מט מלפפונים
אתרי הספורט בישראל מעבירים דיווחים חיים מאליפות העולם בשחמט. חזון אחרית הימים או שעונת המלפפונים בעיצומה? אלוהים, שיתחיל כבר היורו.
מי לוזר?
האירוע שהכי ריגש אותי בגמר ליגת האלופות, התרחש למעשה לפני כמה שבועות, כאשר נקבע שהמתמודדות בו יהיו באיירן מינכן וצ'לסי. שתי הלוזריות הגדולות של ליגת האלופות מנסות לנער את הקוף מהגב. לטעמי זה הרבה יותר מעניין מעוד איזה "סופר קלאסיקו" או משהו כזה.
ויהי אור
אולי אנרכיה מולידה סדר, ואולי העונה הזאת היא התוהו ובוהו וחושך על פני תהום שמגיע לפני ה"ויהי אור". למרות הכול, פוסט אופטימי לסיכום עונת הכדורגל.
יש אלימות
בהחלטתו לדחות את מחזור הליגה הקרוב, הוכיח אבי לוזון הוכיח כי הוא מנותק לחלוטין מהמציאות. בעוד כל חובב כדורגל בישראל מייחל שהעונה המחרידה הזאת תיגמר כבר, יו"ר ההתאחדות החליט להאריך לנו את הסבל בעוד שבוע.
בעיטה בראש
אם הכדורגל הישראלי משול לאדם ששוכב פצוע על הדשא, באו דייני בית הדין העליון של ההתאחדות והכניסו לו עוד בעיטה (מטאפורית, נו) בראש. מישהו מתנדב למצוא להם נסיבות מקלות?
שלום לגליל
מעולם לא היתה אלופה שזכתה בתואר בפער כה גדול, ובשלב כל כך מוקדם, ועדיין הצליחה לרגש רבבות. וגם: האלופה הטרייה לא מעצבנת ולא מקוממת איש, גורפת פרגון מכולם, ומעניקה עוד מכת חשמל לגווייתו של הכדורגל הישראלי. הרי אם האליפות היתה נשארת שוב בתל אביב או בחיפה, היינו יכולים להכריז על העונה הזאת כמשעממת ביותר אי פעם.
אין משחק
הדרבי הערב הזכיר לי בדיוק למה כדורגל ישראלי מעורר בי בחילה. אין בו שמץ של הדרת כבוד. אין בו טיפה של רוח ספורטיבית. אין בו זכר לאצילות, שאר רוח או חדווה. אין לי ציפיות מיוחדות ממשחקים שנחשבים ״גדולים״. אבל האירועים שמסביב למשחק הם סיבה מספיק טובה לרדת למגרש, לקחת את הכדור ולהגיד לכולם: ״אין משחק״.
אין דברים כאלה
עם כל הכיף שמספקת לנו קריית שמונה, חייבים להודות שזו תופעה בלתי סבירה: קבוצה בלי מסורת, בלי אוהדים, מעיירת פריפריה קטנטנה, חורכת את הליגה בדרך לאליפות היסטורית. תעברו על כל הליגות באירופה ותגלו שאין דברים כאלה.
דברים שלמדתי באמריקה
באיחור אופנתי של חודש, סיכום המסע בארה"ב: מסתבר שגם באמריקה יש טלויזיה מצוינת והאנשים יותר אדיבים. והייאוש? הוא נעשה הרבה יותר נוח עם נקניקיה עסיסית ביד. וצ'יזבורגר. וצ'יפס. ופיצה. וערימה ענקית של נאצ'וס עם רוטב גבינה ופלפלים חריפים בצד. והמון בירה קרה. רגע, שכחתי מה רציתי לומר.
לפעמים הדוב אוכל אותך
הג'איינטס עשו לפאקרס, את מה שהפאקרס עצמם עשו בעונה שעברה: באו קטנים ויצאו, ובכן, ענקים. ככה זה: לפעמים אתה בצד של המחמאות, ולפעמים בצד של התירוצים. כמו שאומר הפתגם הישן: "פעם אתה אוכל את הדוב, ופעם אחרת הוא אוכל אותך", או משהו כזה.