומומנטום, ואנחנו מקשקשים בכובד ראש על “מערכים” ו”טקטיקה”.
הכדורגל של היונייטד היה אכן מהמם במחצית הראשונה, אבל באיירן “ניצחה” בצדק.
הספורטאים הגדולים באמת נמדדים ברגעי משבר, ובאיירן עמדה במבחן: היא עברה את משבר ה-3:0, שעלול לרסק כמעט כל קבוצה, זיהתה את החולשה של היונייטד והתנפלה עליה (וגם ידעה לשמור על התוצאה עד הסיום).
מנגד, מנצ’סטר כשלה באותו מבחן: גם היא נקלעה למשבר במהלך המשחק, אבל לא הצליחה לצאת ממנו. גם אחרי ההרחקה והפציעה של רוני, היא עוד יכלה לשמור על התוצאה, אבל אין לה את הכלים לשחק בונקר… אתה רואה? כל מלכות הנשף היפהפיות האלה לא יודעות לשחק כדורגל מכוער כשצריך. (-:
וכמו במקרה של ואן חאל וכישלון המערך הזהיר שלו, גם פה אני לא יכול לבוא בטענות לפרגוסון: פשוט אי אפשר לחזות מראש איך יתפתח המשחק, ואי אפשר להכין את השחקנים שלך לכל התרחישים האפשריים והבלתי-אפשריים. עיקר העבודה פה היא מנטלית, לא טקטית.
אני מרוצה שמנצ’סטר עפה, לא רק מפני שאני מתעב אותם, אלא בעיקר בשל העובדה שלראשונה מזה זמן רב לא תהיה נציגה אנגלית בחצי הגמר (ובדרך כלל יש יותר מאחת). מכה איומה (ונהדרת בעיניי) לכל חבורת האנגלופילים של ערוץ הספורט. ספרדייה, גרמנייה, איטלקייה וצרפתייה בחצי הגמר. כל הגדולות של אירופה הוזמנו למסיבה, ורק את אנגליה השאירו בחוץ לבכות לסלקטורית. איזה יופי.
נראה לי שבסוף תקבל גמר בין אינטר לבאיירן. פאק, איזה אנטי קליימקס זה יהיה.
אבל מה, זה יהיה קרב הסוסים השחורים, וזה יהיה מקסים בעיניי, וכמובן ייתן לי הזדמנות ללעוג לכל הפרשנים שכל העונה מתגוללים בעפר שלרגלי מסי ורוני.
אני רק משתגע מכך שבגומלין של חצאי הגמר אני במילואים… זין זין זין.
*** אגב המילה המוזרה עוריים משמעותה עוררין..
ו…מהתלהטות היצרים שכחתי כמה פסיקים…מקווה שתסתדר שם…
אגב, לא זכור לי אם אותו ואן חאל היה המאמן של צ’לסי כשזו ניסתה לסרס את ברסה בחצי הגמר ואז חטפה גול מהסרטים מאינייסטה. זה היה הוא על הקווים?
אז בוא נניח שמערך זהיר הוא חשוב במקרה הזה, אבל בחייאת שמת לב איך פעם אחרי פעם נקשו לרוני בדיוק על הקרסול? אתה יודע מה, נכון, היתה להם הזדמנות לפרק את רוני אחרי שזה היה מעורב בצורה משמעותית ב 3 הגולים, אבל עצם זה שקבוצה משחקת רוגבי במקום כדורגל כדי לייצר לעצמה יתרון זה נחות בעיני. וזה מטריד כשזה הולך. זו חולשה, זו חוסר יכולת לסמוך על הכישורים שלך כשאתה פונה למשחק שהוא בתחום האפור של המוסר ורבאק, יש לך את ריברי, יש לך את רובן, יש לך שחקנים שיודעים לשחק כדורגל.
לפני הספירה בסין העתיקה היה חכם (לטעמי זה מוטל בספק) שיצר זרם היוצא מהקונפוציאניזם וטבע את המשפט שהאמצעים מקדשים את המטרה. המשפט הזה הוא שטות גמורה ואגב הקיסר דאג להוציאו להורג למרות שבהתחלה הוא די התחבר לדבריו.
אז האמצעים לא מקדשים שום מטרה ומה שיש לנו בחיים זו דרך, אם היו מבטיחים לי להיות אלוף העולם במוטו GP אבל בגלל שלא היו מתחרים נגדי כל העונה זה היה בזוי בעיני, מה הטעם בזה? בדיוק כמו יוון, או כמו אינטר שזכתה באליפות בגלל שפסלו את יובה ומילאן, מישהו בכלל חגג את זה??
אז בתוך תוכי אני עדין מקווה שנזכה לראות את ברסה וליון כדי שאני אוכל ללעוג לך… 🙂 אבל אני בטוח שתהנה וסביר שגם תתמוך בליון וזה גם בסדר כי לפחות תתמוך בקבוצה שמשחקת כדורגל