לא תכננתי את זה, אבל יצא טוב שהבלוג הזה הושק יום לאחר שנקבעו סופית העולות לטורניר הגמר של גביע העולם 2010 (הערה לקוראיי החדשים: אני לא נוהג להשתמש במונח המעצבן "מונדיאל", אז תתרגלו). מקבץ משחקים דרמטי היה לנו שם, והשורה התחתונה היא שאין חדש – הכדורגל הוא אותו כדורגל, הים הוא אותו ים ו… לא יכולתי להתאפק, הערבים הם אותם ערבים.
וברצינות: כמיטב המסורת, הכדורגל בשלבים האלה נוטה להיות מחורבן למדי, ומה שיוצר את העניין אלה המאבקים הפוליטיים שסביבו (אלג'יריה-מצרים), השערוריות (צרפת-אירלנד), הטיפוסים ההזויים (המאמן של צרפת) ושאר הסיפורים שמזכירים לנו שכדורגל הוא לא רק כדורגל.
להקת אלג'יר
משעשע לראות את הישראלים מתלבטים בעד מי להיות: אלג'יריה או מצרים. הרבה עניין ואמוציות הוציא מאיתנו משחק המלחמה הזה, אף על פי שחלקנו (נו, אני) לא ראה אותו בכלל. התקשורת הישראלית הביעה עניין אותנטי מאוד במשחק הזה, וביטאה בכך את הכמיהה הישראלית להיות שייכים. כן, גם אנחנו חלק מהמרחב, מתעניינים בכנות ומתוך אהבת ספורט טהורה במה שמתרחש אצל שכנינו. ממש כמו באירופה. התקשורת הערבית, כמובן, וגם האוהדים (ראו את כותרת המשנה בכתבה הזאת), לא הצליחו להתאפק וערבבו גם בתוך המשחק הזה את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. בחייאת, אחינו, לא נמאס לכם מזה?
אבל גם בין הישראלים היה מי שנעזר במשחק כדי לקדם רעיונות שלא קשורים בהכרח לספורט: היה מי שהצביע על ה"פרימיטיבים האלה", היה מי שענה לו "כן, אבל תסתכל עלינו", ומצאתי גם איזה טוקבק אחד שביכה על כך שחיל האוויר לא ניצל את ההזדמנות היקרה מפז הזאת כדי להפציץ את האיצטדיון בסודן (שם התקיים המשחק, למי שלא בעניינים).
"הוא לא יודע כלום על שום דבר"
לפני כמה שנים, עמדה נבחרת צרפת לפני משחק חשוב נגד ישראל. רובר פירס, אז אחד מהכוכבים הגדולים שהיה לצרפת להציע, גילה קצת לפני המשחק שהמאמן המוזר של הנבחרת, ריימונד דומנק, שוב לא מתכוון לשבץ אותו בהרכב למשחק. פירס, שכבר היה חם על דומנק זמן רב, שיחרר את ההתבטאות שבכותרת. באותו זמן הרהרתי שחבל שכבר אין בצרפת כוכבים רהוטים ומשכילים יותר כמו אריק קאנטונה או דויד ז'ינולה, אבל האמת היא שפירס, בדרכו העילגת, הצליח לבטא היטב את דעתם של רבים על המאמן.
צרפת עלתה אמש לגביע העולם עם תיקו ובזכות שער בלתי חוקי בעליל. מעצבן, אבל למרות המחאות הצודקות, אני מניח שהיא היתה מצליחה לעלות גם בלי השער הזה (אירלנד, אגב, דורשת משחק חוזר). אני דווקא שמחתי שהם עלו – כך אפשר להירגע ולהיות בטוחים (כמעט) שהקרקס הנודד של דומנק ושחקניו ימשיך בהופעותיו הקורעות. גם הצרפתים, שמתעבים את המאמן הלאומי שלהם, יעדיפו את הסקנדלים שלו על פני איזה מאמן משעמם ויעיל. זיכרו שכדורגל הוא הרבה דברים, אבל הוא עדיין בידור, ואין בידור בלי ליצנים.