ארכיון הקטגוריה: כדורגל עולמי

שער ליקום מקביל

חוזרים לשנות ה-90 בשער ברנדנבורג

חוזרים לשנות ה-90 בשער ברנדנבורג

במחצית המשחק בין גרמניה לגאנה, בהקרנה הפומבית בשער ברנדנבורג, קיבלו ההמונים שבאו לצפות בצוותא במשחק, הופעה של ההרכב הצעיר והמבטיח Right Said Fred. זה נראה כמו המשך הולם למחצית הראשונה, שבה גרמניה נראתה כמו גירסת שנות ה-90 שלה: כבדה, איטית, טקטית במובן הרע של המילה, וחסרת מעוף ויצירתיות. חשדתי שמה נפלתי דרך חור תולעת ונחתתי 20 שנה אחורה.

ההופעה של הפרדים היתה גם האות שלי לנטוש את המתחם הצפוף והמחניק ולחפש לי מקום נוח יותר לעקוב בו אחר המשחק. מצאתי בר ספורט שהיה מלא באסייתים כלשהם (סליחה, אני לא מבדיל בין סינים ויפנים וקוריאנים ווייטנאמים, וגם אתם לא), מאופרים בצבעי שחור-אדום-זהב ושעודדו באדיקות את נבחרת גרמניה. אני באמת מתחיל מתחיל לחשוב ברצינות ששער ברנדנבורג הוא בעצם פורטל ליקום מקביל ומוזר במיוחד. מה קורה פה? אני רוצה הביתה!

טוב, המחצית השנייה כבר היתה סיפור אחר לגמרי. הפרשנויות של אחרי המשחק גרסו כי במחצית הזאת קיבלנו את המשחק הכי טוב עד כה של הגביע העולמי. אני לא כל כך מתעסק בקביעות מהסוג הזה, אבל אכן היה משחק מותח ומסעיר, שיכול היה להיות מוכרע לכל צד, ולכן התיקו בהחלט שיקף את מהלכו.

השיא של מירו

בגביע העולמי לפני ארבע שנים, כשמירוסלב קלוזה הורחק בכרטיס אדום טפשי במחצית הראשונה של המשחק השני (ובכך הורחק גם מהמשחק הבא), חשבתי שבכך נסתם הגולל על הסיכוי שלו לשבור את שיא הכיבושים של רונאלדו. הייתי מאוכזב מההרחקה הזאת יותר מאשר מההפסד של גרמניה במשחק (1:0 לסרביה).

אפשר היה לחשוב שיואכים לב צירף את מירו לסגל, רק כדי לתת לו הזדמנות אחרונה לשבור את השיא (וגם את שיא ההופעות בגביע העולמי של לותר מתיאוס, אם כבר). אבל בנבחרת גרמניה לא מתעסקים בגימיקים. קלוזה בסגל כי הוא שחקן נפלא שמכריע משחקים. ועובדה היא כי לב שלח אותו למערכה במצב של פיגור כדי להציל את המולדת (טוב, הוא בעצם נולד בפולין, אבל הבנתם), וזה בדיוק מה שהוא עשה, עם השפיץ של הנעל ברגע הנכון ובמקום הנכון. העובדה שהוא השווה עם השער הזה את השיא של רונאלדו (וגם הגיע ל-70 כיבושים בנבחרת) היא "רק" בונוס משמח במיוחד.

המזל הולך עם הטובים יותר

פינת הסמסים היומית: לפני ארגנטינה-איראן, קיבלתי מאחי את צמד ההודעות הבאות:

SMS-Argentina-Iran

בתוספת הזמן של המשחק כבר הרמתי את הטלפון כדי לסמס לו, שאמנם נגמר 0:0, אבל דווקא נהניתי. במיוחד מהמשחק האמיץ  והחכם של האיראנים, וגם מאוזלת רגלה של ארגנטינה. ואז הגיע הגמד ושחרר את השמאלית המסובבת שלו לרשת (ומי האידיוט שמשאיר אותו פנוי אותו לבעיטה אלכסונית ברגל שמאל, כאילו הוא לא ראה מימיו משחק של ברצלונה?).
אני אוהב את המשפט "המזל הולך עם הטובים", כי הוא רומז שלמעשה, אין דבר כזה מזל עיוור וגחמני – רק מי שמתאמץ ורוצה והוא גם מוכשר במידה סבירה, נהנה לעיתים קרובות ממה שאנשים נוהגים לכנות "מזל". לדעתי יש לארגנטינה מספיק מה"מזל" הזה כדי ללכת עד הסוף. היא לא קבוצה טובה, לטעמי, אלא אוסף של אינדיבידואלים טובים, אבל יש לה את מסי, שיש לו מספיק כישרון ברגליים כדי להפוך נבחרת טובה לנבחרת עם "מזל". יש לארגנטינה מזל שיש להם אותו.

ומה לגבי האיראנים? שגם רצו והשתדלו והתאמצו ושיחקו נהדר? מה עם המזל שלהם? טוב, קבלו עדכון לפסוק: "המזל הולך עם הטובים יותר".
ואם נחזור רגע לסמס ההוא, אז לשתיהן הגיע לנצח.

הופה, אפרופו מזל, הרי ידיעה שהתקבלה זה עתה >> (כנסו כנסו)

בין איטליה לברזיל

רייט סד פרד המקורי מגלה עניין במשחק של ניגריה ובוסניה

רייט סד פרד המקורי מגלה עניין במשחק של ניגריה ובוסניה

זה אולי טורניר הגביע העולמי המהנה ביותר מאז שאני זוכר את עצמי.
בעבר היתה איזו הסכמה מדכדכת, שהמשחקים בטורנירים האלה לא ״אמורים״ להתעלות לרמה גבוהה, ולא היו חסרים הסברים לכך: התשישות של השחקנים אחרי העונה הקשה; חוסר התיאום בין שחקנים שמגיעים מליגות שונות ולא רגילים לשחק ביחד; האגו של הכוכבים וחוסר הסמכותיות של המאמנים; מזג האוויר וכו׳ וכו׳.

לאחרונה הגעתי להמסקנה שה״אחראי״ לתובנה הזאת הוא הגביע העולמי של איטליה 90׳, שהיה, ועל כך אין ויכוח, הגרוע ביותר אי פעם. למעשה, כשאני משחזר לאחור, חוץ מהטורניר המחריד ההוא, שהיווה סוג של נקודת שבר או קו פרשת מים, כל הטורנירים שלאחריו היו מהנים למדי, והרמה הכללית, כמו גם ממוצע השערים, נמצאים במגמת עלייה. אפשר אולי להגיד שבברזיל 2014 השתחררנו סופית (טוב, אולי זה רק אני) מהטראומה של איטליה 1990.

ונסיים עם פינת מירוק המצפון היומית, כי באמת שקשה להתעלם מהעוולות – קטע סאטירי חריף במיוחד על ארגון THIEFA (אהבתי את משחק המילים):

גירוש ספרד

SMSלאחר השער השני, ובדיעבד האחרון, של נבחרת צ'ילה נגד ספרד, שלח לי אחי את הסמס שכאן משמאל >>>
ואכן, נראה היה שאם ה-0:2 האדיר של צ'ילה יחזיק מעמד לתוך המחצית השנייה, יתחילו הספרדים לאבד סבלנות, להילחץ, ובאופן "טבעי" גם לכסח. למי שלא הבין, אני הימרתי על סרחיו ראמוס. שיהיה. הוא תמיד הימור בטוח לענייני כיסוחים וכרטיסים.

אבל בסביבות הדקה ה-70 שמתי לב לתופעה מוזרה (ואולי לא כל כך מוזרה): הספרדים לא איבדו את הראש, הם איבדו את החשק. נראה היה שהם פשוט מוותרים על המשחק, ושער שלישי של צ'ילה נראה באותו רגע סביר יותר. אני חוזר: אלופת העולם, אחת הנבחרות הטובות בעולם, עם שחקנים מהקבוצות הטובות בעולם, החליטה בסביבות הדקה ה-70 לוותר על משחק בפיגור לא-בלתי-עביר של 2:0. נראה לי שהאפשרות הקורצת לחזור מוקדם הביתה, אל המשפחות וחופשת הקיץ, עשתה את דרכה אל הרגליים של השחקנים.

זה מחזיר אותי לסוגייה שכבר התייחסתי אליה כבר בגביע העולם הקודם, וגם בפוסט שפרסמתי כאן ממש לפני הטורניר הנוכחי: לדעתי יש הרבה שחקנים, ובעיקר שחקנים מהשורה הראשונה, שפשוט לא מחוייבים מספיק לנבחרות שלהם, והיו מעדיפים, לו ניתנה להם הבחירה, לוותר לחלוטין על טורנירי הקיץ האלה, שלוקחים להם את החופשה ומסכנים את בריאותם ואת המשך הקריירה שלהם.
זה ההסבר הסביר היחיד, לטעמי, מדוע אלופת העולם מסיימת את הטורניר עוד לפני סיום שלב הבתים. ולא רק בטורניר הנוכחי – גם לפני ארבע שנים סיימה אלופת העולם דאז, איטליה, את הבית המוקדם במקום האחרון וללא ניצחון. וב-2002 – אלופת העולם ואירופה צרפת (מקום אחרון בבית, נקודה אחת) התבזתה קבל עם ועולם.

ואולי פעם הייתי מתעצבן. אבל כנראה שזו עוד אחת מההתפכחויות שאני חווה עם ההתבגרות: היינו אולי רוצים להאמין, ששחקנים תמיד רוצים לנצח, ותמיד ייתנו הכול במעמדים החשובים, וירוצו כאילו אין מחר עבור הקבוצה ועבור האוהדים, שעשו דרך ארוכה והוציאו המון כסף שאין להם רק כדי לראות אותם משחקים. אבל כנראה שיש לשחקנים דברים חשובים יותר בראש. ופעם אולי הייתי מגנה אותם על כך. היום אני קצת מבין אותם.

תורת הקבוצות

ויש לעניין הזה גם צד שני: שוב מוכח, אם באמת צריך להוכיח את זה, שהנבחרות ששחקניהן מחוייבים יותר לקבוצה ולקהל, מצליחות יותר בגביע העולמי. זה נשמע כמו קלישאה מובנת מאליה, אבל יש קלישאות שחייבות כנראה להיאמר. גרמניה, הולנד, צ'ילה, מקסיקו, קוסטה ריקה, בלגיה, ארה"ב – כל הנבחרות המצליחות והמעניינות של הטורניר עד כה, הן נבחרות קבוצתיות שמפגינות מחוייבות. ובכוונה השמטתי את את ברזיל וארגנטינה: הן לא מספיק קבוצתיות לטעמי, אבל יש להם שחקנים מספיק טובים כדי לפצות על זה. בינתיים.

ועל גרמניה אני לא כותב בינתיים. גם תורם יגיע.

קץ הילדות

מאז הפוסט הקודם שלי, אני שואל את עצמי, מדוע אני לא מתרגש קצת יותר מגביע העולם. מה לא בסדר איתי? אם נשים רגע בצד את מקבץ טעויות השיפוט המהמם שקיבלנו במשחקי הפתיחה (תכף נגיע אליהן), בסך הכול המשחקים מהנים, יש גולים, יש דרמות, יש קונצרט ענק של הולנד ותבוסה משפילה (אך גם משובבת נפש, תלוי בעיני המתבונן) של אלופת העולם.

ובכל זאת, חמיצות-מה.

בימים האחרונים התחילה להתגבש אצלי ההבנה, למה אני כבר לא מתרגש כמו פעם – לא רק מגביע העולם, אלא מספורט בכלל. על חלק מהסיבות כתבתי בפוסט הקודם, וגם בפוסט שלפניו, אבל יש עוד סיבה, לא פחות מהותית. אני קורא לזה "אובדן התמימות" או "קץ הילדות", אם להתלות באילנות ספרותיים גבוהים יותר. נכון, אני כבר מזמן לא ילד, אבל יש משהו בספורט שמצליח לשמר את הילד הפנימי שלך גם כשאתה כבר מתקרב ל-40. כשמתחיל המשחק, פתאום שום דבר לא חשוב יותר, חוץ מ-22 הבחורים והכדור שמתרוצצים על המסך שלך. ואתה צועק מהתרגשות או מתסכול, וקופץ, ותופס את הראש, מזדהה עם המפסידים או לועג להם, ומזדהה עם המנצחים או בז להם.

כתבתי פעם, שכדורגל עבורי הוא בריחה מהמציאות, או ליתר דיוק – הוא מציאות חלופית. מקום שאליו אפשר להימלט מצרות היום-יום. אבל כשמתקרבים ל-40 הפרספקטיבה משתנה, וכבר קשה מאוד שלא להבחין בתפרים הגסים של המציאות הווירטואלית הזאת. ומבעד לתפרים ולטלאים מציצה האמת, נחשף המנגנון הרקוב והמסריח, אך היעיל, שמפעיל ומתחזק את הזיית ההמונים הזאת. ואז מגלים, שהכדורגל הוא בעצם המטריקס מהסרט "מטריקס", הוא אולפן הטלויזיה הנוצץ מ"המופע של טרומן", הוא ה"ניו-ספיק" והאח הגדול מ-"1984", ופיפ"א היא השטן (אופס, ספוילר קטן) מ"קץ הילדות". ועם קילומטראז' מכובד של נסיון חיים (ויצירות ספרותיות וסינמטיות כאלה) אי אפשר יותר לברוח מהמציאות. מרוב שצרכתי ממנו, סם הכדורגל כבר לא משפיע עלי יותר, כנראה.

בשר ושעשועים

הבלוגר ערן לוי כתב על כך אתמול במילים בוטות יותר וסיפק הקבלה מפתיעה אך מאלפת: "פיפ"א הוא תעשיית הבשר החדשה, שדורסת והורסת ומפרקת ומהפנטת, רק כדי שאנחנו נמשיך לבלוס את חלבוני הכדורגל שהיא מייצרת, רק כדי שלא נחשוב על מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו (…) לא יכול להיות שארגון מסריח מסנוור עיני מאות מיליוני איש בעולם, מספק שעשועים ומסתיר את כוחות הרשע שעומדים מאחור, שמפעילים את העסק כמו בובות מריונטה". (לפוסט המלא >>)

ואני, במיוחד בתור טבעוני, לא יכול שלא להנהן במרץ בהסכמה. בתור אדם עם טיפה, רק טיפה, של מודעות חברתית וסביבתית, אני כבר לא יכול להתעלם מהשחיתות, מהריקבון, מהמסחור הציני ותאוות הבצע, מהעוול הנורא שבקיום טורניר של מיליארדים במדינה שנאנקת תחת עוני מנוול ומערכות חינוך, בריאות ורווחה קורסות, או מפועלי הכפייה שמתים – במובן הכי מילולי של הביטוי – בעבודות ההקמה לקראת גביע העולם 2022 בקטאר.

לפעמים נושבת קצת רוח ומרימה את שוליו של אוהל הקרקס הצבעוני שאנחנו ישובים בתוכו, וחושפת את המציאות העגומה והאכזרית שמאחורי הקלעים. פעם ידעתי להסתכל הצידה, אבל לא עוד. ובמקום להזדהות עם "גיבורי" הכדורגל, אני מוצא את עצמי מזדהה דווקא עם העשרות הבודדות של ברזילאים אמיצים, שיוצאים לרחובות להפגין וחוטפים מכות וגז מדמיע מהשוטרים.

אין לי יותר פריבילגיה להיות ילד קטן ותמים, שמאמין לכל מה שמספרים לו. לצערי או לשמחתי הימים האלה חלפו. יש אנשים רבי-כוח, ולא רק בפיפ"א, שיש להם אינטרס מובהק לשמר אותנו במצב של ילדותיות: שלא נשאל יותר מדי שאלות, וגם אם נשאל (ילדים הרי שואלים הרבה שאלות) נאמין מיד לתשובות שייתנו לנו המבוגרים; שנאכל יפה ונגמור מהצלחת בלי לדעת באיזה רעל האביסו אותנו עכשיו; ושנלך לישון שקטים בידיעת-שווא שיש מי ששומר עלינו.

שמישהו יבדוק את הספריי

ומה באשר לשערוריות השיפוט, שהבטחתי להתייחס אליהן בהתחלה?
ובכן, זה "בסך הכול" המשך ישיר למה שנכתב כאן למעלה. רמת השיפוט בגביע העולמי (לא רק הנוכחי, גם אלה שקדמו לו) היא פרי ביאושים ישיר של הפוליטיקה המסריחה של פיפ"א וסבך המחוייבויות והחישובים הלא-ענייניים שלה, שזורקת לקדמת הבמה לאו-דווקא את השופטים הטובים ביותר. וגם: המשחק הופך מהיר יותר ומאתגר יותר עבור השופטים, והפתרונות של פיפ"א הם צעצועים מטופשים כגון מכשירי קשר, רשת מצלמות לתיעוד קו השער וספריי מגוחך לסימון קו החומה בבעיטות החופשיות. אגב, שמישהו יבדוק את התכולה של הספריי הזה – יתכן והוא משחרר גז רעיל כלשהו, שפוגע בראייה ו/או בשיקול הדעת. אולי זה ההסבר.

אני אמשיך לצפות באדיקות בכל משחקי גביע העולם, כי הכדורגל היה ונותר עבורי הבידור האולטימטיבי. אבל לחזור ולהיות ילד תמים ומתלהב אני כבר לא אצליח.

ואני גם לא רוצה.

Brazil no foul play from fewla on Vimeo.