ארכיון הקטגוריה: דרא"פ 2010

השיבה מאמסטרדם

התלבטתי ביום-יומיים האחרונים כיצד ומה לכתוב פה על גמר הגביע העולמי בכדורגל ועל האלופה החדשה והראויה (אוי כאב לי לכתוב את זה). אמנם היו סיבות טכניות לכך שלא התייחסתי לנושא בזמן אמת, אבל הסיבה החשובה יותר היא עקרונית – מה בעצם לכתוב? אחד הכללים שהצבתי לעצמי עם הקמת הבלוג הזה, הוא להשתדל לא להיות בנאלי, כלומר, לא לכתוב כאן דברים שניתן לקרוא בכל מוסף ספורט או אתר חדשות, ולהשתדל להביא זווית מקורית ו/או אישית לנושאים שעליהם אני כותב.

אז רק למען ההיסטוריה, אומר שספרד היא אכן אלופה ראויה (ולא נשכח: הפייבוריטית הברורה של סוכנויות ההימורים עוד לפני תחילת הטורניר). למרות היכולת הדי מבאסת ויבול השערים הדל, הנצחונות של ספרד היו משכנעים למדי, והיא הציגה גם חוסן מנטלי וגם כושר גופני טוב (זה ניכר במיוחד בהארכה בגמר). אז מגיע לה. וזה כל מה שיש לי לומר בנושא הזה.

בפוסט הזה אני אתמקד דווקא במפסידה – הולנד. גם מתוך נאמנות לאותו עיקרון שציינתי למעלה, גם כדי להתריס נגד הקלישאה של "לא זוכרים את הסגן של בר כוכבא", אבל בעיקר משום שאת השבועיים האחרונים של גביע העולם, משלב רבע הגמר והלאה, ביליתי בארצות השפלה וצפיתי במשחקיה של הולנד בלב אמסטרדם.

ה-L השלישית

אם עד היום כתבתם Holland עם שני L, כדאי מעתה לשקול להוסיף L שלישית כנגד שלושת ההפסדים – ב-74' ו-78', ועכשיו גם ב-2010. לוזרים, לוזרים, לוזרים. לפחות הם לוקחים את זה ברוח טובה: עוד לפני משחק הגמר, אמר לי הולנדי אחד, שמבחינת האתוס הלאומי, עדיף להם להפסיד. אם נזכה בגביע העולמי, הסביר, נחגוג יום-יומיים ונשכח מזה, נתייק את הזכייה בארכיון ונחזור לשגרה. לעומת זאת, אם נפסיד, יהיה על מה לדבר ולקטר ב-20-30 השנים הבאות. גם אני חושב שההפסד מתיישב טוב יותר עם הדימוי הלאומי של הולנד, ועם התפיסה של מדינה קטנה, מתחמקת מצרה ומוקפת אויבים, סליחה, מים.

עד היום ההולנדים "מתרפקים" על ההפסד הצורב בגמר של 74', דשים בדור הזהב ההוא בראשותו של יוהן קרויף, ומייחלים ליום שבו יזכו גם הם להניף את הגביע. אם היו זוכים, לא היה נשאר כבר למה לייחל ולקוות. וכידוע, אין כמו ייחולים וכיסופים בתור דבק לאומי מאחד ומגבש. התקווה בת שנות אלפיים וכו'.

מה שבטוח, הם יודעים להפסיד. אחרי משחק הגמר, אחותי שלחה SMS ושאלה אם עצוב באמסטרדם. ובכן, באמסטרדם אף פעם לא באמת עצוב – תמיד יש סיבה למסיבה. ולראייה, למרות האכזבה, הנבחרת התקבלה בכבוד גדול מאוד בשובה להולנד, ומאות אלפים הגיעו לאמסטרדם כדי להריע לשחקנים. אם נבחרת ישראלית כלשהי היתה חוזרת לאחר הפסד בגמר, אני לא רואה עשרות אלפי ישראלים מתכנסים בכיכר רבין כדי להריע לגיבורי האומה. מקסימום טקס צנוע בנתב"ג בראשות שרת החינוך.

כתום היום

כמה ימים לפני כן, לאחר הניצחון על אורוגוואי בחצי הגמר, אפשר היה לקבל מושג איך זה היה נראה אילו הולנד היתה זוכה בגביע: פרץ שמחה ספונטני ברחובות ובכיכרות, ריקודים, תופים, חצוצרות, זיקוקים, צפירות של מכוניות. לא משהו שלא ראינו בשום מקום אחר. אבל בעיניי מצאו חן שני דברים אחרים, שלא תמיד ניכרים לעין במבט ראשון: העובדה שאלפי אנשים עשו את דרכם לאמסטרדם מכל רחבי הולנד, רק כדי לצפות ביחד במשחק ולחגוג בסיומו, אם וכאשר. הדבר השני הוא שמדובר באנשים שאינם בהכרח חובבי כדורגל ביום-יום: בגמר, למשל, ישבו לידנו שתי סטודנטיות צעירות, שהודו שהן לא מתעניינות בכדורגל, אבל גמר הגביע העולמי זה סיפור אחר לגמרי. נכון, הן הסתלקו בדקה ה-120, עוד לפני שריקת הסיום, מה שמלמד שהן הגיעו בעיקר כדי לחגוג ולא כדי לצפות בכדורגל, אבל כמי שרגיל בעיקר לבוז מתנשא או סתם אדישות מאנשים (נשים) שאינם חובבי כדורגל, זה היה שינוי מרענן.

משבר היורו?

לאחר כל קשקושי הפרשנים על כך שמדובר ב"טורניר דרום-אמריקאי", קיבלנו 3 נבחרות אירופאיות בחצי הגמר, ומשחק גמר כלל-אירופי. כמובן שתמיד יימצא הנודניק התורן שיגיד שהיה גמר משעמם, "כצפוי מקרב בין שתי אירופאיות", אבל זה משום שיש אנשים שלא מסוגלים לראות מעבר לסטריאוטיפים, ופשוט לצפות במשחק. הגמר המלהיב האחרון היה ב-86' (2:3 של ארגנטינה על גרמניה). ב-90' שיחקה נבחרת דרום אמריקאית (ארגנטינה) באחד הגמרים היותר משעממים אי פעם (הפסד 1:0 לגרמניה). בתוצאת ה-0:0 הראשונה אי פעם במשחק גמר, היתה מעורבת נבחרת דרום אמריקאית (ברזיל-איטליה, 94'), שגם לא הצליחה לכבוש בגמר 4 שנים לאחר מכן (הפסידה 3:0 לצרפת). גם הניצחון של ברזיל ב-2002 (0:2 על גרמניה) לא היה ממש עוצר נשימה.

בקיצור, אולי תפסיקו כבר לקשקש? ככה נראים משחקי גמר ב-20 השנים האחרונות. טוב, רע, זה מה יש. אם מישהו חושב שגמר בין ארגנטינה לברזיל, נניח, היה מוליד איזה 4:3 מופלא, כנראה שמדובר במישהו שהיה שרוי בתרדמת ב-30 השנים האחרונות. לפני שלוש שנים צפיתי בגמר הקופה אמריקה בין ברזיל לארגנטינה (0:3) ונרדמתי באמצע, ולא בגלל השעה המאוחרת. הציפייה לגמר מסעיר ומרתק היא נאיבית וילדותית.

טוטאל פוטבול

הנבחרת הנוכחית היא לא הנבחרת ההולנדית הטובה ביותר בכל הזמנים, ואפילו לא השלישית בטיבה (אם נניח שזו של 74' וזו של 88' היו הטובות ביותר). צריך גם להודות שההגרלה היטיבה עימה: בית נוח למדי בשלב המוקדם, סלובקיה הבינונית בשמינית, אורוגוואי הנאיבית בחצי הגמר – לא ממש דומה לדרך של גרמניה למקום השלישי, וגם לא לזו של ספרד. אבל היא הדיחה בדרך את ברזיל, וגם ניצחה את כל המשחקים שלה עד הגמר, בלי להזדקק להארכה או לבעיטות הכרעה. אז הכדורגל לא היה מלהיב (ולדברי יוהאן קרויף גם מלוכלך), אבל אחרי ש-36 שנות כדורגל יפה (או לפחות נסיונות לשחק כדורגל יפה) לא הביאו תואר, זה בסדר גמור לנסות גם את הדרך האחרת. בעיניי, "כדורגל שמח" ו"טוטאל פוטבול" לא מתבטאים רק במגרש, אלא גם במה שקורה מסביב, בהשלמה הספורטיבית עם ההפסד, בקבלת הפנים השמחה ובגישה החיובית הכללית – ובזה ההולנדים אלופי עולם כבר מזמן.

חדוות האידיוט

על נבחרת ספרד כתבתי שטרם הגיעה זמנה. על הולנד היגגתי שהיא תמיד מפשלת ברגע האמת. אפילו הקבלתי ביניהן בסקירה המוקדמת שלי, והצבעתי עליהן כשתי נבחרות שתמיד מצפות ומבטיחות, אבל משתנקות במאני טיים. מחר אחת מהן תוכיח לי שאני אידיוט, ואין מאושר ממני על כך.

בשיחה שהיתה לי לא מזמן עם אחייני בן ה-16, אוהד הפועל ת"א בעוונותיו, ניתחנו את סיכוייהם של האדומים לזכות באליפות (בשלב הזה, הפועל עדיין פיגרה בטבלה ב-7 נקודות אחרי מכבי חיפה). הנער, פסימי שכמותו, חשב שזה יהיה מותח, אבל העריך שהאליפות תלך לחיפה. אני אמרתי שהכול פתוח, והסברתי לעלם שאם היינו יודעים בוודאות מה יקרה בעתיד, הכדורגל היה מאוד משעמם.

לכן אני כל כך שמח שיצאתי אידיוט. דווקא כשלון התחזית שלי, הוא שהפך את הטורניר הזה לכל כך מהנה ומלהיב מבחינתי. מחר תהיה לנו בוודאות אלופת עולם חדשה. יש לנו גם חברה חדשה וראויה ב"מועדון הפיינאליסטיות" (ספרד). צרפת, איטליה ואנגליה התבזו, אגנטינה הושפלה וברזיל הלכה הביתה מוקדם מהצפוי (ושתיהן הוציאו אידיוטים שורה ארוכה של פרשנים ומתנבאים), גאנה שמרה על הכבוד של אפריקה, ובפעם הראשונה בהיסטוריה, הנבחרת המארחת הלכה הביתה אחרי שלב הבתים (שזה לא אירוע משמח כשלעצמו, אבל מעניק לחנאנות שכמוני עוד פרט טריוויה לנפנף בו בעתיד, ועל כך השמחה). מה עוד אפשר לבקש? אה, כמובן, ניצחון של הולנד מחר. אחרת בשביל מה טסתי כל הדרך לכאן? אה, ד'או!


חגיגות ההעפלה לגמר, אמסטרדם. בתקווה לשיחזור ביום ראשון

בסוף הגרמנים מנצחים

רגע לפני משחקי חצי הגמר, אני כבר יכול לומר שקיבלנו את אחד מגביעי העולם היותר טובים ומוצלחים שהיו. לפחות מבין אלה שאני זוכר באופן אישי. הוא אמנם התחיל קצת חלש, אבל עם שלבי הנוקאאוט הגיע גם הכדורגל. והרי בדרך כלל זה הפוך. ולא פחות חשוב: מבין הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר, לפחות שלוש הן הראויות ביותר להיות במעמד הזה.

לטעמי, המדד לטורניר מוצלח אינו בהכרח רמת הכדורגל, אלא רמת הספורטיביות שלו – גם מבחינת ההוגנות של המשחק,  אבל בעיקר כאשר יש תחושה ש"הטובים מנצחים" וש"הרעים מפסידים". הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר, עונות לדעתי על קריטריון ה"טובות", בעוד אלה שהודחו ברבע, אפילו אם היו פייבוריטיות ברורות לזכייה בטורניר, הודחו בצדק.

צופים בהולנד-ברזיל בפאב באמסטרדםאת המשחק בין ברזיל להולנד ראיתי בפאב באמסטרדם. למרות שלפני ובמהלך המשחק העריתי לקרבי משהו בשכונה של 3 ליטר בירה, דבר אחד אני זוכר בוודאות: האיפוק היחסי בו התקבל הניצחון המרשים על ברזיל בקרב יושבי הפאבים של אמסטרדם. כשיצאנו לרחוב מתנדנדים קמעה, הצבע הכתום אמנם שלט, צעקות ותקיעות ווווזלה עלו מפה ומשם, אך קשה לומר שהיתה השתוללות המונית ברחובות. אולי זו העובדה שמרבית האנשים שהסתובבו ברחוב היו בעצם תיירים טרמפיסטים, אבל אני מייחס את זה גם לתחושה שהעבודה עדיין לא הושלמה ומודבר רק על עוד שלב בדרך.

וזה, בתמצית, מה שמאפיין לדעתי את ארבע הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר – השקט, הצניעות והשמירה על פרופורציות. הולנד, אורוגוואי, גרמניה וספרד, אף אחת מהן לא היתה מכריזה על אבל לאומי אילו היתה מודחת ברבע הגמר. ומנגד, הן לא יוצאות מגדרן לנוכח ההעפלה לחצי הגמר. ספורט לטעמי אינו רק מאבק פיזי, אלא גם מאבק של ערכים, ולכן זה תמיד משמח לראות את הצנועים מנצחים ואת היהירים הולכים הביתה בבושת פנים.

גם ברזיל וגם ארגנטינה חטאו באחד החטאים הקשים של הספורט ובכלל: יוהרה. מה שתמיד מאפיין את הנבחרות האלה, זה היחס הטוטאלי לכדורגל – אנחנו באים לזכות בגביע, וכל דבר אחר הוא כישלון. הגישה הזאת מובילה להתנהלות חסרת פרופורציות (החגיגות המוגזמות של נבחרת ארגנטינה אחרי כל ניצחון, אפילו אם היריבה היא דרום קוריאה או ניגריה הבינוניות), בלתי ספורטיבית (איבוד העשתונות והכסאח של שחקני ברזיל בדקות האחרונות של המשחק מול הולנד), או סתם מגעילה ושחצנית (העקיצות של מראדונה לעבר שחקני גרמניה לפני המשחק). בקיצור, ברוך שפטרנו.

אבל את מי מעניינות המפסידות, בואו נראה מה הולך להיות בחצי. למרות שהבטחתי לעצמי לא להסתבך פה עם ניחושים וניבויים, אני לא יכול להתאפק. לטעמי גרמניה וספרד הן הראויות ביותר, על אחת כמה וכמה אם תהיה זו גרמניה שתעפיל לגמר: מי שמדיחה בדרך את אנגליה, ארגנטינה וספרד, אין ויכוח לגבי השאלה אם מגיע לה לזכות או לא.

ספרד גם היא ראויה, לאחר שהוכיחה כי הלוזריות שאפיינה אותה בעבר כבר מאחוריה. היא אמנם חרקה כל הדרך אל החצי, אבל הראתה שהיא עשויה מחומר של אלופים. מאוד גרמני מצידה, וזה בהחלט מקום לדאגה עבור היריבה שלה.

ams2באשר לאורוגוואי, הנוכחות שלה בחצי הגמר די מקרית בעיניי. באותה מידה יכלה להיות שם גאנה, ארה"ב או דרום קוריאה. אורוגוואי נהנתה מהגרלה נוחה יחסית, שלא לדבר על מזל משמיים (הפנדל שהוחמץ על ידי גאנה), ונראה לי שהעפלה לגמר תהיה פרס שלא ממש מגיע לה.

ואחרונים ובהחלט חביבים, ההולנדים. לא מבריקים, אבל יעילים ועם הגנת ברזל. ובמילה אחת: גרמנים. אם הולנד תעלה לגמר מול גרמניה, זה יהיה שחזור של 74', אבל בהיפוך תפקידים: גרמניה כפייבוריטית האטרקטיבית והמלהיבה, הולנד בתפקיד הקשוחה והווינרית. איך זה ייגמר? טוב, כידוע, בסוף הגרמנים מנצחים. רק שבמקרה הזה לא ברור על אילו "גרמנים" מדובר.